הלילה הזה כולו

בשנה שעברה בליל הסדר ישבנו לשולחן הסדר עם המשפחה הגרעינית בלבד, קרטוני ביצים מימננו וחבילות נייר טואלט משמאלנו, ומעל ראשנו ריחפה עננה של חשש מהלא נודע, מהמגיפה שהתנחלה בארצנו ובעולם כולו.

התפללנו בביתנו, בחצרות ובמרפסות, ערכנו קידוש בלי שמחה ובלי ששון בעיקר עם דאגות ומחשבות מהלא נודע. מזגנו ארבע כוסות יין, זכר למסעדות שנסגרו ונפתחו על-פי התווים השונים והרמזורים המהבהבים. ביקשנו לקיים את מצוות ההסבה בעת הלגימה אל לא יכולנו בשל הריחוק הנדרש של איש מרעהו. דיברנו בארבע לשונות גאולה, ראשון: אין קורונה זו מזימה פוליטית, שנית: שפעת עם יחסי ציבור, שלישית: עד שיגיעו חמישה חיסונים, רביעית: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.

קראנו את הא לחמא ענייא וגילינו סביבנו מאות ואלפי מובטלים חדשים, עצמאיים שעולמם הכלכלי התמוטט עליהם. שרנו מה נשתנה והבטנו מהחלון. הכל השתנה הלילה הזה, שבכל הלילות אנו שמחים עם המשפחה המורחבת, עם סבא וסבתא, הלילה הזה איש איש להגדתו, איש איש לגורלו.

הבטנו בסיפור העוצמה היהודית הסיפור המועבר מאב לבן, מקיימים את מצוות והיגדת לבינך, "עבדים היינו לפרעה... ויוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה..." הפעם לא נצרכנו לידיים, חסר היה לנו הראש הממציא תרופה וחיסון למיגפה. העמקנו בהגדה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי..." לראות מגיפה בסדר גודל עולמי עם תוצאות טרגיות כאלה.

המשכנו לקרוא בהגדה למרות האווירה המשפחתית המדוללת והגענו לארבעת הבנים - כנגד ארבעה בנים דיברה התורה..." חכם הממהר לשמור על הכללים ולהתחסן, רשע המפר את כל הכללים, מסרב להתחסן ומפר בידוד, תם, שאינו מבין מדוע אלפים בבלפור מוחים בעוד הוא לא יכול להתפלל עם עוד תשעה אנשים עם מסכות בבית הכנסת, שאינו יודע לשאול, הנושא עיניו להנהגה הרוחנית, הפועל על-פי דעת התורה וממתין למוצא פיה.

"ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא...", התורה מגנא ומצלא, תלמודי תורה ותינוקות של בית רבן פתוחים. "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי..", על חלק זה בהגדה סמכו אומות העולם ובהם גויי הארץ אשר ערכו טקסי נישואים ללא מורא.

אחד הרגעים המרגשים בהגדה כשכל בני המשפחה, קטנים כגדולים, שרים בקול גדול "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו..." הקורונה עמדה לכלותינו וכילתה אלפים שיש להם שמות, פנים, משפחה, "דם ואש ותימרות עשן.." האיבה והשנאה הרימו ראש כנגד מגזרים בחברה הישראלית. דם האדם נשפך, האש ליחכה ותימרותיה איימו במסך עשן לקרוע קריעה בעם.

עשר המכות שהוריד הקב"ה על מצרים - דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, קורונה, קורונה, קורונה, וריאנטים.

"כמה מעלות טובות למקום "..למרות ההסתגרות, על-אף החשש, וחוסר הוודאות התגייסה המדינה לדאוג לכלל האוכלוסיות למזון ושתייה, לתרופות. חיילים נכנסו לכפרים והתקבלו בזרועות פתוחות, חיילות דאגו בשכונות חרדיות והתקבלו במאור פנים, רגעים של חסד.

"מרור זה שאנו אוכלים", לא טעימות כי אם מרור רב נאלצו האזרחים לאכול בימי המגפה. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים..." או מדובאי או בטומי או ארה"ב, השמיים נסגרו אין יוצא ואין בא.

"לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו...." לרופאים, לאחיות, לסניטרים, למדענים, לפייזר, למודרנה ולראש ממשלת ישראל וצוותו הגדול על החיסונים.

בשלב ההלל, השלב בו מי שעוד נותר ער יכול לקבל פרס נוסף פרט לפרס למוצאי האפיקומן, קראנו: "אהבתי כי ישמע..." והעם שמע ועוד איך שמע, מי הציל אותו, מי דאג לחיסונים, מי התקשר בשעה שלוש לפנות בוקר, מי אין עוד מלבדו.

"נשמת כל חי", אלפים אלפים איבדו במגיפה את חייהם את נשמתם, נשמת כל מת. הסיפורים הנוראיים על האובדן ילוו את המשפחות ואת העם שנים רבות.

בשארית הכוח אנו שרים את חד גדייא. העיניים נעצמות, בשולחן נותרו הדבקים ב-ה'. "חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי ואתא.." לעטלפא והעבירה לסינא דהעבירה לעולם כולו דזבין חיסונים במיליארדי זוזי.

הבית ניעור, הקצב מתגבר הקול צלול: "שלושה עשר מי יודע... חמישה חומשי תורה, ארבע אימהות, שלושה האבות שני לוחות הברית אחד אלוקינו שבשמיים ובארץ..." ארבעה עשר מי יודע .... סגרים ראשון, שני, שלישי, בידודים, מסכות, כפפות, מרחקים, חיסונים, מכחישים, מחלימים, אחד פרופסור לס, פרופסור לס, פרופסור לס שבטלוויזיה וברדיו.

"השתא בני חורין.." השנה נסב לליל הסדר עם כל המשפחה, בלי מסכות, בלי ריחוק, בלי כפפות ובלי סגר, עם חיסון שני, דרכון ירוק, ננקוט בזהירות המתבקשת, לא נשכח את קורבנות המגיפה ונקווה שלשנה הבאה בבריאות טובה.