ארה"ב כבר איננה המעצמה הראשונה המובהקת בעולם.
2 היא וכנראה גם רובנו איננו יודעים או מבינים זאת עדיין אולם מלחמת רוסיה-אוקראינה ומשבר טאיוואן הם סימנים מובהקים לשינוי המתחולל ועם זאת גם חלק ממנו. התנהלותו של הנשיא ביידן כלפי רוסיה ערב המלחמה באוקראינה, כאשר התעלם מפוטין ומדרישותיו באירופה, הדגימו את תחושת העליונות של ארה"ב שהייתה ללא ספק נחלת מנהיגותה הפוליטית וכנראה גם נחלתם של שותפיה בנאט"ו. העובדה היא שפוטין לא נבהל מהביטחון העצמי המערבי והחליט לאכוף את מדיניותו על אוקראינה והמערב גם יחד ופלש לאוקראינה.
נראה שצפי המנהיגות הצבאית הרוסית בתחילת המערכה הייתה למלחמה קצרה וקלה יחסית שתמשך שבועות אחדים ותסתיים לאחר כיבוש קייב והאזורים דונייצק ולוהנסק - אזורי המחלוקת העיקריים בדרום מזרח אוקראינה.
3 אוקראינה סברה שתקבל סיוע צבאי מערבי מעשי ופעיל
והימרה על עימות צבאי עם רוסיה, שלהערכתי הייתה שגיאה אסטרטגית רצינית. ארה"ב קבעה את הטון בעיצוב תגובת המערב כולו מול הפלישה הרוסית כאשר החליטה א-פריורי שהמערב לא ילחם על אדמת אוקראינה. במקום זאת התמקדה במשלוח סיוע אמל"ח במיליארדי דולרים ובחרם כלכלי ופוליטי על רוסיה וכמוה עשו גם מדינות נאט"ו נוספות. תקוותה שנכזבה הייתה שעוצמתה הכלכלית תכשיל את מהלכי רוסיה ותאלצה להפסיק את המלחמה. אולם אצל מעצמות הכלכלה היא רק אחד מגורמי העוצמה ולרוב לא המכריע שבהם.
בהחלטה זו הפגינה ארה"ב חולשה מהותית בזירה הבינלאומית שלאחר הנסיגה המבוהלת מאפגניסטן, העמדה הרופסת במו"מ מול אירן והרתיעה מהגנה אקטיבית על אינטרסים שלה או של ידידיה במקומות נוספים, מדגישים את אותה היחלשות מתמשכת בזירה הבינלאומית. אפשר כמובן שהבעיה היא בנשיא ביידן עצמו שמזה זמן כבר איננו בשיאו אך הוא זה שמייצג את ארה"ב והתנהלותו היא שצובעת את הגוונים הרופסים על מהלכיה. תמונה זו נצפיית על-ידי ידידי ארה"ב באירופה, למשל, המוטרדים ממנה מאוד. קוראים אותה גם יריביה המרכזיים - רוסיה וסין וגרורותיהן השואבים מכך עוז להתקדם במסלולי העיצוב מחדש של יחסי הכוחות העולמיים. סביר להניח שככול שיתקדמו רחוק יותר, יתקשו חילופי הנשיא והמדיניות האמריקניים להסיג לאחור שינויים בחלוקת אזורי ההשפעה החדשים בעולם. זאת במיוחד לאחר שיריביה של ארה"ב ישקיעו בכך אנרגיות פוליטיות, צבאיות וכלכליות ותתגבש אצלם דעת-קהל מקומית התומכת במצב החדש. מדיניותן של ארה"ב ונאט"ו אינה משמרת אזורי השפעה. חייבים להבטיח בפועל את ההכרה של הכוחות האחרים בכפיפותם של אותם אזורים לזולת בכדי לשמרם ככאלה.
ארה"ב מפסידה במדיניות זו לא רק עמדות-כוח אלא גם אזורי השפעה. ככל שתתחזקנה ותירבנה המדינות הקוראות תיגר על ההגמוניה העולמית האמריקנית, כך ילך ויתקבע לטווח ארוך הסדר העולמי החדש המתהווה כבר עתה.
