בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אי שפר לצפות מן המורים לחיות עם מערכת שלא מתגמלת אותם כדי פרנסה ● הרפורמות המוצעות נובעות מחוסר חזון ביחס למערכת החינוך
לפני שנים רבות, כאשר הארץ היתה ענייה ועלו אליה יהודים עתירי מוח, היו לנו מורים ומורות מעולים. אפשר כי ההוראה לא היתה משאת נפשם, אבל בארץ של עניות מרודה, משרה קבועה של מורה היתה משרה יוקרתית. מי שהיה נשיא המדינה, יצחק נבון, היה בצעירותו מורה לערבית. פרופסורים לספרות לימדו בגימנסיה. דוקטורים לפיזיקה לימדו בבתי ספר כפריים. התוצר, דורות של תלמידים אשר בבוא זמנם הקימו את הכלכלה המדע הספרות והאמנות ברמה עולמית, שישראל משתבחת בהם. חלפו השנים. חלק מן המורים הדגולים עברו מן העולם. הכלכלה והמדע הספרות והאמנות והעסקים משכו אליהם את מיטב הנוער (שלא לדבר על אמריקה וקנדה) ושכר המורים נשאר ללא שינוי משמעותי. ההוראה הפכה למקצוע שאיננו יכול לפרנס משפחה, ולכן לנחלתם של אלו שאינן מפרנסות, אלא בעיקר מסייעות לפרנסה. ומה לעשות, השוביניזם חוגג. כל מקצוע שאיננו מפרנס נעזב על-ידי הגברים, ומתאכלס על-ידי נשים. וככל שנמשך התהליך, ככל שיוקרתו של המקצוע כורסמה, כך הצטמצמה אוכלוסיית הבאים בשערי בית הספר לשתי קטגוריות עיקריות. המשוגעים/משוגעות לדבר, ואלו שאין להן ברירה אחרת. שלושה מילדי עברו ועוברים דרך גלגלי השיניים של מערכת החינוך. מספר המורות/מורים שהיו להם לדוגמא הוא פחות מאצבעות יד אחת. השאר עושים מה שעושים, ללא אהבה, ללא חמדה, לעתים מתוך שיעמום ואפילו שנאה, גם למקצוע וגם לתלמידים. וזה אחד מבתי הספר המעולים של אזור הדרום.
|
רפורמה אחרי רפורמה מחוסר חזון
|
|
המילה הנפוצה ביותר במערכת החינוך היא רפורמה. לא בדיוק עברית מצוחצחת. העיצוב מחדש מתחדש עלינו מדי שנה בשנה כמעט, כמקל לגרש את המורים/מורות הסוררים חזרה לבית הספר מן החופשה הגדולה. ברפורמה הבאה הכל ישתנה, ושום דבר לא משתנה. לא מכיוון שאין רעיונות, אלא מכיוון שאין חזון. האין חזון של מערכת החינוך הנוכחית הוא אחד, שקט תעשייתי. כיצד לפתוח ולסיים עוד שנה כאשר כולם מקטרים, מיללים, משמיצים ומכפישים, וכולם לא מרוצים, אך המערכת פועלת, איכשהו. יש ציוני בגרות, איכשהו. תלמידים מגיעים לצבא כאשר מטענם התרבותי, הערכי, הגיאוגרפי, הציוני, איננו קשור כלל למה שעשו בבית הספר, אלא להשקעה של הוריהם וסביבתם. משתמטים מגיעים לאזרחות עם אותו מטען של דלות ערכית, ואפס ציונות. חרדים מגיעים לישיבה עם אפס תובנה של הארץ בה הם חיים, ועוד אפס ציונות. ערבים מגיעים לאוניברסיטה ולביטוח הלאומי עם מטען של שטנה ומרמור על עצם קיומה של מדינת ישראל. וכך מתגלגלים משנה לשנה, וסומכים על הגניוס היהודי שיפתור את הכל איכשהו, שינצח בנקודות איכשהו, שהאמא היהודיה תצליח להכשיר יהודים לחיים למרות בית הספר, ולא בזכותו. אכן תמונות קשות. כמו קסאמים מזה 7 שנים, מתאבדים מזה 15 שנה, אינטיפאדה מזה 20 שנה, מרדפים מזה 40 שנה, פדאיונים מזה 60 שנה, פרעות מזה 80 שנה, הכל תולדה של התעלמות מן המציאות , והתנהלות איכשהו ללא ניסיון אמיתי להבין מדוע. המדוע הוא תמורה עלובה למורים וחלוקה למגזרים. אי אפשר להביא איכות למערכת שלא מאפשרת להתפרנס. איש לא רוצה רופא שרק חושב כיצד לסחוט את החולה כדי להשלים הכנסה. איש לא רוצה פקיד בנק החושב ללא הרף כיצד למשוך מחשבון לקוחותיו. איש לא רוצה שוטר שנאלץ לקבל שלמונים כדי לקנות לילד נעליים. איש לא רוצה שופט שעיניו משוטטות אחרי שוחד. איש לא צריך לרצות מורה ששונאת את עבודתה, ומתייחסת אליה כרעה חולה שאין ממנה מפלט. האמינו לי שאני פגשתי כאלה, וילדי פגשו כאלו. מקצוע ההוראה חייב להיות מקצוע המכבד את בעליו ונשותיו, מקצוע שיוקרתו תואמת לתמונת המורה הנאצל של פעם. כל זה עולה הרבה כסף, והשאלה היא מהיכן הכסף. השאלה היא לאן נעלם הכסף שכבר עתה מושקע במערכת. הכסף נעלם ברשויות המקומיות שהן בור ללא תחתית של שחיתות. משרד החינוך מעביר תקציב לרשויות ואלו מחלקות אותו לא לפי צרכי החינוך אלא לפי הפוליטיקה המקומית. ברשויות ששמות את החינוך בראש מעיניהן יש שמונים אחוז זכאות לבגרות, ובאלו שהחינוך איננו אלא עוד צינור ליניקת כסף מעטיני המדינה האחוז הוא שליש ורבע. האם יש לדבר פתרונים? כמובן שכן. ועדת דוברת כבר קבעה את הפתרונים על-ידי הפיכת משרד החינוך לגוף מייעץ בלבד, ואילו מימון החינוך יועבר למנהלות אזוריות. הללו יתחרו ביניהן על המורים הטובים, על התושבים שמשלמים ארנונה כחוק, ואילו המדינה תשמש כמאזנת לטובת אלו שפועלים כחוק אך ידם אינה משגת. אלו שלא פועלים כחוק, שתוכנית הלימודים שלהם רווית בוז לערכים, לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, שאינם עומדים בתקנים מקצועיים וערכיים, לא יקבלו תקציב. כך יופנה הכסף למקום בו הוא מועיל, וזה לתגמול נאות לעושים במלאכה, המחנכים והמורים.
