זו רק שאלה של זמן <br>

כשהיינו בקו הזינוק, הקיץ נראה רחוק ביותר. שלושה חודשים, שאחריהם העולם יחזור לקדמותו. רבע שנה של משחקי לונה פרק בבורסות - עליות של אלף נקודות, ירידות של אלפיים, וחוזר חלילה, ממש כמו רכבת הרים (עליה אני מסרב בתוקף לעלות, גם בגני השעשועים וודאי שבעולם הימורי הכספים).

אותם שלושה חודשים - מרץ, אפריל ומאי - נעלמו, וגם יוני מאחורינו, ועכשיו אנחנו ניצבים בפני קו נוסף, שאינו קו הזינוק (שם הייתה האנרגיה עצומה) וודאי אינו קו הסיום (שכן אין חיסון וגם אין תרופה עדיין), ומה נעשה עכשיו? מסיכות אינן בחסר, ואיתן נעלמה גם האפשרות לעשות כסף מהיר. אנחנו לא מיואשים, אך בהחלט נמאס לנו. האם נוכל להתמיד במרוץ זה שנכפה עלינו?

עזרה לעסקים "קטנים"

בארה"ב ניצלנו כבר את העזרה הממשלתית. בעלי עסקים קטנים (קרי, כמעט כל המנוע שמניע את המכונה העצומה הזו ששמה כלכלת ארה"ב) קיבלו מענק שכיסה חודשיים של משכורות מלאות לכל העובדים ובנוסף גם הלוואה בתנאים נוחים מאוד (בסדר גודל של שלושים עד מאה וחמישים אלף דולר, פרוסה ל-30 שנים בריבית הדומה לריבית משכנתאות).

יוצא שגם אם היינו מובטלים מאונס וישבנו בבתינו סגורים ומסוגרים - אין יוצא ואין בא - ניתן היה להסתדר בלי לפטר עובדים ובלי לקצץ שעות עבודה או להפחית את המשכורות. כל שהיה צריך הוא להצטמצם במקצת, שכן תזרים המזומנים פסק, אך להסתדר ניתן היה בהחלט. פירושו של כל הזמן הנוסף שניתן לנו חינם אין כסף הוא שניתן היה לתעל את המוח היצירתי, כוח העבודה הבטל מעשיה וכל היכולות שבידינו לאפיקים חדשים, והנה פלא פלאים תזרים מזומנים חדש או הכשרת הקרקע לעתיד לבוא. כל שצריך היה בכדי שזה יקרה הוא קצת רצון, משמעת עצמית ודירבון חיצוני ("אתה לא יכול לשבת בטל כל היום" או "חשבת אולי על הרעיון הבא" או אפילו "ראית מה עושים המתחרים"?).

עזרה לעובדים

למי שדואג לכל העובדים (שכאמור, ביכולת מעסיקיהם לשלם להם מהמענק הממשלתי), כל איש ואישה בארה"ב קיבלו בנקודת זמן כלשהי מהלך שלושת החודשים האחרונים מענק חד-פעמי בסך 1,200 דולר (2,400 דולר לזוג), ותמיכה משמעותית נוספת לכל ילד. אם תהיה פעם נוספת שזה יקרה, התקווה היא שהמערכת תשתפר במקצת. הפעם מבוגרים (זקנים) קיבלו את המענק אחרונים במקום ראשונים, ומסתבר שבין מילארד לשני מילארדים נשלחו לאנשים מתים וגם נפדו על ידם (פלא של חזרה לחיים אינו קשור לנצרות כי אם לטקטיקות של המפלגה הדמוקרטית. בארה"ב של שיקגו וערים דמוקרטיות אחרות נהוג שאנשים מתים מצביעים, הם ומיקי מאוס, שכן אסור בתכלית האיסור לדרוש תעודה מזהה בעת בחירות, וכל האמצעים מותרים בכדי לזכות בבחירות. אותם מתים וחבריהם קמים לתחיה בזמנים נוחים אחרים, עכשיו אחד מהם).

