חמש שגיאות יסודיות בניתוח תוצאות הבחירות

מתבטאת, אולי בצורה הברורה ביותר, בהשוואה שעושה הכותב בין נחל עוז לבין שדרות; בין מאות ספורות של תושבי הקיבוצים, לבין אלפי תושבי ערי הפיתוח בעוטף עזה וסביבתו. בין הפינוק וההתנשאות של אלה שיש להם – יש להם תנאים נוחים כלכליים נוחים, יש להם הכרת ערך עצמית מופרזת, יש להם קשרים פוליטיים ויש להם מידה גדושה של חוצפה, כאשר הם מנסים למנף אירוע ביטחוני אחד מתוך רבים מאוד שחוותה ישראל לאורך גבולותיה ובתוך עריה – לבין כושר העמידה וסבולת הספיגה של אלה שיש להם הרבה פחות מכל המידות הנ"ל. אלה שהרוח ולא החומר היא מדד עקרי להתייחסותם לעם, למדינה, לשעות חרום ביטחוניות, ללאומיות עברית בא"י ולזיקה יהודית אמיתית למסורת ולתרבות; כיום אפילו לתרבות-הרוב הישראלית.

הביטוי הדמוגרפי של הרוב היהודי בישראל ברור למדי כבר בבחירות אלה, והוא ילך ויתבהר עוד יותר בעשור הקרוב. חלק מהטשטוש שעדיין קיים בתמונה הדמוגרפית נובע מפיצולי משנה שיוצרות קבוצות אינטרסים זמניות, כשבתוך התפיסה הכוללת הרחבה מנסים גורמים שונים לקושש לעצמם יתרונות יחסיים משניים. קבוצות מסוג זה נעלמות במהירות כשם שהופיעו, ואם חפצות חיים הם, הן מצטרפות לקבוצות אחרות ליצירת גושים פוליטיים משמעותיים יותר.

הגדלת אחוז החסימה בבחירות אלה פעלה נכון, ויתכן שיש למתוח אותה אפילו מעט יותר. ומאידך-גיסא, חייבים להבטיח בהסברה, חינוך וחקיקה שיש לראות במפלגות כלי דמוקרטי בסיסי וחשוב שיש לנצלו לעיצוב דעות, עמדות, יוזמות ומנהיגות, ויש לאכוף על כל המפלגות בחירות דמוקרטיות פנימיות למוסדותיהן ובכלל זה רשימותיהן לכנסת, שתהיינה נקיות מחולשת שיטת הפריימריז הנוכחית.

קשורה קשר הדוק לניסיון השוואה נואל בין מספר מצומצם של איים של הומוגניות פוליטית לוקלית של שמאל אליטיסטי, כגון סביון, כפר שמריהו ועומר לרצף גאוגרפי רחב פריפריאלי ומבוזר של עמך. המציאות העממית עתידה לגבור, משום שהיא לומדת, כפי שראינו בבחירות אלה, ותלמד טוב יותר ומהר יותר בעתיד, להתעלם מניכור האליטיזם ולמצות את העובדה שההכרעה, כמו בדרך כלל בהיסטוריה, תיקבע בסופו של דבר על-ידי הדמוגרפיה והגאוגרפיה של רוב האזרחים. ים הניכור בנוסח התל אביבי המוכר, זה שמבקש בין היתר להעניש את הרוב שהנחיל לו מפלה פוליטית, יתמזג ויטמע בים הלאומי הכללי והמבוזר, ומי שלא יתמזג – "יטבע"... . מדינת תל אביב האליטיסטית תהיה חלק ממדינת ישראל, או לא תהיה.

ככל שהקבוצות האליטיסטיות מסתגרות יותר, אופי המדינה כמכלול חברתי ינהה אחר המשקל התרבותי שנסמך על המשקל הדמוגרפי. זה איננו תהליך ניהיליסטי המוציא ערך אחד לחלוטין מפני ערך אחר. זו סימביוזה שהמשקל היחסי של מרכיביה משתנה כפונקציה של שינוי המשקל הדמוגרפי של היוצרים ועוד יותר מכך של הצרכנים.

