ביניש מבקשת עזרת עורכי הדין

הכנס שמקיימת לשכת עורכי הדין באילת זו השנה השביעית כבר הפך למסורת. האירוע בו נוטלים חלק עורכי הדין, השופטים, אנשי אקדמיה ואישי ציבור הוא אירוע ייחודי בו ניתנת הזדמנות לדיונים מקצועיים ברמה גבוהה, לחילופי דעות וגם לבילוי משותף. עם זאת ידענו עליות ומורדות ביחס לקיום מפגשים אלה ולצערי לא בכל השנים ניתן היה לקיים את הקשר ההדדי של שיתוף השופטים בהתכנסות זו.

נראה כי גם השנה עמדה ההתכנסות בסימן של מתח מסוים שהרקע שלו מורכב. עיקרו, אולי בכך שההתכנסות מתקיימת בסמוך למועד הבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין. לקראת סוף שנת המשפט ובטרם התכנסנו כאן, עלה המתח שכבר העיב על חלק מהכנסים בעבר, והיה נעוץ בשאלת היחסים שבין הלשכה למערכת השיפוטית על-רקע עריכת המשוב שקיימה הלשכה על השופטים בישראל. לכל אלה מצטרפת אולי האווירה הכללית של הטלת דופי מאוד מקובלת כיום בממסד בישראל על כל מוסדות השלטון בבחינת מלחמת הכל בכל, הרבה חשדנות ומשבר אמון, ולכאורה גם משבר אמון שאינו מוצדק ואף מיותר בין עורכי הדין למערכת השיפוטית.

הימים הם ימים קשים על-פי כל קנה-מידה. בראש ובראשונה המצב הביטחוני הקשה, העובדה שאוכלוסיה גדולה - הנגב המערבי ושדרות - נתונה בסיכון וחיה במתח בלתי פוסק. העיסוק המתמיד במציאת פתרונות שיבטיחו את שלומם וביטחונם של תושבים. התקופה קשה גם בשל גילויי תופעות בדבר טענות שחיתות ותופעות פסולות - חברתיות ומוסריות, בשל הפערים החברתיים העלולים לכרסם בחוסנה של המדינה. בתוך כל אלה יש למערכת המשפט תפקיד מרכזי בהגנה על חוסנה של החברה בישראל על דרך אכיפת החוק ובהגנה על חוסנה של הדמוקרטיה המהותית שעל-יסודותיה הוקמה שיטת המשטר שלנו.

בתקופה כזו נדרש שיתוף פעולה מלא בין כל האמונים על אכיפת החוק, הנאמנים לשמירה על זכויות האדם, המופקדים על ההגנה על זכויות נאשמים ועל זכויותיהם של נפגעי עבירה; על זכויותיהם של החלשים בחברה הישראלית; על קבוצות חלשות המועדות לפגיעה, בני מיעוטים, עובדים זרים, ילדים ונשים שהם הראשונים להיפגע מאלימות ומניצול. דומה, שבוויכוחים על עניינים שאינם בראש סולם העדיפויות לעת הזו, הן בהבט המשפטי, הן בהבט המערכתי והן בהבט החברתי - אנו עלולים להחמיץ את השעה לתקן את הטעון תיקון. לשם כך נדרש שיתוף פעולה עם ציבור עורכי הדין. כשלעצמי, אין לי ספק כי המאחד את ציבור המשפטנים כולו, שופטים ועורכי דין (התומכים ברשימות שונות) הוא רב על המפריד. העניין המשותף בשיפור עבודת מערכת המשפט, בשמירה על מעמדה ובשיפור יכולתה למלא את תפקידה, מחייב רצון טוב ונכונות לסייע מצד ציבור עורכי הדין שהם בעלי העניין המירבי בתוצאות אליהן אנו חותרים להגיע. בדבריי אלה אני מתייחסת לחיי היום-יום של עבודת בתי המשפט, שרק תיפקודה התקין בעזרת האמצעים שיעמדו לרשותה יאפשר לה למלא את יעדיה ובין היתר לתת את השירות המצופה ממנה לציבור בכללו ובין היתר גם לציבור עורכי הדין.