משדורבנה סין להתנגד באינטנסיביות למהלכים החד-צדדיים לשימור השפעתה העולמית של ארה"ב בהשפעת הביקור ההפגנתי והשגוי של
ננסי פלוסי בטאיוואן, סביר שנראה את תהליך ההתגבשות של מבנה עולמי חדש מתקדם בקצב מואץ. רוסיה וסין, כל אחת בחזית אסטרטגית אחרת, מניעים את התהליך ברצף. כאמור, נמנעת ארה"ב מבלימה צבאית של מהלכי יריבותיה אלה ולכן סביר להניח שהצלחתם בשלב הנוכחי, ולו באופן חלקי אבל יציב או בתהליך זוחל, תוביל לפתיחת "חזיתות חדשות": רוסיה, ככל הנראה, במזרח אירופה ובקווקז וסין במזרח הרחוק ובאפריקה. לשתי מעצמות אלה יתרונות אסטרטגיים ואופרטיביים מעצם העובדה שהן שוכנות באסיה ומקיימות בפועל רצף טריטוריאלי בינן לבין אזורי ההשפעה הנוספים שאליהם חותרות או תחתורנה מדינותיהן. סין פועלת כבר באפריקה ותוכניתה הגדולה כוללת את "דרך המשי" היבשתית החדשה שאמורה לחברה לאפריקה. רוסיה שומרת על רצף טריטוריאלי באסיה, מפתחת קשרים עם אירן ומדלגת מעל למכשול הטורקי דרך בסיסיה בסוריה שגם הם קשורים לאירן.
מעצמה כלכלית
בתנאים אלה נסוגה ארה"ב מנוכחות מהותית במזרח התיכון ומקלה על יריבותיה העולמיות. רוסיה עצמה, עם תל"ג שנתי של פחות משלושה טריליון דולר, אינה מהווה מתחרה כלכלית לארה"ב. יכולותיה הצבאיות הקונבנציונליות נופלות מאלה של ארה"ב,
אך בתחומי הנשק הגרעיני ואמצעי שיגורו היא יריב חזק מאוד. יתרון רוסי נוסף מול ארה"ב הוא שטחה העצום של רוסיה והיותה דומיננטית באסיה היבשתית. לשליטה על שטח, כידוע דרוש צבא גדול בהרבה מאשר לכיבושו ובכך לסין יתרון מוחץ.
סין מאידך היא מעצמה כלכלית עם תל"ג שנתי של כ-14.7 טריליון דולר (2020, שנת הקורונה).
4 הצמיחה השנתית בסין (4%-3) גבוהה פי 2 ויותר מזו של ארה"ב בשנים האחרונות ולפיכך הפער בעוצמה הכלכלית בינה לבין ארה"ב הולך ומצטמצם וצפוי להסגר תוך פחות מ-10 שנים. בתחום הצבאי הקונבנציונאלי - ארה"ב נהנית כאמור מיתרון כמותי ובעיקר איכותי ברוב סוגי הנשק, אולם מסיבות אידאולוגיות ותרבותיות חולשתה גדולה בתחום החופש להפעלתו במלחמה כוללת או אפילו אזורית. לארה"ב יתרון בנשק הגרעיני אבל כאשר מדובר בפגיעות אנושות בתשתיות ובאוכלוסייה דומני שלסין כושר ספיגה גדול יותר.
5 במילים אחרות: בעימות בין-גושי שבו עומדת ארה"ב מצד אחד ורוסיה וסין משתפות פעולה מהצד הנגדי - לשילוב "המזרחי" יתרון ברור כמעט מכל בחינה. אפשר שארה"ב השבויה עדיין בתחושת העליונות המתיישנת שלה טרם עיכלה כהלכה את עומק השינוי וקיצבו המואץ. הדבר יקרה כנראה כבר לאחר השינוי הצפוי בקונגרס אחרי בחירות האמצע (נובמבר 2022) והתוצאות הצפויות ביחסי הכוחות הפוליטיים בעקבותיהן.