הארופאים ושאר קוראים שאינם בארה"ב מיד יטיחו בפני "אבל מספר המובטלים ..." אכן, המספר הרקיע שחקים, 15%, 20% ואפילו 25% מכלל כוח העבודה הכשיר. עשרות מיליונים על הניר. אך לכך יש סיבה מאוד פשוטה ועיקרה דולרים, הרבה מאוד דולרים. סוד ידוע הוא זה, אך בחוץ המצב נראה עגום, אפילו איום, ומאד מאיים. אין זה כך כלל ועיקר, ואותן הבורסות מהן אני נמנע מבינות זאת היטב ומסבירות לכולנו: העובדה שעוד כמה מיליוני אנשים הצטרפו למעגל האבטלה מתרגם, חודש אחר חודש, באותו זמן שמכריזים על הסטטיסטיקה, לעליה במדדים! השווקים תמיד מעכלים את הקורה וצופים קדימה, מתרגמים התרחשויות להשפעותיהן האפשריות והממשיות על הכלכלה, והנה המסר פשוט: המספרים (האבסלוטים ובאחוזים) לא מרשימים אותנו. אנחנו צוהלים.

נשאל מה יודעות הבורסות ומה יודעים האמריקנים לגבי נתוני האבטלה? כאמור, מדובר בהרבה מאוד מרשרשים. דמי אבטלה שבועיים הם כ-450 דולר, הממשלה הפדרלית מוסיפה מדי שבוע בשבוע עוד 600 דולר. יוצא שאדם יכול "להרוויח" 4,200 דולר בחודש עד יולי, תודות לתוכנית הממשלתית. עדיף גם למועסקים וגם למעסיקים שהעובדים ימלאו בקשה לדמי אבטלה. אך אליה וקוץ בה: הדרישה כה גבוהה שהשרתים (וכמובן העובדים) לא עומדים בקצב. הרבה סבלנות, קצת אורך נשימה, נרשמים ומאותו רגע 4,200 דולר בחודש מגיעים אליך עד יולי.

חוסכים, משלמים יותר, מקבלים פחות

מה קרה בינתיים? קצב הוצאת הכספים של כולנו הואט בצורה מאוד משמעותית. אנשים חסכו. הכסף הנזיל העומד ברשות הציבור הוא עצום, והשאלה שכלכלנים מתחבטים בה היא האם בשלב כלשהו יתחיל הציבור להוציא כסף, דבר שיניע את הכלכלה ויוציא אותנו מהברוך אליו נקלענו. ככל שהוצאנו פחות, כי פשוט היו לנו פחות הזדמנויות, עלות המוצרים הבסיסיים והגעתם עלתה ועלתה. לא היינו יכולים לצאת לקניות מתי שרצינו, וניסינו לצמצם את מספר הפעמים שאנחנו מזמינים מוצרים. כך יצא שנהיינו תלויים בחברות משלוחים ופחות רגישים לעלויות. קופסת שימורים עולה 1.5 דולר או אפילו 2.5 דולר, קרי כפלים או פי שלושה מהמחיר הרגיל. אין מה לעשות - אנחנו אסירי תודה שבארץ התירס סוף כל סוף יש גרגירי תירס על המדף. גם טונה חסרה. כך אקונומיקה. וכמובן ניר טואלט, ניר מגבת, מפיות אף וכו׳.

קניה ממוצעת הלכה ותפחה, ממש כמו שמרים (גם אותם לא ניתן להשיג, וישראלים הגרים בארה"ב דרך קבע אפילו הזמינו מהארץ שישלחו להם). איכות המשלוחים לא הייתה משהו, נהפוך הוא. תפוחי אדמה או בצלים שחציים פורח (אחרי שבועות בקרור, הם החליטו לפרוח) או על סף הרקבון. לעובד הזמני שאוסף את הדברים לפי הרשימה על מסך הטלפון אין זמן או רצון להסתכל, היא או הוא מזדרזים ממדף למדף, ממעבר למעבר, משורה לשורה, ובסוף ללקוח אין ברירה. כבר אין מחזירים, אין מחליפים, אין בוחרים. ודאי שאיש לא אחראי (אבל זה כבר מזמן, לפחות בנקודה זאת לא ניתן להאשים את הנגיף שבא בקרבנו).

