מדינה בהפרעה

ההתרחשויות במדינה בחודשים האחרונים מחלקות את הציבור לשלושה: אלה שמוחים נגד, אלה שנלחמים נגד המוחים ואלה המודאגים. לרוב, אני מוצא עצמי בקבוצת המודאגים. מודאג כי תהליכי הקצנה ופיצול, אירועי אלימות ו"שבירת הכלים" הינם סביבת חיים שאני עוסק בה מזה שנים רבות כפסיכיאטר; אולם העיסוק שלי קורה בתוך נפש אחת, נפש מסוכסכת, המכונה בשפה המקצועית "נפש גבולית" או "הפרעת אישיות גבולית".

הפרעת אישיות גבולית מתבטאת באי יציבות ותנודתיות, תגובתיות יתר "מאפס למאה" וקושי להכיל תסכולים אפילו במידה קלה. ההפרעה מתאפיינת בין היתר גם בפגיעה עצמית ונסיונות אובדניים, בתחושת ריקנות ושימוש בסמים או ב"דרמות" כדי לעורר את הריקנות. ההפרעה יותר אופיינית לנשים, כאשר לאורך שנות הבגרות יכולה להיות הטבה במצוקה ובעוצמות ההפרעה אולם במצבי משבר והתגברות החרדה יכולה להיות החרפה ונסיגה.

רוב הלוקות בהפרעה זו מתקשות לנהל אורח חיים נורמטיבי, וסביבתן מתקשה לקבל ולהכיל את מצוקתן ואת הביטויים של ההפרעה. הנשים מתייחסות לעולם ולסובבים אותן בקטגוריות של שחור או לבן עם התלהבות מהירה אך גם ניתוק מהיר של הקשר. בין המנגנונים הנפשיים האופייניים ניתן למצוא השלכה מסיבית, כלומר ייחוס רגש שלך לאחר, הכחשה של המציאות ו"שיתוף לא רצוני" של האחר בתחושות הלא נסבלות (הזדהות השלכתית).

בין ההסברים האפשריים להיווצרות ההפרעה ניתן למצוא הסברים ביולוגיים, גנטיים, הסבר פסיכולוגיים וקוגניטיביים. בשנים האחרונות מגלים עוד ועוד תימוכין לתרומה המכרעת של טראומה מתמשכת הגורמת להתפתחות ההפרעה. טראומה המביאה לחרדה גדולה ולחוסר יכולת לבנייה של אמון וכישורי הרגעה.

בחברה הישראלית מתפתחים בשנים האחרונות קיטוב והקצנה - תהליכים שהחמירו עם מגיפת הקורונה והחרדה המתלווית אליה. האלימות ברשתות החברתיות, השיימינג והנסיון להגיע להכרעה "הכל או לא כלום" במקום להגיע להשלמה, הנסיון להכניע ולא לפשר כאילו ינצח השחור או הלבן ולא האפור שהוא מגלם את מורכבות החיים והקיום. תהליך אופייני נוסף הוא היעדר נטילת אחריות והשלכת ההאשמה כולה על האחר, ויצירה של מציאות אלטרנטיבית של "פייק ניוז".

השיסוי משרת צד זה או אחר, אולם יכול גם להיות ביטוי לחרדה הרבה של אחד הצדדים או המרכיבים. החרדה מהקורונה ואי הוודאות המתלווה מלבות את אש התהליכים, שמקצינים לנוכח הזמינות והאינטנסיביות של הרשתות החברתיות.

אין להתפלא שתהליכים אלו קורים בעידן הקורונה. אולם למה דווקא אצלנו? אחת הסיבות היא שאצלנו כור ההיתוך עוד לא חיבר לגמרי את חלקי החברה. סיבה אפשרית אחרת היא הטראומה המתמשכת שאנו חווים, החל מטראומת השואה ועד חווית ה"מדינה קטנה מוקפת אויבים" שמעצימות כל קונפליקט, והופכות כל מחלוקת "לחיים או למוות".

האם זהי גזירת גורל? האם לא ניתן לשנות? אני מאמין שניתן לשפר ולהקטין את העוצמה של הפערים והמחלוקות. אולם לשם כך יש צורך בהתגייסות רבתית, חוצת מחנות ומעמדות, המובלת על-ידי הממשלה והפרלמנט ומגובה על-ידי התקשורת.

עקרונות הטיפול צריכים להיות הורדת רמת החרדה במקום לעורר פניקה, הדגשת המשותף במקום המפריד, מתן אפשרות לאחוז בשני צידי המתרס ולא לפצל לשני גושים, הצבעה על הרבגוניות והמורכבות ולא על הכנעה של מגזר אחד או משנהו.

הטכניקה צריכה להאיר בפנס על תחושות ומה שהן מעוררות, לתת כלים להסתכלות רחבה, קבלת עמימות והמנעות מהתנהגויות אימפולסיביות. להרגיש, להבין את התחושה ומקורותיה, לנשום עמוק ולדבר במקום לפעול בהרסנות, לספור עד עשר ולהעלות פתרונות אלטרנטיביים. רק ככה נבנה חברה בריאה, בלי לבטל אף צד, ובכך נוביל לכיוונים של בניית חברה טובה יותר.