נכנסתי לתפקידי בראשית שנת המשפט ואנו עומדים עתה בפני סיומה. תקופה זו הוקדשה ללימוד בעיותיה של המערכת, בעיות שאינן מעטות. זאת כדי לדעת מה ניתן לעשות כדי לטפל בהן ואף להציע פתרונות למצוקותיה. סיירתי ביחד עם מנהל בתי המשפט בבתי המשפט ברחבי הארץ. נפגשנו עם שופטים רבים ועמדנו מקרוב על העבודה המסורה והקשה של שופטים מקצועיים הממלאים את תפקידם באכפתיות רבה, ומנסים להתמודד עם העול הרב שעל כתפיהם.

בטרם אעמוד על המסקנות שהגענו אליהן בלימוד בעיותיה של המערכת אני מבקשת להעיר ולהוריד מסדר היום טענה שהושמעה ברבים בימים אלה. לאחרונה התפרסם סקר של ארגון בינלאומי - שבי"ל - שקיפות בינלאומית - באמצעות הסניף הישראלי שלו. מן הסקר עולה כאילו 37% מהאוכלוסיה סבורים שהמערכת המשפטית מושחתת ועוד נאמר בו כי 24% מהנשאלים בישראל סבורים כי יש לשחד גורם כלשהו במערכת המשפט על-מנת לזכות במשפט הוגן. מהם 43% סבורים כי יש לשחד שופט ו-36% כי יש לשחד עורך-דין. תשובה זו עצמה מעידה עד כמה אין לנשאלים, אם כך הגיבו, תובנה בעניין משמעותו של שוחד.

לא ידוע לי כיצד נערך הסקר, על-פי איזו שיטה, מה מידת מהימנותו ותקיפותו. ודוק: אין חלילה טענה בדבר קיומם של נתונים המצביעים כי המערכת מושחתת, אלא הטענה היא כי מדובר בתפישות הציבור. סקר של תפישות הוא בעייתי כשלעצמו. מחברי הדוח בעקבות הסקר אינם מציבים את המערכת חלילה כמערכת מושחתת, אלא הטענה היא כי חלקים ניכרים מהציבור חושבים כך. אני מתקשה לקבל כי זוהי תמונת מצב אמיתית. איש לא יכול לייחס למערכת המשפט בישראל, באופן אמיתי, את החמורה בהאשמות שיש נגד שופט ומי כמו ציבור עורכי הדין יודע כי אלה דברים חסרי שחר; גם אם יש הרואים פגמים בתיפקוד המערכת אין ליחס לה שחיתות ותופעות שוחד. אגב, שחיתות היא מילה שהפכה לאחרונה למטבע שחוק, והחשש הוא כי גישה זו עלולה לטשטש גילויי שחיתות במקום בו הם נמצאים. זאת בהנחה שכולנו מתכוונים לאותה משמעות של הביטוי הטעון - שחיתות. אינני מתכוונת להרחיב בנושא זה, יש בוודאי הסברים רבים לירידת מעמד בתי המשפט בעיני חלק מהציבור. גם מחברי הדוח מציינים שגורמים שונים תרמו לדימוי זה ובין היתר אפשר שגם מסע תקשורתי וציבורי מכוון תרם לכך, אך על אלה איני רואה להרחיב בדבריי היום; אפשר גם שכל פגם בהתנהלות הכבדה של המערכת מתורגם לביטויים של חוסר אמון, ואפשר שבחוגים מסוימים יש הסבורים שאם הכל "לא בסדר", הרי "הכל מושחת". זה בוודאי חל על הממסד כולו.

אכן, יש ירידה כללית באמון הציבור במוסדות הממשל ובהשוואה למצב לפני עשור או יותר, יש גם ירידה באמון הציבור בבתי המשפט ואין להקל ראש בכך. מהקף ההיזקקות של הציבור לבתי המשפט, מהעובדה שמתדפקים על דלתותינו וגם על דלתות בית המשפט הגבוה לצדק בבקשה לסעד, מכל שכבות הציבור ומכל החוגים והקבוצות המרכיבות את החברה בישראל מימין ומשמאל, מחילוניים ודתיים, יהודים וערבים ניתן להתרשם כי הציבור בכללו נותן אמון רב בבתי המשפט וכי הרוב מאמינים כי אין להם כתובת אחרת למצוקתם ולבעיותיהם הטעונות הכרעה, ולוואי ותהיינה כתובות אחרות; זה חשוב ורצוי.

