לפני שנתיים ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה פרסמתי פוסט בשם "בן אדם ביער" שהוא פרק מזיכרונות בגטאות ובמחנות הריכוז. תיארתי אירוע אישי בחורף 1944, בעת סופת שלגים וקור ביער שבגבול סלובקיה וגרמניה, במהלך העבודה ביער בבניית שוחות הגנה לצבא הגרמני. גופי, עטוף בשק של מלט היה ספוג במים שקפאו, בעודי סוחב על גָבּי גזע עץ שמשקלו קרוב למשקל גופי הצנום. התמוטטתי. כשפתחתי את עיניי מצאתי את עצמי בבקתה של אחד מאנשי המשמר הגרמני שנראה בעיניי בגיל של סבי כפי שזכרתיו. סבי היה בראשית שנות ה-60 שלו ושם נקטעו חייו, כשהוא נשלח באוגוסט 1942 יחד עם רוב רובה של משפחתי במשאיות גז הציקלון לגיא ההריגה האזורי בחֶלמנוֹ שבמרכז פולין.

כאשר פקחתי את עיניי ומחיתי את פתיתי השלג מעל לעפעפיים, הרמתי את הראש ובראותי את השומר המבוגר שהיה בגיל של סבי הפשירו עיניי, התייפחתי בתוכי, החנקתי את הפרץ. לפתע העיניים זלגו כמו העננים בחוץ, בעוצמה שלא ניתנת לעצירה. הגוף רעד כמו העצים בסופה. בכיתי. לא ייאמן. לא התביישתי, לא חשבתי מה יקרה לי והתמכרתי לרחמים עצמיים כפי שלא עשיתי שנים. אני זוכר שחשתי נגיעה בכתף. זה היה החייל הגרמני הקשיש. הוא אמר לי להוריד את שק הנייר ולייבש אותו ליד תנור הברזל שעמד באמצע הצריף. לאחר שעשיתי זאת הוא הצביע על הנעליים, גם אותם להוריד ואת הסמרטוטים שעטפו לי את הרגליים, ולייבש אותם. עוד אלה מהבילים ליד התנור, הביא לי השומר תה חם ומתוק בספל פח. וכאשר שק המלט יבש הוא רמז לי לפשוט את הפיג'מה ספוגת המים ולהחליף אותה בשק המלט שיבש. מלבד הרמזים והמילים המעטות הענייניות שהוציא, הוא חסך בלשונו.

מדי פעם הציץ החוצה, אולי כדי לבדוק אם אורבת איזו סכנה לי וגם לו. כאשר הכל יבש, לרבות הנעליים שהעלו אדים כמו סיר רותח, הוא הוצא מן התרמיל פרוסת לחם לבנה, גדולה, מרוחה במשהו, הושיט אותה לי ורמז לי לאכול במקום. החייל הזקן התבונן בי בשביעות רצון, כמטפל המתבונן בפציינט שחוזר לאיתנו. גמרתי ללעוס את הפרוסה, כשאני מצר על כל נגיסה שחסרה, על כל דקה שעוברת ומקרבת אותי לקץ שהותי במקלט החם. לבשתי את הפיג'מה ואת השק, נעלתי את הנעליים, לא לפני שהוא נתן לי חתיכת בד צמר לעטוף את רגליי. קדתי קידה בפני האיש. אמרתי לו "דָנקֶה פיל" ויצאתי.

בלילה על משכבי, הרהרתי בדבר אותו חייל זקן המושיע שהציל אותי עוד בטרם נתן לי את הלחם והתה. פתאום היה צדיק אחד בסדום. גרמני שונה מן הגרמנים שהכרתי. גרמני עם צלם אדם. כמוהו היו ודאי בודדים. אבל גם אותם עלי לזכור, כשם שיש לזכור את האחרים לדראון עולם. כילד שגדל במשפחה חרדית סופר לנו שאליהו התשבי מתחפש לכל מיני דמויות כדי להושיע את עמו. אולי זה היה הוא בדמותו של החייל. מי שהכתיר אותו כשייך ל"חסידי אומות העולם" היה ההיסטוריון היהודי הבריטי והביוגרף של ווינסטון צ'רצ'יל, סר מרטין גילברט. הוא העתיק את הסיפור שלי מספרי "גשר של נייר" לספרו בשם The Righteous. בן אדם ביער.

גם אדולף הקטן היה אדם

כשש עשרה שנה לאחר מכן, בהיפתח בירושלים משפט אייכמן ואני ממלא תפקיד בכיר בקול ישראל, התאפשר לי להיות נוכח בפתיחת המשפט. מה שעניין אותי במיוחד היה מראהו של אדולף אייכמן. האיש ששינע מיליונים אל תאי הגז והמשרפות, ובין אלה רובה המכריע של משפחתי. ומה שראיתי הוא אדם כחוש משהו, עיניים עצובות, פנים נפולים עם איזו הבעה אטומה. סתם בן אדם רחוק אסטרונומית מן הדימוי של הגזע הארי. אם כבר, אז גזע שמי או כסטריאוטיפ - יהודי. אבל זה היה הוא. אותו אדם אשר את המיליונים שהוא שלח לגאיות ההריגה, לתאי הגזים ולמשרפות הפכו אותו לכה מנוסה, כה מיומן במלאכת הרצח, שלקח לו פחות מחצי שנה לחסל חצי מיליון מיהודיי הונגריה בשלהי המלחמה.