בכל פעם כשהוצאנו כסף, הוצאנו יותר וקיבלנו פחות, או פחות טוב, אך לא התלוננו, היינו אסירי תודה. הייתה זו תקופה זמנית. הבנו, אך שכחנו כלל בסיסי בחיים. שברגע שמחירים עולים, קשה מאוד להוריד אותם. למה? ככה, כי הצרכן התרגל לשלם, אז מדוע להוריד את המחירים? כך היה, לדוגמה, כשמחיר הדלק האמיר לפני שנים מדולר לגלון לחמישה דולרים. הייתה נקודה מסוימת בה אנשים התלוננו ואפילו נהגו פחות, אך עד מהרה התרגלנו כולנו למחירים החדשים, וכשהמחירים ירדו לשלושה דולרים, כבר לא היה לנו אכפת. אדגיש: בגלל שלצרכן לא אכפת, אין כל הצדקה להחזיק את המחירים בסביבות 3.50 דולר לגלון, אם אפשר בקלות לחייב עוד דולר לגלון ולצרכן לא יהיה אכפת כלל ועיקר.

איום הגל הבא (לא הגל השלישי הקשור לשפעת העונתית)

במשך שלושת החודשים האחרונים, האנשים היו פטורים מתשלום שכר דירה. הכיצד? כמעט כל עיר העבירה חוק עזר עירוני זמני, לתקופת חרום, האוסר על פינוי דיירים בשל אי-תשלום שכר דירה. חוקים אלו לא פטרו את השוכרים מהתחייבותם, פשוט דחו אותה. כאמור, אותה דחייה הגיעה לסיומה, ומה יקרה עכשיו? מאין יהיה לאנשים שכר דירה של ארבעה חודשים (שלושה שחלפו ואחד שבפתח)? האם הם ישתמשו בכסף שאולי הצליחו לחסוך, או שמא ישמרו עליו מכל משמר מפני הבלתי צפוי שעוד עלול לקרות? אם לפני כמה שבועות התחולל כאן "ליל בדולח" רק לשם שלהוב הרוחות והיציאה מהבתים, מה יקרה כשלאנשים באמת יהיה קשה, וכשהלחץ יהיה ממשי ביותר, שכן הוא ישפיע על משפחותיהם ועתידם?

מענק לכל אדם. מענק לחברות. דמי אבטלה שבמקרים רבים עולים על הכנסה קבועה. דחית התחייבויות דוגמת תשלום שכר דירה. סך כל התוכניות האלו הוא שהרבע שעבר היטיב עם כולנו, הודות לנגיף שהגיע ללמדנו דבר או שניים בהלכות חיים (מה באמת חשוב ומה שולי אך הועלה לדרגת "חיוניות" מדומה). מעתה יתחילו הקשיים האמיתיים, כי כמה זמן ניתן לשחק בנדמה לי? עד מתי תוכל הממשלה לממן תוכניות שאפילו הקומוניסטים או ברני סנדרס לא העלו ברוחם כאפשריות באמריקה של המאה העשרים ואחת? אנחנו במרתון, ואת עשרת המיילים הראשונים עברנו די בקלות. אך מרתון פרושו 26.2 מיילים, ועוד רחוק קו הסיום מאד.

הגל השני

שלושת החודשים האחרונים לא היו גרועים בכלל. כמובן שזה לא עצר בעדנו להתלונן, בעיקר על הנשיא, אך היינו צריכים דרך לשחרר את הלחץ בצורה מוחשית, מעשית. דרך זו התאפשרה כששוטר התגבר על פושע מסומם ובמקום להכניסו למכונית המשטרה להעבירו למעצר, הוא המשיך להחזיק-לחנוק אותו משך דקות ארוכות, גם כשזה נחנק עד שגופו רפה ונדם. קרה שצבע עורו של אותו עברין מסומם הוא שחור והשוטר לבן, והר הגעש שאיים עלינו משך שמונה שנות כהונתו של הנשיא אובמה אכן התפוצץ. הלחץ מבפנים היה כה אדיר וחזק, והטמפרטורה של הלבה כל כך הרבה מעל נקודת הרתיחה, שכל ארה"ב הייתה בסכנה. חנויות ובתי עסק נבזזו ונהרסו. מכוניות הועלו באש. המון האדם, ממש כמו ארבה, יצא לרחובות וגרם לסכנה ממשית לא רק לרכוש כי אם לנפש. פסלים נותצו. לא היה יחס של כבוד בסיסי, רק יצר ההרס, הביזה, הרצון להשתלט והרוע בהתגלמותו.