גם היום, גם אם ירד האמון ובכלל אין עוד בקרב הציבור בישראל אמון עיוור ואמון ללא מצרים בממסד כלשהו. ואולי, אין רע בכך, זה מגביר ביקורת. עדיין אין ספק כי המערכת השיפוטית זוכה לאמון רב יותר מכל מוסדות ומערכות השלטון האחרות וכך גם ראוי שיהיה - על-פי מהותה ותפקידה. ואמנם, ניתן לומר בביטחון מלא כי זכינו ומערכת בתי המשפט בישראל מוערכת כאחת מן הטובות בעולם. אי התלות של שופטי ישראל היא הנכס החשוב ביותר שלנו. יש עקרונות הממומשים הלכה למעשה ואינם בגדר אמירה ערטילאית - אלא אמת הנטועה במציאות שהשופט אינו נתון אלא למרות הדין, לצו מצפונו ולערכי הצדק. זהו המסד עליו מושתת הבניין כולו; המערכת השיפוטית שלנו מצטיינת ברמה מקצועית גבוהה וביושרה של שופטיה. אין משמעות הדברים כי שופט אינו עלול לטעות גם כאשר הוא פועל כדין ועל-פי מיטב כישורי שיפוטו. עם זאת, בשל מספר סיבות היורדות לשורש מבנה מערכת בתי המשפט ומצבה הנוכחי, המערכת אכן לוקה בפן הארגוני והניהולי ולא בפן המקצועי-שיפוטי - וליקויים אלה טעונים שיפור ותיקון.

הסיבה העיקרית לליקויים נעוצה בעומס הרב המוטל על כתפי השופטים. במשך השנים גדלו מאוד צרכי המערכת. זו לא המסגרת בה ניתן לנתח את הסיבות לכך. בין היתר, עקב גידול האוכלוסיה, ההיזקקות הרבה לבתי המשפט, הגידול המשמעותי במספר עורכי הדין העומדים לרשות הציבור. מספר התיקים המוגשים בהליכים אזרחיים ביחס לגודל האוכלוסיה ובהתחשב במספר השופטים הוא רב ביותר ואינו מותאם ליכולת לתת להם מענה. בתחומים של המשפט הפרטי, היחסים העסקיים והמסחריים מורכבים מאוד מבחינת הפתרונות הנדרשים ובהתחשב בהקפי הסכומים, ורבים מבקשים לקבל הכרעות שיפוטיות. גם תביעות קטנות בסדר גודל שאינו מצריך הכרעות שיפוטיות מורכבות מציפות את המערכת. יצר ההתדיינות מאוד מפותח אצלנו ותרבות ההתדיינות שהתפתחה כאן, אינה תורמת לקיצור ההליכים.

לכך יש להוסיף את המציאות החברתית הקשה שבה צמחה פשיעה חמורה ואלימה, את הצורך להגן על אוכלוסיות חלשות ופגיעות, ואת עבירות הצווארון הלבן שהטיפול בהן הוא ארוך מאוד ומורכב, גם כשאין מדובר במספר רב של תיקים. החקיקה נתנה כלים להעמדה לדין פלילי של ארגוני פשיעה, קבעה עבירות חדשות להתמודדות עם תופעות של סחר בנשים, הלבנת הון, עבירות של ניצול מיני ועבירות במשפחה, אלימות ועוד ועוד. אופי התיקים הפליליים השתנה, איסוף חומר מודיעיני וחקירתי שינו את היקפו של כל תיק המובא כיום בפני שופט ואין דומה הליך פלילי בימים עברו בעת שהוקמו בתי המשפט, להליכים המתנהלים בהם כיום.