הביקור הדהוי של ביידן באזורנו ביולי ש"ז לא רק שלא תרם לחיזוק מעמדה ולהעצמת בעלות-בריתה של ארה"ב בו, אלא שבדומה למדיניותה הרופסת של ארה"ב מול רוסיה באוקראינה הוכיח שזו אינה מקרית. ארה"ב עייפה ממלחמה בפונדמנטליזם האיסלאמי, מתפקיד "שוטר העולם" וממכות הקורונה ונראה שהנשיא עצמו כבר זמן מה איננו במיטבו... על-רקע זה, "ההתנגשות" (או החיכוך) של ההנהגה הישראלית הנוכחית עם פוטין
מסתמנת כ"בורות מדינית משגשגת" - ללא סיבה של ממש וללא צורך. על ישראל לרשום לפניה שארה"ב אכן משנה במודע ובאופן חד-צדדי את מעמדה במזרח התיכון ושינוי זה אינו פועל לטובת ישראל. מול התנהלות אמריקנית המעדיפה אינטרס אמריקני משני באירן על שיקולי ביטחון לאומי יסודיים של ישראל, הופך הצורך ביכולתה של ישראל להגן על עצמה מסיסמה תדמיתית לצורך מהותי. תחת ממשל הנשיא אובמה עדיין סברה ארה"ב שתשמר את השפעתה האזורית מ"עמדה אחורית" באמצעות מחויבות אירנית וטורקית ובברית פרו-מערבית בהשתתפות ישראל וכך תנהל מרחוק את האינטרסים שלה באזור. השערה זו כבר התבדתה בהתנהלותן השוטפת של אירן וטורקיה. בהעדר "השוטר" האמריקני מקדמות מעצמות אזוריות אלה בראש וראשונה את האינטרסים שלהן והסכם הגרעין עם אירן אינו מייצב דבר אלא להפך; מדרבן את אי-היציבות. כניסת רוסיה וסין לאזור כיריבות לארה"ב ובנות פלוגתא שלה, עשויה להעמיד את
ישראל שוב מול רוסיה כסייענית העיקרית של אויביה ובראש וראשונה אירן -
מצב המזכיר מאוד ולא לטובה את ערב מלחמות ההתשה ויום הכיפורים. ארה"ב נקלעת במהירות לעמדת נחיתות במערך הרב-קוטבי הגלובלי החדש - דבר אותו חזה בן-גוריון כבר ערב הכרזת העצמאות.
6 בפני ארה"ב ניצבות שתי אפשרויות עיקריות להתמודדות מול ההתגבשות הבין-גושית החדשה (שאליה צפויה הצטרפות הודו תוך פחות מדור ולהתגבשויות אזוריות אחרות עד אמצע המאה ה-21): -
יזום הפיכתה של הברית הצפון אמריקנית - ארה"ב, מקסיקו וקנדה - לקונפדרציה חדשה שיתרונה ברצף טריטוריאלי ובהפרדה משמעותית מהתסיסה העצומה הצפויה לאסיה באותה תקופה ממש. יתרון נוסף הוא הגדלת מאגר האוכלוסייה ביחידה המדינית החדשה באופן שיטתי ומסודר, במקום בהגירה "פיראטית" מכל מרכז ודרום אמריקה לארה"ב וערעורה מבפנים; כמו-כן
שיקום הברית המערבית ("הדמוקרטית") בין ארה"ב וקנדה לבין אירופה המרכזית והמערבית.
7 (בלימת התפשטות אפשרית של רוסיה למערב אירופה). ההיסטוריה מלמדת שזו אולי הפעולה הרציונאלית יותר אבל גם מורכבת יותר לביצוע. הקיטוב ו"הדמוקרטיה" באירופה היו ונותרו מכשול אדיר לביצוע מהלך מתבקש זה.
