הרכוש הגדול של הגאולה

'ניצול מצרים' מובנֶה בתהליך הגאולה. הפסוקים שצוטטו, על 'שאילת' "כלי כסף וכלי זהב", מוכרים לכל, וזוכים למחיאת כפים בנוסח "יש! סידרנו אותם! נתמלאה ההבטחה לאברהם ויצאנו עם רכוש-שלל גדול"! במבט יותר מעמיק, ובלב יותר רגש, אנו חשים צרימה רבתי; הזאת נעמי? האם הגאולה מוכרחה לבוא ב'התחכמות' שכזו, בדרכי אונאה? ובכלל, מה הדגש החזק והבלטת היתר שניתנו לרכושנות הלזו במהלך גאולתנו והיותנו לעם?

במקום אחר (בגליון החג של 'הצופה': "גאולת מצרים בדרכי אונאה - לקח לדורות") שטחתי יריעה רחבה בסוגיא זו. במדור זה נתמקד בנקודת מבט אחת מן המכלול, ונפנה זרקור ל'רכוש' האמיתי העולה ומתעלה עמנו: נשמות הגרים לדורותיהם!

'ניצול' מצרים מתפרש בשפת החסידות כרמיזה ל'העלאת ניצוצות', שהוא הביטוי השגור בספרות הסוד להפקת 'מתוק מעַז' ו'דבש מסלע'. כך כתב בעל שפת-אמת (בא תרמג) ברוח דברי הגמרא בפסחים שצוטטה לעיל ("לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים"): "הרכוש הם נשמות הגרים, הארות של קדושה, לקיים הבטחת ה' לאברהם ראשון לגרים. והבטיחו הקב"ה כשבני ישראל יעלו-יתרוממו לקדושה ולגאולה, יעלו שאר הניצוצות ג"כ על ידם. וזה כלי כסף וכלי זהב". כיוצא בזה מצינו בתורת חב"ד (ליקוטי שיחות כרך כא עמ' 10) בשם האריז"ל (ליקוטי תורה ריש ויצא): "הרכוש הגדול שהוציאו בני ישראל ממצרים מתבטא בניצוצות הקדושה שהיו טמונים שם... וזו היתה מטרת הגלות".

הוי אומר: גרי כל הדורות הם-הם ניצוצות הגאולה, והם-הם 'ניצולה' החיובי של מצרים.

קמפיין אנטי דייני הגיור

בחודש האחרון עלה נושא הגיור לכותְרות העיתונות הדתית ואתריה. ליתר דיוק: הועלתה ע"י 'המכון המשותף' (הנהלתו מורכבת מ'שלושת הזרמים') להכשרת גרים, פרי 'ועדת נאמן'. עד לחודש הנוכחי ארגון זה זכה לבלעדיות תקציבית במשרד הקליטה, והחל מניסן ש"ז 'השמים פתוחים' לכל עמותה (העומדת בקריטריונים) להכשיר מתגיירים ולזכות בנתח תקציבי הולם. ה'עקיצה' הרמוזה בשינוי זה היא ש'המכון המשותף' לא הגביר משמעותית את כמות המתגיירים לעומת התקופה שקדמה לו (לפני 5-6 שנים). משכך, החל 'קמפיין' רבתי כנגד 'דייני הגיור החרדים' (קרי: כ-30 מרבני הציונות הדתית ואנכי בתוכם) ה'מכשילים' את מועמדי הגיור בשאלות 'מההפטרה', מערימים קשיים מינהליים ומראים להם פנים זועפות. לידיעתכם, כ-90% מבאי בית הדין מתגיירים; כ-70% ב'מכה ראשונה'.

במקביל נפתחה 'מערכה הלכתית' לויתור על דרישת 'קבלת המצוות' (הנזכרת בשולחן ערוך) כבמעמד הר סיני ("נעשה ונשמע"), והסתפקות ב'מקצת מצוות בשלב זה'. אומנם גם לדידנו אין עוקבים אחר המתגיירים והמתגיירות ("גר שחזר לסורו" - גירותו תקפה), אך לא ניתן לוותר על הצהרת אמונים לתורה ולמצוותיה, דאורייתא ודרבנן. מעבר לכך - "דברים שבלב אינם דברים", ואי אפשר לפרש יותר.

ה'מערכה ההלכתית' איננה מתנהלת בבית המדרש, ואיננה מעוגנת בשום פסיקה מקובלת, אפילו לא כזו המצויה בשולי הקונצנזוס ההלכתי. אקדמאים יודעי ספר, מן הקתדרה המודרן-אותודוקסית, חובטים ברבנים ובדיינים ו'מאשימים את השופט', לאחר שנתבדו ציפיותיהם הכמותיות. הם 'פיתחו תיזה' שכאילו אפשר לוותר על 'קבלת המצוות' לאזרחי המדינה המצהירים נאמנה: "עמך עמי"!

ניצוצות זקוקים להצתה חמה

קשה להעריך את פוטנציאל הגיור, את רוחב שדה הניצוצות הטמונים בנשמות שלשים ריבוא בני הנכר אשר בתוכנו, ובודאי לא את עומקו. אני מאמין כי לוּ היו נחלצים למשימה ארגונים 'חמים' יותר מ'המכון המשותף', בעלי גישה נשמתית ולא מדעי-היהדות בלבד, היינו זוכים לרכוש גדול יותר, לכלי כסף ולכלי זהב מרובים יותר.

כאמור, 'נפתחו השמים' במשרד הקליטה. אני קורא מעל במה זו לגופים ולמוסדות בעלי שאר רוח וחמימות חסידית, להיחלץ לאתגר קיבוץ הגלויות; ל'רדות את דבש' הגאולה ולהצית את ניצוצות הקדושה אשר אבדו "בארץ אשור ובארץ מצרים". אנו זקוקים למוטיבציה של ארגוני החסד, לדבקות של ארגוני ה'קירוב', לאיתגור של נוחלי הארץ וללהט של בעלי ה'הפצות'. המשימה לפניכם!

כח"י אלף שהתגיירו בעשור האחרון (מלבד גירי אתיופיה המונים עוד לפחות כ"ה אלף) מעידים נאמנה כי 'העלאת ניצוצות' רבתי כזו לא היתה, כנראה, למימות מתן תורה. אנו, דייני הגיור, משרתים במחלקת ה'רכש'; מלקטים אורות יום-יום (בממוצע: עשר נפשות ליום, מלבד כמות כפולה כמעט של עולי אתיופיה) ומזילים דמעה, בגלוי ובסתר, עשר פעמים ביום, עם כל נשמה שאנו זוכים להכניסה תחת כנפי השכינה.