בפני ההרכבים בבתי המשפט המחוזיים מתנהלים תיקים שאנו מכנים תיקי "מֶגָה", תיקים שגם כאשר הם נשמעים ברציפות ומיום ליום, הרכב של שלושה שופטים דן בהם תקופה העולה על שנה ואינו יכול באותו זמן להתפנות לשמיעת תיקים אחרים. אם בפני הרכב כזה תלויים ועומדים 30 תיקים או 50 תיקים ויש מצב כזה - מה הסיכוי להתמודד עימם. וכמובן, יש מי שסובל מאוד מההתמשכות ויש גם מי שיכול להפיק תועלת וזו אינה החברה בישראל. אומנם מספר השופטים גדל בשנים האחרונות, אך ללא כל יחס הולם לצרכים. 570 שופטים אינם יכולים להתמודד עם כל התיקים הללו והפיגור מצטבר. כבר נזדמן לי להזכיר זה לא מכבר כי במחקר שנערך באחת האוניברסיטאות ולמיטב ידיעתי טרם פורסם, נערך ניתוח השוואתי של העומס המוטל על שופטים. בהשוואה נכללו 17 מדינות מערביות, מתוקנות, שגם בהן קובלים על עומס יתר. בממצאי המחקר, ככל שיש מגבלות בהשוואה בין שיטות שונות, התברר כי בישראל העומס הרב ביותר על-פי כל קנה-מידה.

באופן כללי ביותר אומר כי נמצא שבבחינת היחס בין מספר השופטים למספר התיקים העומס על שופט בישראל הוא לערך פי שניים מהממוצע במדינות האחרות מבחינת מספרי תיקים לשופט. היחס שבין שיעור האוכלוסיה ומספר התיקים לנפש הוא בהשוואה פי שניים ממדינות אחרות. אנחנו חשים זאת על בשרנו גם ללא תוצאות סטטיסטיות מחקריות. שופט הנתון ללחץ ועומס כזה הוא לא פעם קצר רוח להתמשכות הטיעונים בפניו, הוא מרבה בניסיונות להשפיע על הצדדים להתפשר, כי התחליף לכך הוא המתנה ממושכת מאוד להכרעת הדין. ככלל, זו אינה עצלות או התחמקות מצד השופט, זו בחירה של סדרי עדיפויות במצב נתון ולא רצוי. הציבור ובמיוחד ציבור עורכי הדין עלול לחוש נפגע במיוחד, אם לא ניתן לו מלוא הזמן שהוא מבקש לטעון טענות ולחקור חקירות באולם המשפט. פעמים רבות מוצדק מאוד לדרוש קיצור מעורכי הדין. יש טענות רבות שהן טענות סרק שמטשטשות את העיקר והטפל בדיון, פעמים רבות מדובר בטיעונים שכבר הועלו בהרחבה בין בכתב ובין בעל-פה אך עורך הדין מעוניין, מסיבות טובות, לתת ללקוח תחושה טובה. בשל התנהלות הדיונים תוך דחיות מרובות בכל הליך, נוצר פער בין מועדי הישיבות המביא לחזרות על חקירות וטיעונים כדי לרענן את זכרון כל הנוטלים חלק בהליך; הלחץ הרב משפיע לא פעם על האווירה בניהול המשפט והצדדים חשים שלא ניתן להם יומם בבית המשפט. זוהי מציאות שכל עורך דין מכיר וניתן לשנותה במידה רבה, אם כי לא בקלות. עיקר הביקורת המופנית נגד השופטים מתייחסת לזמן ההמתנה לפסקי הדין.

אין פתרון קסמים לכך. בשל העומס הרב הונהגה ברוב בתי המשפט, אם לא בכולם, שיטה, לפיה שופט שומע תיקים יום יום ובלוח העבודה אין הקצאה של זמן שיפוטי לכתיבה. התוצאה היא שכתיבת פסקי הדין מתעכבת. בכל בתי המשפט שביקרתי הועלתה טענה כי קיום דיונים כל יום (ובבתי משפט השלום בעשרות תיקים לשופט משך שבוע) אינה מותירה זמן להכנת התיקים ובוודאי לא לכתיבת פסקי דין. לכך מיועדת העבודה בלילות, בסופי שבוע ובחופשות שהשופטים מנצלים אותן לכתיבה. זה איננו סביר וכך מתארך זמן ההמתנה לפסקי דין, אם התיק לא מסתיים בהסדר.