הקבוצות האליטיסטיות צמחו מחוגים השמאל של אתמול שהסתאבו אידיאולוגית והמירו את הסולידריות, הלאומיות והשוויון, ברכושנות, התנשאות וניכור פוסט-מודרני. מסמל ומוביל של הציונות המגשימה והלאומיות היהודית המתחדשת בארץ ישראל, הפך שמאל זה לתעתיק מזויף של מערב אירופה הנהנתנית ולשמאל הדמוקרטי הקיצוני בארה"ב; קבוצות ניאו-ליברליות חצי- אנרכיסטיות, שמזלזלות בהיסטוריה היהודית, בעבר הלאומי, בתרבות המקורית, בכבודה של האמונה הדתית ובערכים שגוזרת היהדות מכל אלה. למעשה, אין הם יודעים אל נכון להסביר מדוע דמוקרטיה יהודית נחותה מדמוקרטיה "מערבית" והיכן דרושים בה תיקוני-אמת שהם בגדר התפתחות טבעית והתאמה לצרכי הזמן החדש, והיכן מקדים המוסר היהודי את המוסר הכללי לפחות בכמה וכמה דורות. לא תהיה תפארתם על כך לאורך זמן.

המגזר הערבי בישראל חלוק בתוכו לא פחות מהמגזר היהודי. שסע ברור הוא הפער שבין המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל (לפחות עד ערב הבחירות האחרונות), לבין רוב ציבור האזרחים הערבים. בעוד המנהיגות הפוליטית שואפת במוצהר או בארוגנטיות בלתי- מוסתרת, להשליט את זהותם הפלשתינית (או יהיה שמה אשר יהיה) על הרוב היהודי במדינת ישראל, בחסות סיסמאות ומשחקי מילים המנסים לטשטש זאת, חושבת רוב האוכלוסייה הערבית על חיי היום-יום ועל השתלבות בחיים אלה, בכלכלה ובתעסוקה, תוך חתירה לשיפור רמת ואיכות חייה.

הואיל והרוב היהודי לאומי לא פחות מהמיעוט הערבי, מעשי המנהיגות הערבית היו עד כה ברכה לבטלה, וימשיכו להיות כאלה. החרפת הטונים בשנים האחרונות, רק הגבירה אצל יהודים רבים את החשדנות, את הניכור, ואת התחושה של סימן שאלה על עצם יכולת הקיום בצוותא במדינת היהודים. השמאל הישראלי, שביקש תחילה להיות גורם מגשר על פערים אלה, נסחף עד מהרה לעבר גל ההקצנה הערבי, ובכך הטעה את המנהיגות הערבית לחשוב שיש בכוחו ל"ספק" להם את הסחורה הנחשקת. הוא אינו יכול ובגלל נחיתותו הדמוגרפית גם לא יוכל בעתיד. אין ספק שתוצאות הבחירות האחרונות מבליטות את חוסר התכלית שבאשליות אלה ומכאן האכזבה הן בקרב המנהיגות הפוליטית הערבית והן בחוגי השמאל הקיצוני בישראל. האכזבה קיימת גם בקרב הרשות הפלשתינית שציפתה להבנות מבחירות אלה בישראל, באמצעות המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל. אלא ששוב גברה עליה "חכמת ההמונים" של רוב הציבור הישראלי שהבין את העוקץ העמוק יותר של משמעות הבחירות האחרונות, לא רק למדינת ישראל, אלא גם ליחסי ישראל עם הערבים. אבל זהו רק מהלך אחד חשוב, בשרשרת ארוכה מאוד של מהלכים ואתגרים שעוד יבואו.

