כמה הערות על המצב

הפה הגדול של בן-אליעזר

מלחמת ששת הימים התחילה, כנראה, בפליטת-פה של רב-אלוף יצחק רבין, הרמטכ"ל, שאיים - בראיון לקראת ראש-השנה תשכ"ז בבמחנה - על שליטי סוריה, כי אם לא ישרור שקט בגבולנו הצפוני (בעיצומה של "המלחמה על המים", שהוגברה בפעילות פת"ח) - ניכנס לדמשק, ונחליף בה את השלטון.

קשה להגזים בתיאור האיום, שקראו שליטי דמשק בדפי במחנה. בשבילם, עיתון הצבא הוא ממש פי הסוס; ולך תסביר להם, שהרמטכ"ל מעד, ננזף וכו'. האיום המטופש של רבין - אחד בסדרה אורכה של פליטות-פיו של ה"מוח האנאליטי" - שימש היטב את הקרמלין בהאצת המשבר במזרח התיכון - בעיקר, מאז פעולת התגמול מגרסה בסמוע, כחודשיים אחר כך (נובמבר 1966).

למרות שלוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, נזף קשות ברמטכ"ל, לא למדה העלית הישראלית דבר מהמשבר, והיא ממשיכה לפטפט ללא בקרה ולהתפרע בחנות החרסינה. ושוב, לך תסביר לאירנים, שיש בחירות קרובות, ופואד בן-אליעזר (יש שר כזה, לבושתנו) צריך למצֵב את עצמו בציבור, כדי שלא ישכחנו.

הדרך הקלה היא לטפס על אויב גדול ורחוק (בעיקר, אחרי שהמצלמות קלטו אותו מעז לומר כמה דברים מטופשים על מנהיג מפלגתו). לשם כך יצר הקב"ה את אירן... אלא שהאירנים רגישים (מישהו אמר שהם רגישים, כמונו, לדברי נאצה ושטות שאומרים עליהם אפילו שוטי הכפר).

טהרן התלוננה בפני מזכיר האו"ם על דברי הטיפשות של בן-אליעזר; ועוד טיפה של דם רע נמסכה ביחסינו עם הענק האזורי.

אצלנו בשכונה צריך לדעת לחיות כמו בשכונה. דבר ראשון, אין מתעסקים עם הבריון האזורי. ובעיקר, כשיש לו כל מיני שליחים ליד ביתנו ובתוכו, שיכולים למרר את חיינו בהצלחה. אבל מה זה לעומת הצורך של בן-אליעזר לתפוס כותרת?!


ברית הנכשלים הסדרתיים

אהוד אולמרט ואהוד ברק היו מיודדים, למרות שהיו משני צדי המתרס הפוליטי. משנאתו היוקדת לבנימין נתניהו, אולמרט (אז ראש עיריית ירושלים מטעם הליכוד) אפילו הכשיל את מסע הבחירות של נתניהו, שקבע, כי ברק יחלק את ירושלים. אולמרט התראיין, ואמר דברים בזכות ידידו ברק, ושלל את האפשרות שיפגע בשלמות ירושלים.

בסיכומו של דבר, ברק ניצח בבחירות 1999, והוכיח את עצמו כאחד הכישלונות המרהיבים ביותר שהיו לנו בכס ראש הממשלה. רק אולמרט, ידידו, הצליח לשבור את שיאו של ברק, וקבע שיא אישי משלו - ראש הממשלה הלא-פופולרי ביותר בתולדות המדינה. נדמה לי, שאפילו ד"ר דב יוסף (השר, האחראי למדיניות הצנע והקיצוב בשנות החמישים) זכה בזמנו בפופולריות גדולה משל אולמרט.

כרגע, עוזרת תאוות השלטון של אהוד&אהוד להחזיק את אולמרט בכס ראש הממשלה. למרות שמדווחים שאין ביניהם יחסים טובים, האינטרס המשותף - בדמותו של נתניהו, האויב המשותף - יגבר. נראה ששני האודים העשנים, שמקורות התעשרותם המהירה אינם ברורים, יצליחו להתאחד, בדרך זו או אחרת, ולגרור את המדינה לעוד כהונה כושלת של דשדוש.