יצאו להם האנשים מהבתים, בלי מסיכות, בלי לשמור על ריחוק זה מזו, ויצרו את הגל השני שעכשיו מכה בארה"ב, מכה בחוזקה רבה, אך איש לא מעז לשייך את הקורה לאותן ההפגנות. כאמור - כמו בכל דבר רע - הנשיא אשם!

לחץ מדומה

זוכרים אתם את מחאת הקוטג׳ עת כל המדינה הגיעה לשדרות המוצלות בתל אביב והשתכנה שם מהלך השבוע? היה זה הפנינג אחד גדול. היו שם אוהלים ומנגלים ועיסוקים לשעות הפנאי, הייתה מוזיקה ושאר פעילויות, והיו שם גם קצת סמים קלים והרבה מזמוזים וכיף לשם ההרגשה הטובה של הביחד. אך בסופי שבוע, אחרי "עמל" כה קשה מהלך השבוע כולו - היה קצת חם ומאד לח - צריך היה לצאת לנפוש בחול יחד עם המשפחות. מחאת קוטג׳ לחוד (מחיר של כמה אגורות), ובילוי נדרש לחוד (מאות דולרים לאדם). כל אדם צריך לשמור על הנורמל, גם אם זה לא נורמלי לחלוטין, אפילו אם המעשים נוגדים את הדיבורים הגבוהים.

כמו אותה מחאת קוטג׳, כך גם מחאת ג׳ורג׳ פלויד (אותו עברין מסומם) בארה"ב. לאנשים לא אכפת ממנו או מהשחורים בארה"ב. אדם מת (או חסר בית) יכול להיות מוטל ברחוב, ואיש לא יעצור, איש לא ינסה לברר, לעזור, כי אותו אדם נראה להם בדיוק כמו אשפה ולפיכך אינו זכאי למבט שני. כך המפגינים בארה"ב, כך גם כל הולכי הבטל בשדרות רוטשילד בתל אביב, כשהתעלפה שם בחורה ושכבה על המדרכה, ואיש לא טרח להעיף מבט נוסף (ודאי גם לא לעצור) כי כה רווח היה לראות חברה צעירים מסוממים או שיכורים שם בשדרות. זה פשוט לא היה יוצא דופן לכל יפי הנפש המטיילים להנאתם והיוצאים להפגין נגד עוולות מדומות (אנשים קשיי יום לא יכולים לרוב להרשות לעצמם לצאת להפגין - הם תלויים במשכורת העלובה, בעבודתם ובאחריותם משפחתם).

דמיון פורה - המדינה ה-51 של ארה"ב

לא הבנתי עד כה כמה מקביליות קיימות בין הקורה בארץ לבין הקורה בארה"ב, רק חבל שהכל במובנים שליליים. בית משפט אקטיביסטי, מיעוט שבמיעוט משתלט על הקונגרס או הכנסת להשליט את דעותיו ההרסניות (נגד ארה"ב - סנדרס, אילהן אומר, רשידה טליב, אלכסנדריה אוקזיו-קורטז ואיינה פרסלי - או ישראל - הרשימה המשותפת) באותו גוף, מחאה ציבורית ללא כל ערכים, רק לשם יצירת נזק, שנאה תהומית שהולכת וגוברת, ועוד.

התגובות לקו-ויד-19 בארץ ובארה"ב גם הן דומות ביותר. חיצי הביקורת זהים לחלוטין. כך גם הזלזול והצפצוף על ההנחיות שנועדו להגן על כולנו. ההבדל העיקרי שאני מוצא בין ישראל לבין ארה"ב הוא שחשבתי שארה"ב היא מעצמת על והתברר לי שהיא גרועה יותר ממדינת עולם שלישי (כמה זמן צריך לקחת לספק מחדש ניר טואלט או תירס בקופסאות?) מכל הכוח-לכאורה, מסתבר שייצור תרופות וחיסונים נעשה בסין או בהודו במקום כאן. מזמן בכלל שכחנו איך מייצרים, והתעשיה עברה למחוזות רחוקים, שם כוח העבודה זול ואין פיקוח (לדוגמה על זיהום אוויר או חומרים בהם משתמשים). גם לארץ וגם לארה"ב הביאו הספקה של מסיכות, מכונות הנשמה ותרופות באוויר (בארץ נעזרו לכך במוסד, בארה"ב אפילו לא בחלו בייבוא מסין). אך בארץ לא הורגש מחסור כפי שהורגש בארה"ב, עם מדפים ריקים ושלטי "לא במלאי" משך חודשים במקום ימים.