וככה אני עומד ומתבונן באותה דמות שאילו זאת מצויה אי-שם, בקרב קהל, או כבודד, או מאחורי דלפק של בנק, של הדואר, לא הייתי נותן בו מבט שני. כה אפור, כה באנאלי. בלשונה של חנה ארדנט ב"באנאליות של הרוע". הוא לא מפלצת, הוא לא חיה רעה, הוא לא שד משחת, הוא לא גזע עליון, וגם לא תחתון. הוא איזה ענף רופף מצ'וקמק, קטן, והוא זה שלקח ממני את היקר לי ביותר - את משפחתי, שלי ושל מיליונים אחרים. זה אדם זה? התשובה היא כן!!!. זהו האדם.

ואם יש איזה לקח קרדינאלי שיש ללמוד מן השואה הוא זה. הנאצים, אלה שהשפילו, שדרסו את כבוד האדם, שעינו, שבזזו, שרצחו את מיליוני היהודים, הם ומיליוני הגרמנים ששתקו - הם בני אדם. הם שייכים לעם שנתן לעולם את מיטב ומרב היוצרים, האמנים, הסופרים, המוסיקאים, המדענים והֶעֶשיר את חייהם. הם, הם אלה שביקשו להשמיד את העם היהודי שאותו הם ראו לא כאנושי אלא כאיזה צמח רעיל, איזה וירוס קטלני, איזו פנדמיה.

גם אנו, גם אנחנו בני אדם

זהו כאמור, אחד מלקחי השואה ואולי החשוב שבהם. האדם יכול לצלול לתהום השפלות והרוע העמוק ביותר והוא יכול לנסוק לגבהים נשגבים מלאי הוד והשראה. הנה רוסיה שעשרות מיליונים מבניה חוסלו על-ידי הנאצים ועשרות מיליונים אחרים על-ידי רודן משלה, חזרה אלא הגולגים, אל דיכוי הפרט, אל רדיפות וחיסולים. רוסיה ששמה קץ לעריצות הצאר, יש לה צאר חדש ואכזרי יותר. סין, המעצמה הענקית שפעם נשלטה ודוכאה בידי זרים, מדכאה והורגת מקרב המיעוט המוסלמי שלה. ובאפריקה, "השמש דומעת" - מונח לקוח מן הסרט "דמעות של השמש" בכיכובו של ברוס וויליס. שמביא רצח המוני של מוסלמים בנוצרים בניגריה שבאפריקה, תוך שריפת כפרים שלמים על יושביהם. ובארה"ב בחסות התיקון השני לחוקה נרצחים בני אדם ביניהם בכותלי בתי הספר. וגם שם וגם באירופה הגזענות והאנטישמיות מרימות את הראש.

במחוזותינו, המצב רע. גם אצל שכנינו וגם אצלנו. אשר לנו, מנהיג פוליטי שזורע שנאה, שסע, רעל, ומנסה לחסל כל מכשול שעומד בדרכו, אישית ופוליטית, והוא גם עשה זאת ממרום כיסאו ומשפלו, הוא לא שטן. הוא בן אדם. חבר כנסת שמסתובב חמוש באקדח ומאיים על שומרי החוק הוא לא אל קפונה, לא גנגסטר, לא שודד. הוא בן אדם. חברי בית המחוקקים שמבזים, משמיצים, מטילים רפש וסחי ברשות השופטת, מכל סיבה שלא תהא - הם בני אדם. פורעי מאחז "חומש", הם לא תת-אדם - ח"כ יאיר גולן, הם לא עשבים שוטים. הם לא עשבים בכלל. הם בני אדם. אלה שיורדים מן הגבעות כדי לדרוס כל מה שבדרכם - כרמים, עצי זית, איכרים, ילדים ונשים, זורעי הרוח וקוצרי סופות - הם לא עדר באפלו. הם בני אדם. המתנחלים שתקפו ופצעו פעילי ימין, בשבוע שעבר, ליד היאָחזוּת "מצפה יאיר", הם לא Hitler jugent הם ישראלים ובני אדם. ובהקשר זה מי שנגח בראש של רופא בבית חולים איכילוב בתל אביב שטיפל באשתו הוא לא שור מועד. הוא בן אדם. ההסתה המתועבת ברשתות היא של בני אדם. ואפשר למנות עוד כהנה וכהנה, בקרבנו, היהודים, ובארץ היהודים, העם שכה סבל ולשיא הגיע כאשר קרוב למחציתו הושמד.

בעצם נכון יותר להגדיר את כל אלה כאנשים להבדיל מחיות או בהמות או עוף ודגה. שכן את התואר בן אדם, humane אנו מעניקים בדרך כלל למי שאנו רואים בו כ"מי שנברא בצלם" לאלה שמאמינים, או לאנשים שאנו רואים בהם איזה מופת בהתנהגות הערכית שלהם. הביטוי ביידיש הוא "מענטש". דומני שהבית הפותח את, ה"כפרות" - התפילה הגדולה ערב יום הכיפורים - המועד הנורא והנשגב של העם היהודי לדורותיו - הוא שמאפיין ציבור לא קטן בקרבנו בכל הנוגע לבני אדם. המקור הוא בתהילים ק"ז.

בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל:
יוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק......":

הגיע הזמן שניחשף אל האור על כל מה שהוא יגלה לנו, לרבות על עצמנו. בהקשר זה ראוי לצטט את כותרת המשנה של אחד מהחשובים של עיתוני ארה"ב - ה"וושינגטון פוסט" והסיסמה שלו. - -הדמוקרטיה מתה במחשכים - Democracy Dies in Darkness/