פרשת פרופסור גולדרייך

החלטת שר-החינוך גלנט בגיבוי הבג"ץ לעכב את "פרס ישראל" לפרופסור עודד גולדרייך איננה פגיעה בחופש הדיבור והביטוי — ערכים שבישראל נשמרים יותר מאשר ברבות ממדינות העולם — אלא צעד הגיוני ומוצדק מצד מדינה שמתגוננת בפני גורמים השואפים להביא למחיקתה מעל פני האדמה. ארגון ה- BDS טוען אומנם שפעילותו מכוונת "רק" נגד הנוכחות הישראלית מעבר ל"קו הירוק", אך המודוס אופרנדי שלו והתבטאויות אחדים מפעיליו המרכזיים בעבר ובהווה, כמו הסופרת האנטישמית אליס ווקר מחברת הספר "הצבע ארגמן" אינם מותירים ספק שמטרתו היא חיסול מדינת-ישראל. הפרופסור גולדרייך טוען שאיננו תומך ה- BDS, אך לאור התבטאויות שונות מצידו, דבריו היום מזכירים את הפסוק הידוע מ"המלט" של שייקספיר "אני חושב שהוא מוחה יותר מדי". ואולי גולדרייך באמת נהג, ועדיין נוהג, פשוט מתוך בורות או תמימות — כפי שהיה בהיסטוריה של הריגול הסובייטי בזמנו בין כותלי האוניברסיטאות במערב ובפרט בבריטניה, גם בעבר היו פרופסורים מהוללים שבתמימות שרתו את אויבי ארצם, ומכל מקום, דווקא החלטת שר החינוך והבג"ץ יתנו לפרופסור גולדרייך אפשרות לאשש את צידקתו, כביכל.

גולדרייך גם איננו מסתיר כלל את התנגדותו החריפה לאוניברסיטת אריאל וקרא למוסדות בינלאומיים להחרימה. עצם הקריאה לחרם מצד גרמניה על מדענים ישראלים מלבד אי-חוקיותה, מעידה על שפל מוסרי מזעזע ומזכירה את החרם על מוסדות ואנשי תרבות מצד השלטונות הפאשיסטיים באירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. עתיד "השטחים" לא ייקבע על-ידי קיומה או אי-קיומה של אוניברסיטת אריאל או של ישוב יהודי כזה או אחר ביו"ש, אלא בתוקף החלטה ריבונית של מדינת-ישראל ו/או בעקבות הסכם-שלום עם הפלשתינים. ישראל רואה ביהודה ושומרון שטח במחלוקת והיא נסמכת הן על ההיסטוריה והן על טיעונים משפטיים כבדי-משקל — אך הפרופסור גולדרייך ודומיו מעדיפים לאמץ מראש דווקא את הדעות השוללות את זכויות ישראל.

אבל ייתכן שכל זה בכלל איננו העיקר ושמלחמת החורמה של הפרופסור המדובר ושל כמה מעמיתיו באקדמיה נגד אוניברסיטת אריאל נובעת בכלל לא משיקולים מדיניים או אידיאולוגיים אלא מצרות-עין כלפי מוסדות חינוך והשכלה הפוגעים במעמדם המונופוליסטי — כפי שהתנגדו בשעתו להקמת אוניברסיטת חיפה, למרכז הבינתחומי בהרצליה ולבית-הספר לרפואה בצפת (גילוי נאות: אני חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל והאסיפה הכללית של המרכז הבינתחומי). גולדרייך גם טוען שמתנכלים לו בשל "שמאלנותו". שמאלנות איננה פשע — אך כאמירתו של טוביה החולב בעניין אחר, גם לא כבוד גדול. נראה שהשמאל הקיצוני בישראל רוצה ליישר קו עם מגמת "ביטול התרבות", הגירסה השמאלנית העכשווית של המקארטיזם באמריקה, כלומר לסתום את פיותיהם של כל מי שאינם תומכים במטרותיו. שמאל קיצוני, כמו ימין קיצוני, הם מעצם טבעם בלתי סובלניים, אנטי-ליברלים ואנטי-דמוקרטים והמסע נגד אוניברסיטת אריאל הוא דוגמה לכך. חוסר הסובלנות, בנוסף לגסות הרוח, גם בלטו בדברי הבלע של החתן המושהה נגד ראש הממשלה ושר החינוך. "פרס ישראל" איננו מוטה פוליטית, וגם איננו צריך להיות כזה, אך מותר לצפות מהזוכים בו — אם לא להפגין אז לפחות להפנים שאין לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של המדינה שמעניקה אותו.

ומפרשת גולדרייך לפרשת ח"כ עופר כסיף; העובדה ששוטרי ישראל עוסקים לילות כימים במאבק בטרור ובשמירה על שלום הציבור איננה מצדיקה אלימות משטרתית נגד אזרחים ובוודאי לא נגד חברי-כנסת — אך באותה מידה, יש לדרוש מחבר-כנסת שיכבד