"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלו ימים של אור, היו אלו ימים אפלים; היה זה חורפו של ייאוש... הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". כך פתח צ'רלס דיקנס את ספרו "בין שתי ערים". דומני שתאור זה מתאים למצב בו אנו מצויים: אי-ודאות מצמררת והבנות שונות ומנוגדות לחלוטין של המציאות, בעיקר במישור הפוליטי. והכל בתוך מלחמה שלא הכרנו כמותה, שלא התכוננו לקראתה (כמו בכל העולם) שבה האויב אינו נראה, אך ידוע שהוא נמצא בכל מקום, אפילו עליך. ובמסגרת זאת, הרי התובנות שלי לגבי 4 נושאים:
הראשון,
המלחמה, הפרופסורים והבלגן. "מתי זה יגמר"? שואל כל אחד. הפרופסור
רבקה כרמי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, גנטיקאית, נתנה את התשובה (29 פברואר): "הקורונה תעלם אחרי הבחירות. מישהו מנסה להשאיר את הנושא על סדר היום". אותו מישהו הוא כמובן נתניהו, שבעניינו היא אמרה: "אדם אשם עד שחפותו תוכח". אכן זמנים שהכל בהם אפשרי. או אותו פרופסור לוויט, זוכה פרס נובל לכימיה, שהוצג "כיועץ לראש ה
ממשלה", שיום אחד התנבא לפני יושבי ציון שבסך-הכל ימותו 9 אנשים במדינה. כעבור כמה ימים נשאל האם הערכתו זאת תקפה, והוא ענה בערך כך: המספרים הכלליים של הנתונים השתנו, ולכן איני יודע כמה ימותו.
וכל יום, שעה שעה, הוצפנו באין ספור מומחים, פרופסורים, וכל אחד עם דעותיו ושבחיו וביקורותיו, בהתאם "לשבט" אליו הוא משתייך (משרד בריאות, ארגון רופאים זה או אחר). ואליהם נוספו אנשי תקשורת, שכל אחד מהם נהפך למומחה. בקיצור, בלגן המטמטם את האזרח המפוחד העובר בין זמנים של אור וזמנים של אפלה. בטוחני שדבר לא היה משתנה אם היה נקבע מסביר לאומי מקצועי. ובטווח נמצא נתניהו, כשלצידו אין מטכ"ל למלחמה בקורונה. מצד אחד הוא "אוכל" את לבבות שונאיו בהופעותיו בטלוויזיה, מצד שני סופג את כל האש ולוקח על עצמו סיכון גדול אם המלחמה תיגמר בקטסטרופה.
השני,
חידוד הקצוות בחיים הפוליטיים. מה שקרה הוא שהדיסונאנס הקוגנטיבי החריף בצורה קיצונית בשני המחנות הפוליטיים: מחנה ביבי נהיה יותר קיצוני בתמיכתו במנהיג שלו, ובשנאתו למחנה היריב; מחנה "רק לא ביבי" החריף את שינאתו לנתניהו. התוצאה היא חוסר נכונות משני הצדדים, לפשרה, לוויתורים, לעשות משהו לטובת המדינה. הפקרות מצמררת של כל הפוליטיקאים, שאני כל הזמן רואה אותם בדמיוני לבושים כותנות משוגעים. המלחמה הנוראה בקורונה כאילו מתנהלת בכוכב אחר, וקרב רחוב של פוליטיקאים מתנהל בכנסת. "הקרב על הכנסת" הייתה כותרת בתקשורת שרק שפכה בנזין למדורה.
השלישי,
"הסכנה" לדמוקרטיה. מזה שנים אני רגיל לקרוא ולשמוע שהדמוקרטיה שלנו בסכנה, שהיא נהרסה. היו ימים שהיה נדמה לי שאני מתעורר ויוצא מתוך החורבות העשנות של הדמוקרטיה שלנו. ערב הבחירות, לפי גנץ, המדינה בכלל דיקטטורה שבראשה עומד דיקטאטור בנוסח
ארדואן. ולפתע, כאשר נידבקי הקורונה הולכים ומתרבים, הונפו דגלים שחורים על-ידי מתנגדי נתניהו מול מה שנראה בעיניהם כפגיעה גסה ביסודות הדמוקרטיה ("סגרו את הכנסת", "סגרו את בתי המשפט"; "אדלשטיין לא רוצה להתחלף"). קרב הרחוב בשיאו. נתניהו, בחוסר אחריות, מודיע שאם אדלשטיין "יודח", אין שיחות לאחדות. אדלשטיין, בעזות מצח, נאחז בכיסאו כאילו ירש אותו מהקיסר, ושרי הליכוד במחול הפקרות משוגע מחזקים אותו. הפתרון שלו - התפטרות ובא שלום לדמוקרטיה שנופחת נשמתה, אצלנו, חדשים לבקרים ושבה לתחייה בגאווה.
הרביעי,
"המשותפת" היא זאת שבתקופה הקרובה תשלוט למעשה בכנסת, כי גנץ תלוי בה לחלוטין כמו גם בצלופח בדמות ליברמן. איך הוא יוכל להרכיב ממשלה "רחבה, חזקה ופטריוטית", כלשונו? אכן אלו "ימים של אמונה וימים של ספקנות".
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