זה מזכיר לי את הרישא - כיום מנסה אולמרט לחלק את ירושלים בריצת האמוק שלו להשיג איזה שבב הצלחה או הישג מדיני (משום-מה, הוא מזכיר לי את ברק הנואש בקמפ דיוויד 2), ואף אחד אינו מבין מדוע שרי ש"ס אינם רואים זאת. כנראה, קופתה הריקה של מפלגתם (אחרי כמה שנים טובות באופוזיציה) מחייבת את אלי ישי ואת אנשיו להבליג, עד שייגמרו שבע השנים הטובות.


להשליכו לפח הזבל של ההיסטוריה

בימי הביניים נהגו למנגל מי ששמעו קולות. בשום פנים לא היו מפקידים בידיהם פיקוד על צוללת גרעינית - כפי שעשה חיל הים האמריקני לגבי ג'יימס ארל קרטר. לימים, הפך קרטר ממגדל בוטנים לנשיא האמריקני הנלעג ביותר במאה העשרים.

מאז הפסיד בבחירות, נהנה קרטר מכל העולמות. על חשבון משלם המסים האמריקני, הוא נע ממקום למקום על הגלובוס ומנסה לפתור סכסוכים, ולפקח על הנהגת יושר והגינות במקומות שכוחי-אל. בינתיים, גם הקים לעצמו ספרייה נשיאותית המשמשת אותו כבסיס למסעותיו בעולם, ובה כתב את ספרו, הזרוע באנטישמיות.

עכשיו נמצא קרטר שוב במזרח התיכון, ומתכוננים לקבלו אצלנו - במקום להבהיר לו שאינו רצוי במקומנו, לאחר שהצטרף בכתיבתו לגרועים בשונאי ישראל, ומשמיץ את מדינת ישראל ללא הרף. ברור לי - כמו לאחרים - שביקור קרטר באזור יסייע לעניין הפלשתיני, ויפגע באינטרסים ישראלים.

בין השאר, רוצה קרטר לסייע לשחרור גלעד שליט. הוא ייפגש לשם כך בדמשק וברצועת עזה עם בכירי חמאס (כולל חאלד משעל).

בניגוד לעמדה לא-רשמית של הממשל האמריקני ובניגוד לעמדת הממסד היהודי בארצות-הברית, מתכוונת ממשלת אולמרט לקבל את קרטר. שנים רבות מציעים ארגונים יהודיים בארצות-הברית להתעלם מהאיש, ועצתם הנבונה נדחית - גם אחרי שפרסם את דברי השמצתו האנטישמיים בספרו. אצלנו, כידוע, יודעים יותר טוב מה ישרת היטב את האינטרס שלנו - וגם של האמריקנים.


מה רוצים ממנה?

כרמלה מנשה, ידידתי הבלתי-נלאית, הביאה ב עוד סיפור, המלמד על הנעשה בצבאנו: מ"כית בבסיס הטירונים מחנה שמונים בירכתי פרדס-חנה התלוננה, שאדם רדף אחריה ליד הבסיס. לדבריה, בראשית השבוע שעבר, הציעו לה חמישה צעירים טרמפ. היא סירבה, ואחד מהם יצא מהמכונית והתחיל לרדוף אחריה ברגל. המ"כית נמלטה לבסיסה, ודיווחה על האירוע.

המ"כית הודחה מתפקידה מאחר שמפקדיה הבהירו לה "שלא נהגה כפי שמצופה ממפקדת בצבא".

מה הם רצו ממנה?

המ"כית הייתה חמושה ברובה, ומפקדיה ציפו ממנה לפתוח באש על מטרידיה.

לא מכבר קיבלתי פסק-דין של הסנהדרין, שפסק נגד שירות חיילות בצבא - בגלל סיבות הלכתיות. אני מניח, שמול טמטום כזה של מפקדים, ראויים הורים לשאול את עצמם לא את השאלה ההלכתית, אלא את שאלת-היסוד המרה: האמנם יסכימו להפקיר את בניהם ואת בנותיהם בידי מפקדים שכאלה?

ועוד שאלה מטרידה אותי שנים רבות: למה נגררים חיילים וחיילות עם מקלות הרועים שלהם (שיש המכנים אותם, "רובים") לכל מקום? כמי שהיה חייל קרבי וגם ג'ובניק, אני מפקפק ביכולתם של רוב חיילי צה"ל וחיילותיו להפעיל את רוביהם - מה עוד, שרוב החיילים והחיילות מתהלכים כאילו היו גמלים בשיירה: הם עמוסים בתרמילים, בתיקים ובשקיות - בעיקר, בצאתם לחופשה ובשובם ממנה.