הצדדים מצפים לכתיבה מפורטת והנמקה רחבה, גם כדי לדעת שהייתה התייחסות לטענותיהם ואולי גם כדי שאחד מהם יוכל לערער. כידוע, אין צד משלים עם הפסדו. מנגד קיים הצורך בתוצאה מידית ובעיני הדבר מחייב קיצור רב בכתיבה, שאלמלא כן נאבד את התכלית העיקרית והיא השגת תוצאה והכרעה שיפוטית בהקדם. לכל אלה יש להוסיף שתופעה של התמשכות גוררת התמשכות נוספת, שכן יש מי שנהנים מכך שאין אכיפה יעילה של החוק. כמובן, בתחום הציבורי והפלילי היעדר אכיפה יוצר התדרדרות רבה יותר לפשיעה ופגיעה חברתית קשה, ובתחום הפרטי נוצרת התדרדרות של מוסר תשלומים וגן-עדן לחייבים וזאת בלי להזכיר את נושא ההוצאה לפועל, שאנו מטפלים בו כיום בנפרד.

למותר להסביר, כי הקטנת העומס מחייבת הקצאת משאבים למערכת המשפט ושאלה של תקציבים ומשאבים כרוכה בסדרי עדיפויות של הממשלה ואינה בשליטתה של המערכת השיפוטית. אם נשיג תוספת שופטים, מתלווה אליה כמובן, הצורך בסגל משפטי תומך - המכונה בעבודת אגף הכנת התקציב - השובל. לכל אלה מתחייבת תוספת מבנים ותנאים לקליטת השופטים ואולמות שיפוט. לא כאן המקום לציין שהפתרון המוצע של שיפוט במערכת נוספת אחר-הצהריים, המקצרת את דיוני הבוקר כדי לאפשרה, אינה פתרון רצוי. צריך לזכור שאי אפשר להפוך את השופטים לממלאי מכסות בבית חרושת. מלאכת השיפוט היא מלאכה רגישה ומחייבת הכרעות הניתנות בשיקול-דעת.

המצב היה עוד חמור יותר בשנת 2006 כאשר משך למעלה משנה נותרו גם התקנים הקיימים בלתי מאוישים והמדובר בעשרות תקנים שהמתינו להכרעת ועדת הבחירה. בחודשים האחרונים הייתה פעילות נמרצת בתחום זה שטרם הסתיימה. מילאנו משרות רבות שהיו פנויות בעיקר בבתי המשפט המחוזיים, בתי משפט לתעבורה ומשפחה. 37 תקנים מולאו לאחרונה. זו אינה תוספת כלל. מדובר באיוש תקנים קיימים. המלאכה לא תמה ואנו מקווים למנות ל-30 משרות פנויות נוספות בתקופה הקרובה ביותר. בעניין זה היה שיתוף פעולה מועיל ביני לבין שר המשפטים, ששוכנע כי עליו למלא את החלל שנוצר משך זמן רב. אך כל שנעשה עד כה אין בו די כדי לשפר את עבודת המערכת, ואנו בעיצומן של פעולות ניהוליות שונות. פעילות זו החלה לא על-ידי ולא בתקופת כהונתי ואני מבקשת לפתחה ביתר עוצמה ותנופה. הוחל בהכנת הצעות חוק שיתרמו לייעול הליכים. נעשה ניסיון להנהגת אלטרנטיבות להליכים שיפוטיים - גישורים ובוררויות. עד היום לא ראינו תוצאות משמעותיות, הגישורים הצליחו בעניינים מצומצמים - ובעיקר כשהתנהלו בכתלי בתי המשפט, כך בבית הדין לעבודה למשל. כיום אנחנו בעיצומו של בחינת היישום של דוח הוועדה בראשות השופטת מיכל רובינשטיין שהוגש לנו, שעל-פי המלצותיו ננסה בעניינים מתאימים לכך לקיים הליך חלופי של "גישור תחילה" כניסיון חובה לפני קיום ההליכים המשפטיים. הליך המיחשוב שהוחל בו בראייה חדשנית יימשך. המחוקק הנהיג את מוסד נציבות הקבילות על שופטים כמוסד ביקורת, והנציבה הקדישה מאמצים רבים לטיפול בתלונות שרובן המכריע היה נגד עיכובים במתן פסקי דין. חלק מהתלונות אומנם קידמו את הטיפול באותם תיקים, אך זו כמובן, לא הדרך השיטתית והשוויונית שאנו מבקשים להשיג.

