פרס ישראל למפעל חיים יוענק בחג העצמאות כמתוכנן למכון הישראלי לדמוקרטיה. כך פסק (יום א', 26.4.09) בית המשפט העליון בדחותו עתירה של הפורום המשפטי, אשר טען כי קיים חשש לכאורה לניגוד עניינים בשל קשריהם עם המכון של חברי ועדת הפרס והיועץ לשרת החינוך לענייני הפרס.
השופטים מתחו ביקורת על התנהלות היועץ לשרת החינוך לענייני הפרס, עו"ד נחום לנגנטל, שהיה נוכח בישיבת ועדת הפרס בה הוחלט להעניקו למכון, על-רקע העסקתו בידי המכון זמן קצר לפני כן. השופטים ציינו כי מוטב שלנגנטל היה פוסל עצמו, מלכתחילה, ולא היה משתתף בהליכים הנוגעים למכון. פרשה זו נחשפה לראשונה ב-
News1 ופרטים נוספים ממנה חשף העיתון מקור ראשון.
בא-כוח הפורום, עו"ד יצחק בם, טען בעתירה כי נפל פגם מהותי המשליך על תקפות ההחלטה, אך טענותיו נדחו. השופטים - אילה פרוקצ'יה, אשר גרוניס ואסתר חיות כתבו כי קשריהם המקצועיים-כלכליים עם המכון של חברי הוועדה, פרופ' אלה בלפר, פרופ' פרנקל והאלוף במיל נווה, אינם מצביעים על "ניגוד עניינים שיש בו כדי לפגום בהחלטת ועדת השופטים להעניק את הפרס למכון". לעומת זאת, כאמור, מתחו ביקורת על היועץ לשרת החינוך לענייני הפרס עו"ד נחום לנגנטל, וכתבו כי טוב היה אם היה נמנע ממעורבות כלשהי בהליך.
גוף ציבורי הכפוף לבחינה שיפוטית בהחלטה ציינו השופטים כי ועדת הפרס ככל גוף ציבורי אסורה בהחלטות הנגועות ב"שיקולים זרים, ניגוד עניינים, חוסר תום לב, העדר הגינות וכו'". כמו-כן, טענות בנושאים אלו "מחייבות בחינה שיפוטית על-פי הכללים המקובלים לביקורת שיפוטית של גוף מנהלי". יתרה מכך, "העיקרון בדבר איסור על ניגוד עניינים הינו עיקרון מושרש במשפט הציבורי בישראל. הוא חולש שתי וערב על כל תחומי הפעילות של המנהל הציבורי. גרעינו של הכלל שאוב מהתפישה כי הפעילות הציבורית נעשית למען הציבור ומחייבת התנהגות ללא רבב של איש ציבור במילוי תפקידו ללא חשש לניגוד עניינים".
עם זאת, מדובר "בעקרון שיש להגשימו עד לקצה גבול האפשר, אך בלא לפגוע בתכליותיה של הפעולה המנהלית ובאפשרות המעשית להגשימה". מאחר שוועדות השופטים לפרס ישראל אמורות לכלול את אנשי המקצוע מהשורה הראשונה בתחומים השונים, "מועמדות לפרס בתחום מקצועי מסויים אינה יכולה להישקל על-ידי מי שאינם מומחים בשיעור קומה באותו תחום...בארץ קטנה כישראל ובסקטורים מקצועיים קטנים יחסית בהיקפם, השותפים לאותו מקצויע מכירים זה את זה, מרבים להפגש על-רקע מקצועי ולעיתים היכרותם המקצועית משתרעת על פני שנים...ועשויה להתפתח להיכרות אישית קרובה. הנחת מגבלות של ניגוד עניינים על השתתפותם של אנשי מקצוע בכירים בוועדות הפרס בשל קשריהם המקצועיים ואף האישיים עם מי מבין המועמדים עלולה לסכל מהיסוד את התכלית שלשמה קם ופועל פרס ישראל". לפיכך, הנחת היסוד, לדבריהם, היא שקיימת אפשרות להיכרות וקשר מקצועי בין השופטים לבין המועמדים.
מהו קו הגבול השופטים הוסיפו כי "החלה מידתית וראויה של עקרון ניגוד עניינים על סייגיו מחייב... לשרטט קוי גבול בין מותר לבין אסור... די לומר כי קו הגבול יעבור במקום שבו הקשר של חבר הוועדה למועמד לפרס חוצה את גבול הקשר המקצועי-אישי המקובל בין אנשים השותפים לעשייה מקצועית משותפת במהלך הדברים הרגיל. החלתו של קו הגבול האמור נגזרת מהנסיבות האופייניות למקרה, מטיבו ועוצמתו של הקשר הקיים בין חבר הוועדה למועמד. קשר משפחתי, קשר כלכלי מובהק או קשר אישי החורג באופן משמעותי ממסגרת היכרות ושיתוף פעולה מקצועי עשויים להגיע כדי ניגוד עניינים אסור אשר ימנע השתתפות חבר בוועדה בהחלטה על זכיית המועמד בפרס".
כאמור על-פי מתווה זה, שללו השופטים טענות על ניגוד עניינים בנוגע לפרופ' אלה בלפר, פרופ' פרנקל ואלוף ב(מיל.) נווה. עם זאת, עניינו של עו"ד לנגנטל מצריך לדבריהם "התייחסות מורכבת יותר". זאת מאחר ששימש עד לזמן סמוך לעבודת הוועדה כיועץ בשכר במשרה חלקית במכון לדמוקרטיה.
לנגנטל שנותר בחדר הישיבה של הוועדה, לבקשת חבריה, בעת שדנו במועמדות המכון לפרס, נוקה בסופו של דבר על-ידי השופטים מ"פעולה המעלה חשש לחוסר תום לב", אך הם הוסיפו כי "בראייה לאחור טוב היה עושה אילו נמנע ממעורבות כלשהי בהליך הנוגע להענקת הפרס למפעל חיים לאור סמיכות הקשר המקצועי המתמשך שלו עם המכון עובר למינויו כיועץ לשרת החינוך. זאת מאחר שקשר זה היה גם בעל היבט כספי".
מעורבות לנגנטל בתהליך הייתה שולית ביותר ולכן "החשש כי החלטת הוועדה נכרכה בניגוד עניינים עקב מעורבות שולית ומרוחקת זו של לנגנטל בהליך קבלתה הוא זניח ואינו מצדיק בנסיבות הענין התערבות שיפוטית לביטול החלטת הוועדה בשל פגם של ניגוד עניינים".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