|
|
|
ממייסדי מפלגת התקווה
|
|
|
רופא ילדים בנגב
|
|
תאריך:
|
06/09/2007
|
|
|
עודכן:
|
07/09/2007
|
|
ד"ר יובל ברנדשטטר
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
כמו במערכת המשפט
|
7/09/07 14:35
|
|
|
|
ז'וז'ו עצבני
|
8/09/07 12:01
|
|
2
|
|
שקיפות מלאה
|
7/09/07 16:27
|
|
3
|
|
הניה
|
7/09/07 16:58
|
|
4
|
|
מיכל מירושלים
|
7/09/07 18:25
|
|
5
|
|
duducohn
|
7/09/07 22:00
|
|
6
|
|
אבא של תלמיד
|
7/09/07 22:47
|
|
7
|
|
מורה
|
7/09/07 23:36
|
|
|
|
יובל ברנדשטטר
|
8/09/07 15:15
|
|
8
|
|
ז'וז'ו עצבני
|
8/09/07 01:43
|
|
9
|
|
וירלומי
|
8/09/07 08:43
|
|
10
|
|
duducohn
|
8/09/07 11:56
|
|
11
|
|
תמיר מתאמצת
|
8/09/07 16:24
|
|
12
|
|
מחנכת ומורה
|
9/09/07 00:32
|
|
פורום: חוזרים לבית הספר
|
כתוב הודעה
|
|
אורי בינדר, ראש מערכת "זמן הנגב" שהוא מקומון הנגב של מעריב כותב מנהמת ליבו. הוא רואה כיצד הנגב, ביתו מזה שני דורות, הולך לאיבוד.
|
|
|
בועז יונה כלוא בעיר ונציה ומשדר מן הכלא, באמצעות פרקליטו, הסברים ותירוצים לקריסתה של קבוצת חפציבה. יש להניח שהפרקליט המנוסה, עו"ד יאיר גולן, מעביר בנאמנות את דבריו של בועז יונה, כך שכל טענה כלפי תוכן הדברים יש לכוון ליונה. טענה? זו מילה עדינה מדי. לאמיתו של דבר, חובה לנפץ את ילקוט הכזבים שמנסה בועז יונה לתפור מתוך תא המעצר שלו.
|
|
|
למרות אווירת "אוסלו" אין סיכוי רב להיווצרות הסכם שלום על-פי המתווה המתבשל כיום בין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לבין אבו מאזן. יש יותר סיבות שהוא יכשל ולא יצא לפועל מאשר יצליח וגם יחזיק מעמד לאחרית הימים. לעתים בעת משבר יש לחזור לנקודת ההתחלה אפילו לקדם ימי ההסכם עם מצרים ולהניח אולי תשתית שונה מהמקובלות לשלום עם הפלשתינים, ויש בהיסטוריה תקדים לכך.
|
|
|
השאיפה האנושית המקובלת היא שהאדם יהיה מסופק ויגיע לתחושת שביעות-רצון. אם הוא אינו שבע-רצון מעצמו, זו הוכחה שעדיין לא הגיע אל השלמות. אולי חסר לו כסף או שעדיין לא השיג את מכונית חלומותיו. אם הוא חש חוסר סיפוק, אולי עליו לצאת לחופשה או לפנות יותר זמן לתחביבים. היעדרה של שביעות-הרצון נתפסת כתקלה, שהרי השאיפה היא שהאדם יהיה מרוצה מעצמו.
|
|
|
במדינה של "כוכב נולד", של ציניות ואלימות, של קומה כפופה ורוח נכאים, לא פלא שטקס חלוקת אותות גבורה הופך, עבור רבים, לעוד אירוע סתמי. גיבורים בעל כורחם, מבוישים משהו מן התהילה והמעמד, עברו אחד אחד, בסדר מופתי, וקיבלו את מה שלרבים נראה כדבר מובן מאליו: תודות והכרה על התנהלותם ופעילותם בשעה הקשה ביותר שיש לכל חברה: מלחמה.
|
|
|
|