הלקח שהפקנו, אני עצמי ומנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מהחודשים שהקדשנו ללימוד בעיות המערכת, הוא שיש צורך בפעולה משולבת, פעילות חיצונית ופנימית. לפעילות החיצונית נדרשת כמובן תמיכה מגורמים חיצוניים וזו מתבטאת בתקציבים, בקידום פעולות שיש לבסס בחקיקה כדי לייעל, לשפר ולקצר הליכים, ולא אפרט את הצעותינו בתחום זה. מבית, בהיערכות הפנימית אנו מגבשים תוכנית לשיפור הניהול של ההליך השיפוטי. בימים אלה ממש אנו עסוקים בנושא של פיתוח תורת ניהול שיפוטית: הקמנו וועדה פנימית של שופטים שכבר הכינה המלצותיה לעניין אופן ניהול ההליך, אופן הקצאת הזמן לניהול תיקים, תכנון עבודה שיכלול, בין היתר, הקצאת זמן חיים לתיק מראשית הטיפול בו ועד לסיומו (בעניין זה ההמלצות מתאימות כיום לתיקים אזרחיים. התיק יגיע לשופט בשל ומוכן לשמיעה, מספר התיקים שיוקצה לכל שופט יהיה במינון מוגבל, כך שלא יערמו אצלו ערמות מייאשות ומסכלות תפקוד. כך יוכל לנהל את יומנו באופן סביר ולקבוע שמיעת תיק בהמשכים במועדים קרובים. התכנון יאפשר קביעת מועדים מתחילת התיק ועד לסיומו. אנו מתכוונים להיעזר גם בייעוץ מקצועי חיצוני - של מומחים בתחום המינהל, ונתחיל את הפעלת שיטת הניהול החדשה במתכונת של פיילוט במספר קטן של בתי משפט כבר בשנת העבודה הבאה. לשופטים תינתן הדרכה בתחום ניהול ההליך השיפוטי, ונשתדל כי להדרכה תהיה פרישה רחבה.

בעיניי, יש חשיבות מרבית לשמיעת תיקים ברצף, וכבר הזדמן לי לומר זאת פעמים רבות ואף להעמיד את ציבור עורכי הדין על הצורך להיערך לשמיעת התיקים, אם לא מיום ליום כמצוות המחוקק, הרי בשמיעה תכופה. היערכות זו מתחייבת בשינויים הנדרשים הן בתיקים אזרחיים והן בתיקים פליליים. תיק אזרחי יש לקבוע החל מראשית הטיפול בו תאריכי שמיעת הוכחות תכופים עד למועד שהוא היעד לסיומו. תיק פלילי ישמע לפחות פעמיים, שלוש בשבוע. בסקירת התוכניות לא התייחסתי לשיפורים שאנו מנסים להנהיג בעבודת בית המשפט העליון, ובכלל זה קיצור תקופת ההמתנה לשמיעת התיקים, ולשינוי קביעת מועדי שמיעת התיקים ביומן בית המשפט.

יש מקום וצורך להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט. בנתונים הקיימים, כאשר אדם מבקש לקבל סעד והכתובת האמינה היחידה שיש לו הוא בית המשפט, קשה להשלים עם כך שבית המשפט אינו מסוגל, בתנאים הנוכחיים, לספק את הציפיות ולו בחלקן. אף פעם מערכת שיפוט אינה יכולה להדביק ציפיות, תמיד, מטבע הדברים, יישאר צד בלתי מרוצה ובלתי מסופק, אך יש להעמיד לרשות הציבור כלים מתאימים ככל שבידינו.

ציבור עורכי הדין שהוא הציבור הנגיש ביותר לבתי המשפט הוא כיום ציבור גדול מאוד; חברים בו כיום עורכי דין צעירים רבים שהצטרפו לשורותיו וטרם ספגו את מסורת המקצוע. יש לטפח בקרבם את התרבות הדיונית המקצועית ואת חובת האמון שחלה עליהם, הן כלפי לקוחותיהם והן כלפי בית המשפט. לציבור הגדול של עורכי הדין כוח רב שיכול לסייע, אם ישתף פעולה עם מאמצינו, אך יכול גם לסכל את המאמצים אם לא ייענה לקריאתנו. מועדים רבים לשמיעת תיקים נקבעים כיום תוך התחשבות ביומן עורכי הדין. בתיקים בהם מעורבים מספר עורכי דין, ובמיוחד בתיקים הפליליים הגדולים זו כמעט משימה בלתי אפשרית. שיטת הדחיות בשמיעת תיקים מסכלת מועדים והופכת אותם להמלצה בלבד ואז תיקים נגררים. כמו במדינות רבות אחרות בהן מחייבת שיטת המושבעים רצף שמיעה או קיימת מסורת שמחייבת כיבוד מועדים, עלינו להתאים עצמנו לשיטה כזו. שכן בלעדיה ההתמשכות לא תיפתר. צריך להתאים את עבודת עורך הדין ואת יומנו להתנהלות החדשה של הליכי המשפט.