הרבע הקרוב יהיה משמעותי ביותר, כי כל תוכניות העזרה השונות מגיעות לסיומן, ולא ניתן לחזור עליהן פעם אחר פעם. בסופו של דבר מישהו יצטרך לשלם עבור כל אותן תוכניות, האינפלציה תתחיל להשתולל, אנשים ימצאו עצמם כואבים עד מאד, והלחץ ישוחרר בפעם הבאה נגד האחראים, מי ששולט בפוליטיקאים, בהוליווד, בוול סטריט - קרי היהודים. היהודים העשירים הם בעלי הממון, השררה והבתים, להם אנחנו משלמים את שכר הדירה. כשמאיימים לזרוק את משפחתי לרחוב, ואותו יהודי-עשיר מוקף בשומרי ראש ישראלים וחי חיי רווחה ראוותניים, אין ספק שהאצבע המאשימה תופנה, בצדק, כלפיו וכלפי כל מי שקשור אליו, קרי ליהודים כולם. זו רק שאלה של זמן.

אנרכיה

אנרכיה מוחלטת מנסה להשתלט עלינו. בארה"ב מנסים להפסיק את מימון המשטרה (כך קרה גם במאה שעברה, כשפלוגות הסער הנאציות עם המדים החומים מהוות את הבסיס המדויק למה שקורה בארה"ב בימינו). בארץ נסיון רב לאנרכיסטים מארופה שהגיעו להתסיס את האוכלוסייה המקומית (הפגנות שבועיות בנעלין). מהם למדו העזתים (הפגנות שבועיות בגבול, עם תגמולים ותמריצים למפגינים, ביחוד לצעירים וחמומי המוח ביניהם, אלו המוכנים להקריב את חייהם את את גפיהם עבור תשלום מועט). ועכשיו גם האנרכיסטים הרוצים להפיל את משטרו של נתניהו, והם משתמשים באותן שיטות בדיוק (ראה תא"ל במיל שנאסר).

אנרכיה מנסה להשתלט על חיינו בזמן בו אנחנו פגיעים ביותר. כמו נגיף קו-ויד-19 שפועל בלי שגוף האדם יזהה אותו או יצליח להתמודד אתו, כך גם האנרכיסטים. ערמומיים הם ואפקטיביים עד מאוד במעשיהם. אך בניגוד לנסיף, אנחנו אמורים להיות מנוסים במה שקורה, רק ששכחנו את לקחי העבר. במקרה של האנרכיסטים, אנחנו מערכת החיסון, וידע העבר אמור להדליק נורות אדומות ולשמש כמערכת אזהרה מוקדמת.

מה קרה אחר ליל הבדולח? מה היה גורלן של פלוגות הסער (שהוחלפו לאחר עלית היטלר לשלטון באס אס)? מה קרה ליהודים שעזרו לקומוניזם לעלות לשלטון? מה קרה ליהודים בברית המועצות תחת שלטון הקומוניסטים? מה עם היהודים שצעדו בסיכון גדול לעצמם עם מרטין לותר קינג? השחורים ודאי לא זוכרים זאת, עבורם אנחנו (היהודים ומדינת ישראל) בדיוק כמו הלבנים בדרום אפריקה בזמן שלטון האפטרהייד.

כמו בארה"ב, כך בישראל. אנחנו נאלצים להלחם בשתי חזיתות בו זמנית: נגיף אלים ביותר שגרם למגיפה של 2019-2020 וכבר הפיל למעלה מחצי מיליון חללים, ונגיף אלים לא פחות, המנסה להשתלט ולנפץ את חיינו ולהשליט אנרכיה מוחלטת, כאוס שכתוצאה ממנו לא ישאר מאומה מהבניין המפואר אותו אנו מכירים כ"מערב".