8
קשב עמוק
השאלה המרכזית מבחינת ישראל היא למי, ואם בכלל, אמור להצטרף גוש "מזרח-תיכוני" ו"פרו-מערבי", כביכול, לנוכח צפי תהליכים זה. אין שום חוק-טבע המאלץ הישארות ישראלית צמודה לגוש המערבי בכל מחיר. הסתמכות על ארה"ב הנמצאת במרחק של 12,000 ק"מ מכאן כאשר נוכחותה המקומית שולית היא להערכתי "משענת קנה רצוץ". האפשרויות הן שתיים: ארה"ב והמערב -
כענף הדרומי של ברית נאט"ו מורחבת, או חלק מהמערך הרוסי שעם נסיגת ארה"ב מהאזור ילך ויקרום עור וגידים במהירות.
ביקור ביידן הותיר להערכתי עניין זה פרוץ לגמרי. תמהני - אם מישהו בממשלת ישראל עוסק בכלל בסוגיות אלה.
בעיצוב מדיניות גושים גלובלית, מובילי הגושים אינם עוסקים "ביום קטנות" אלא בעתידם ומעמדם במבנה החדש.
טעות בהבנת הנקרא בתהליכים חובקי-עולם עלולה להפוך לאיום קיומי. לכן, אחרי הבחירות הקרובות חייבת ישראל להקצות קשב עמוק ואיכותי למגמות העולמיות שכן הן מואצות. בטווח הקצר נדרשים שני צעדים קריטיים: א.
הסדרת העניין הפלשתיני (לרבות חיסול האיום החמאסי) ב.
עיצוב הגוש האסטרטגי המכוון לבלימת אירן והפעלתו מול המעצמות כיחידה גיאופוליטית המשלבת ידיים ומתנהלת כגורם מתואם אחד.
מול איומים מקומיים ואזוריים חייבת ישראל לאמץ בכל מקרה מדיניות של מעצמה אזורית - בדיבור ובמעש גם-יחד. עליה לבסס את ביטחון הפנים והגבולות החיצוניים ולקבע מציאות של החלת ריבונות מלאה על כל שטחי השליטה. כלומר: הסדרת העניין הפלשתיני, חיסול איומי "הפרוקסיס" האירניים (חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי וכמובן גם דאעש). הסדרת העניין הפלשתיני אפשרית אך ורק בשיתוף מרצון או בכוח עם ירדן. לא קיים פתרון אחר סביר לישראל המקובל על רוב הציבור הישראלי. עיצוב הגוש האסטרטגי מחייב שני שלבים: ראשית - השגת הסכמה על תפישת המציאות והדרך המשותפת לפעול בה לאור הסכמה זו; שנית - פעילות אקטיבית לביסוס הגוש הכוללת, בין היתר, חיסול חיזבאללה בלבנון ושילוב לבנון בגוש.
נראה שבשלב ראשון יהיה על הגוש האסטרטגי להתנהל כגוש פרו-אמריקני ומידת הפרו-אמריקניות שלו תהיה פונקציה של המעורבות האמריקנית בתמיכה במטרותיו ובסיוע פוליטי וצבאי להן. ההמשך יהיה תלוי בשינויים שיתחוללו בוושינגטון לאחר הבחירות לנשיאות ב-2024.
השקט היחסי הנוכחי הוא מחזה תעתועים ונובע מהנזילות הסמויה הרבה של התהליכים הגיאופוליטיים העולמיים והאזוריים. לפני שתתבהר התמונה, צפוי עימות גובר בין ארה"ב לסין סביב טאיוואן והשליטה בים סין הדרומי. להערכתי, הדילמה בסוגיה זו הוכרעה עוד בטרם החל העימות בשל חשיבות הנושא לסין מצד אחד והאחיזה הסימלית בלבד בו ע"י ארה"ב.9
אפשר שעימות זה יהיה המהלך שיבהיר לארה"ב כי השקפת העולם הפוסט-מודרנית שקנתה בה אחיזה עמוקה מדי ופוררה בעטייה את הסולידריות החברתית שאיפיינה את עידן מלחמת העולם השנייה - חייבת לעבור מן העולם ויש להחליפה בתפישה מציאותית יותר.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