בערבו של יום הבליטו בחירות אלה את העובדה שמתנהל כאן מאבק משולש-ראשים (נוסח אחר שלו, אך בעל אופי וסיבות דומות מתנהל במערכת דו-ראשית בחברה האמריקנית בין הדמוקרטים לרפובליקנים): רוב הציבור היהודי, הלאומי-מסורתי והציוני קלאסי, מיעוט הציבור היהודי, העשיר, הפוסט-מודרני והפוסט-ציוני, החסר כמעט זיקה לערכי יסוד תרבותיים ויהודיים של הרוב היהודי, כשזיקתו למיעוט הערבי – הראש השלישי – נשענת על סלידה תרבותית, פער כלכלי ניכר וריחוק אמוציונאלי,ששואב את עיקר ליחו מאבחנה שרואה בקבוצה היהודית בבואה של התרבות המערב אירופית, ובמיעוט הערבי אוריינטלים. מבחינה מנטלית, גישה זו היא שדוחפת את המגמה הרווחת בקבוצה יהודית זו להפרדות כמעט בכל מחיר מהערבים. התקינות הפוליטית מחייבת אותם להסברים רציונליסטיים מדיניים-פוליטיים, של זכות להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית, חרף הסתירה הפנימית שבין הלאומיות היהודית ללאומיות הערבית המקומית. נטייה זו פועלת לאורך כל הדרך של התמיכה בהסכם "אוסלו" וספיחיו. קבוצה זו מבקשת לעמוד על שתי רגליים עקומות, לטעמי: הרגל הפוסט-ציונית המאפשר הינתקות אידיאולוגית, מנטלית ואמוציונלית מהחלקים החשובים ביותר ליהדות של ארץ-ישראל, והרגל הפוסט-מודרנית, ה"מתקדמת" השואבת השראה מהניאו-ליברליזם המערבי,הניהיליסטי והאוטופי. ובזכות העליונות שהיא מעניקה לעצמה במו ידיה היא גם דורשת לעצמה מעמד של בכירות, עליונות והובלת המדינה בדרכה שלה. הבחירות האחרונות ממחישות להוותה של קבוצה זו את העוקץ שבדמוקרטיה – הרוב הוא בכל זאת זה שמקבל את ההחלטות וקובע את הערכים והחוקים.

קבוצה זו של השמאל הקיצוני בישראל, רואה כיום בערביי ישראל שותפים פוליטיים, משום שמנהיגותם פועלת לקידום רעיונות ההפרדה. קבוצה זו או רוב חבריה, מוכנים לראות גם שלב נוסף בתהליך, לאחר ההיפרדות מערביי איו"ש – התכנסות נוספת אל מול הריכוזים הערביים הגדולים בגליל מזה ובנגב מזה, לכשאלה יקצינו את עמדותיהם, היה וינתן להם הדבר. דווקא הבחירות האחרונות פותחות פתח לאפשרות שערביי ישראל יסוגו מהמדיניות שאפיינה את מנהיגותם הפוליטית בדור האחרון לפחות, ויחתרו להשתלבות במדינה, מתוך קבלת הדין שהם מיעוט במדינה יהודית. זהו מבחן רציני לשני הצדדים: לרוב היהודי שצריך לעודד מגמה זו ולמיעוט הערבי שצריך לקבלה להפנימה וליישמה. הדברים יוכרעו להערכתי בדור הנוכחי. אם תשרוד כנסת זו כארבע שנים, נראה ניצנים של הבחירה הערבית בישראל, כבר בבחירות הבאות.

המאבק הפנימי בתוך ישראל דומה למאבק הגדול המתנהל בעולם הערבי שסביבנו, בין השיעים לסונים, בין תפיסת מדינת הלאום לבין פורמציות פוליטיות חלופיות ובין קבוצות מיעוט בתוך הזרמים העקריים לזרם שבתוכו הן פועלות – מציאות חברתית שאינה חדשה במהותה. בינתיים, האלימות אינה ממלאת תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית וצריך לעשות הכל שכך יהיה גם להבא. ההרעה הראשונה תהיה במעגל הקטן שבין הרוב היהודי למיעוט היהודי. הכרעה זו תתמקד בשלושה מאמצים:

• השלטון במדינה

• ניטרול העוצמות המקומיות הדיספרופורציוניות של המיעוט בתקשורת, באקדמיה, במוסדות האומנות ובמערכת המשפט.