הפתרונות אינם נעוצים במשוב, אינם בהטלת דופי בשופטים כאשר עורך דין מאוכזב מתוצאה שקיווה לה וגם לא ב"סקר צרכנים". בתי המשפט נותנים שירות לציבור וזוהי חובה ממדרגה ראשונה, אך בתי המשפט אינם מספקים מוצר שהוא מצרך מדף בסופרמרקט. אין לדרג הליך שיפוטי באופן שבו מדורג היום מצרך בשוק. דירוג כזה הוא חלק מתרבות הרייטינג שהשתלטה עלינו.

אנחנו נשמח לשתף את נציגי עורכי הדין בהצגת תוכניות העבודה שלנו ואף ברעיונות נוספים שיש בהם כדי לתרום לעבודת בתי המשפט. אסור שנקודת המוצא תהיה לעומתית. לביקורת יש ערך אם היא קונסטרוקטיבית והיא משרתת הן את המבקר והן את המבוקר, ולכך אנו פתוחים וקשובים.

אין לי ספק שהפעולות שננקוט כדי לשפר את המערכת ותיפקודה אינן תלויות רק במערכת ובכוחותיה לתקן דברים מבפנים כי המשאב העצמי הוא מצומצם ומוגבל מעצם טיבו ואף אותו נתקשה לממש, בלי סיוע ושיתוף פעולה של עורכי הדין. בכל הנוגע לתלות בחיזוק החיצוני - תוספת המשאבים - ותיקוני החקיקה יש צורך בשינוי משמעותי שאינו בידינו ואנו יכולים רק לקוות שתימצא לו אוזן קשבת. ולבסוף אף כי לא פחות מכך יש חשיבות רבה לקידום נושא עצמאותה הארגונית של מערכת המשפט. העיכובים שחלו בשנים האחרונות בטיפול במערכת מסיבות בלתי תלויות במערכת השיפוטית ובשל אילוצים חיצוניים פוליטיים ואחרים, מצדיקים חשיבה מחודשת על קידום הרעיון של עצמאותה הארגונית של מערכת בתי המשפט, כדי לבצר את אי תלותה המוסדית. מבנה קונסטיטוציוני ראוי, המקובל במדינות המערב ואשר היום מדינות שלא נהגו כך בעבר מנסות לקדם, הוא מבנה אשר בו בתי המשפט הם מערכת עצמאית שאינה תלויה ברשות המבצעת. זהו הביטוי הנכון לאי תלות בתי המשפט והפרדת הרשויות. העניין נבחן בזמנו על-ידי ועדות שמונו הן על-ידי הנשיא שמגר והן על-ידי הנשיא ברק וניתנו המלצות לכך. הנושא לא קודם. כיום אין בידינו להקצות תקציבים, לקבוע סדרי עדיפויות - בלי משרד האוצר, למנות סגן נשיא בבית משפט שלום, בלא אישור שר והתלות המינהלית והארגונית בממשלה עלולה לפגוע בעצמאות המערכת השיפוטית.

לסיום, אני פונה לציבור עורכי הדין ולאישי הציבור הנמצאים כאן היום: חיזוקה של מערכת המשפט, איתנותה ועצמאותה אינם מותרות, הם תנאי יסודי ובסיסי לקיומו של המשטר הדמוקרטי במדינה ולהבטחת שלום הציבור, הסדר הציבורי וזכויות האדם והפרט בחברה בישראל - יש לתמוך במימוש ערכים אלה, לתת אמון במערכת המשפט ואנו נעשה כל שבידינו להצדיק את האמון שאנו מבקשים.