• הכרעות חשובות בשאלת מהותה ואופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי בארץ-ישראל, כלפי פנים יהודים וערבים, כלפי התפוצה היהודית בעולם בראש וראשונה בארה"ב וכלפי העולם המערבי – דרוש כאן מודוס ויונדי מתוקן; ה"עמוס עוזים" אינם מייצגים יותר את רוב הציבור הישראלי, ובכדי שיהיה אחרת, לא הציבור צריך להתאים עצמו לעמוס עוז וגחמותיו, אלא עמוס עוז צריך לשאוף לבטא את הציבור רצונותיו וצרכיו.

ישראל איננה יותר שסועה ממדינות אחרות, במיוחד כאלה שדוגלות ברב-תרבותיות. יש בוודאי הבדלים נושאיים וחתכים טיפוסיים למדינות שטרם עיצבו את אופיין ומעמדן הפוליטי והמדיני לבין מדינות ותיקות ומבוססות, אבל אלה כאלה נדרשות להתמודד עם שינויים תרבותיים, דמוגרפיים, מדיניים, כלכליים ואחרים, שלהם אין "פתרון בית-הספר" מן המוכן. ההגירה העולמית, מספקת לא מעט נושאים נוספים וחדשים למקבצים הקיימים, והכלכלה הגלובליסטית גם היא אינה טומנת ידיה בצלחת. הויכוח בין ימין לשמאל בארה"ב, בין רפובליקנים לדמוקרטים ואפילו בין ליברלים לדמוקרטים הוא דוגמה טובה לכך, ובאירופה יש שפע של דוגמאות נוספות. מעמד היהודים בארה"ב, עד שיתבוללו רובם, הוא כמעמד הערבים בישראל. יכולותיהם הכלכליות וריכוזם במדינות מפתח העצים את כוחם מעבר למשקלם המספרי היחסי באוכלוסייה, אבל זהו מצב דועך.

עד עתה דברנו על שסעים פנימיים בישראל, שהם לדעתי נורמליים ביסודם, אבל סטביליים. עתה צריך ליחד דיון מיוחד, בין היתר על יסוד תופעות שהתגלו בבחירות אלה, גם על השסעים בעולם היהודי. השסע העיקרי בעולם היהודי הוא בין ישראל כריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במדינה אחת, לבין הקהילה השנייה בגודלה של יהדות ארה"ב. שסע זה עדיין בחיתוליו ואינו מקיף את הקהילה היהודית האמריקנית כולה, אבל הוא מתפתח והולך כשחוגי השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטיות הם מוביליו. חשיבותה המיוחדת של הקהילה היהודית האמריקנית הייתה בעמדות המונוליטיות של תמיכה בישראל ששודרה היטב למפלגות ולממשל האמריקניים. יהודי ארה"ב לא נתבעו לבחור בין ישראל לארה"ב, אלא לגרום לכך שתגבר התובנה שתמיכה בישראל היא אינטרס אמריקני. בין היתר קבלו מוסדות הקהילה על עצמם שלא לנסות ולנהל את מדינת ישראל מארה"ב וכחלק מכך להמנע משיפוטיות של התנהלותה, כשגם ישראל נמנעת מהתערבות בחיי הקהילה היהודית, או לפחות מתאמת התערבות כזו עם מנהיגיה. גישה זו נסדקת בשנים האחרונות, וסדקים אלה מחייבים הערכת מצב חדשה בכל תחומי מערכת היחסים הדו-צדדית.

מלחמת האליטות הישראליות על מעמדן בחברה הישראלית הולידה וממשיכה לטפח את השסע המתהווה בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב, רובה אן לא כולה. נשברה ההבנה שאין מתערבים זה בעניינים הפנימיים של זה, ובבחירות האחרונות התעצם שבר זה גם לעבר התערבות גורמי ממשל או שלוחיהם במערכת הבחירות שלנו.

לדעתי, נצחונו של נתניהו נשען במידה לא מבוטלת על אפקט זה, שנתפס היטב ע"י הציבור הישראלי, שבהצבעתו הביע עמדה נחרצת נגדו – נתניהו, אפילו כשהוא בעייתי ויש כלפיו לא מעט טענות, עדיף על ניהול מדינת ישראל באמצעות בוז'י-ציפי ותומכיהם בג'יי-סטריט או בסטייט-דיפרטמנט. לקח מעניין ומאלף.