מעללי אולמרט ועורך הדין מסר

ומתמיד היה אולמרט להטוטן ומאחז עיניים, וזו הסיבה שרק מעטים הכירו את אופיו ואת מניעיו האמיתיים, שאותם ידע להסתיר בראיונות מחממי לב, כמו זה שפורסם בהארץ בינואר 1976: "נבחרתי לכנסת כדי למלא תפקיד מסוים ולפעול, בין השאר, לתיקון עיוותים הנעשים בחברה הישראלית. אני בא לחשוף בעיות חמורות, לעורר דעת קהל לטיפול הולם, להניע את הרשות המבצעת להתאים את סדרי העדיפויות ..."

עוד בטרם יבש הדיו על הראיון, פרשו הוא ועורכי הדין אוריאל מסר וברוך אדלר ממשרדו של עורך הדין עוזי עצמון, והקימו משרד פרקליטים עצמאי תחת השם: עורך הדין אהוד אולמרט ושות'. למזכירת המשרד נתמנתה צעירה ירושלמית, שולה זקן, שתהפוך בהדרגה, יחד עם עורך הדין מסר, לכוכבת הראשית בפעילותו העסקית, הגלויה והסמויה, של אולמרט.

וכך החל לפעול בשני מסלולים מקבילים. במסלול הסמוי הוא פעל כדי לנצל את פעילותו הציבורית על-מנת להתעשר ומהר, ובמסלול הציבורי, הגלוי, הוא השתדל לצבור כותרות מחמיאות מפעילות פופוליסטית שתמיד היה בה קורטוב של אקטואליות.

אולמרט גילה עניין רב בנושא הסובסידיות הממשלתיות לקואופרטיב "אגד" ופעל במסגרת הפרלמנטארית, בהתנדבות כמובן. אבל אל דאגה. היה מישהו שגבה את החשבון. כעבור זמן, הוזמן עורך הדין אוריאל מסר, שותפו של אולמרט למשרד, ומונה כמפרק נכס של בית אבות בחיפה שהיה בבעלות הקואופרטיב. וזאת תמורת שכר טירחה נאה, כמובן.

בשעתו, בתשובה לפנייתי, טענה הנהלת "אגד" ששכרה את שירותיו של מסר בעקבות המלצה. היא לא טרחה לציין מי הממליץ.

פניתי לאולמרט לקבל את תגובתו. הוא היתמם: "אינני שותף במשרד הפרקליטים הנזכר מזה מספר שנים, ואיני יכול למסור מידיעתי פרטים לגבי פעילותו אחרי פרישתי ממנו."

למעשה, פרשה זו סימלה את תחילת הקרב ביני לבין אולמרט. הוא לא שכח אותי וכדרכו, תמיד המתין לי בפינה. אני המשכתי לגלות עניין רב בפעילותו העבריינית הנסתרת, שהולידה במרוצת השנים שורה של חקירות משטרה.

בראשית 1987 רקח אולמרט עסקה נוספת. דוגמא נוספת לדרך שבה ניצל את תפקידיו הציבוריים כדי להתעשר. העסקה הפעם הייתה עם איש העסקים יעקב נמרודי, שביקש לקנות את "הכשרת הישוב", חברה ציבורית עתירת נכסים, שבבעלותה בנייני מגורים ומסחר, מגרשים רבים בכל רחבי הארץ, מלונות ואחזקות. שוויה הריאלי של החברה הוערך בכ-150-120 מיליון דולר. בנק לאומי החזיק בחבילת מניות גדולה של החברה ששוויה נאמד בכשלושים מיליון דולר, אבל כדי להשיג שליטה בחברה, צריך היה לרכוש חבילת מניות יסוד שהוחזקו בידי הסוכנות היהודית.

בנוסף לנמרודי, היו עוד שני מתחרים על רכישת החברה, שניהם אילי הון יהודים בריטים: סמי שמעון, כיום בעליה של חברת 'יכין חק"ל', וברנרד שרייר, בעל מלון "השרון". שניהם ביקשו להרחיב את השקעותיהם בארץ.

נמרודי סיפר: "הוצע לי להשתתף במכרז יחד עם שני שותפים, אבל אני העדפתי ללכת לבד. אולמרט יצר אתי קשר ואמר לי שהוא יכול לטפל בעסקה. ייפיתי את כוחו לפעול בשמי, הגשנו את המכרז לבנק לאומי וזכינו." נמרודי אכן הגיש את ההצעה הגבוהה ביותר – יותר מעשרים מיליון דולר. אך רכישת המניות עדיין לא הבטיחה את השליטה בחברה. לשם כך צריך היה לרכוש גם את מניות היסוד, שהיו בבעלותה של הסוכנות, וגם כאן נכנס אולמרט לתמונה.

אבל כאן כבר החלו להתעורר שאלות. אחד השואלים מאיר שטרית, אז גזבר הסוכנות וכיום שר הפנים, סיפר לי בשעתו: " זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקידי התחלתי לבדוק אפשרות למכור חברות של הסוכנות במחירים טובים, ובין השאר התחלתי לבדוק את עסקת 'הכשרת הישוב'. הגעתי למסקנה שאי אפשר היה לסגור את העסקה בלי סיכום מוקדם עם גורמים בסוכנות. אין לי ספק, שכאשר אולמרט תיווך בעסקה הראשונה של קנית מניות החברה מבנק לאומי, הוא ידע שיצליח לרכוש גם את המניות שבידי הסוכנות. אמרתי זאת מפורשות לנמרודי והוא שתק."

נמרודי הכחיש אז את עיקרי הדברים: "כאשר רכשנו את המניות מבנק לאומי, לקחנו סיכון מסוים, מאחר שלא היה כל ביטחון שנצליח לרכוש גם את המניות של הסוכנות. ואמנם, בסופו של דבר, שילמנו עבור המניות של הסוכנות הרבה יותר ממה שתכננו..."

לאמיתו של דבר, ועובדה זו התגלתה מאוחר יותר, נרכשה החברה במחיר נמוך להפליא, מבלי שאיש למעשה ידע את שוויה האמיתי ואת סך היקף נכסיה...

עבור התיווך ברכישת החברה, קיבל אולמרט שכר טירחה שהסתכם ב-200 אלף דולר. לאחר הרכישה הפגיש אולמרט את נמרודי עם יוסי ברנדר, איש עסקים ישראלי שפועל וחי באוסטרליה. ברנדר הסכים להיכנס כשותף בעסקה וסוכם שהוא ירכוש חלק ממניות החברה.

במהלך המשא-ומתן על העסקה, נאלץ אולמרט לנסוע לארה"ב למסע הרצאות מטעם הבונדס, שאותו ביקש לנצל גם לאיסוף תרומות לליכוד. באופן טבעי הוא שילב בנסיעה גם פגישות עם משקיעים פוטנציאליים שהוא יוכל לייצגם בעתיד.

אחרי שחזר לישראל, פנה אולמרט לנמרודי וביקש לקבל עוד עשרות אלפי דולרים, תוספת לשכר הטרחה שלו. נמרודי סירב, והשניים הסכימו לפנות לבורר – יוסי צ'חנובר, יו"ר בנק דיסקונט. צ'חנובר פסק לטובתו של אולמרט, ונמרודי נדרש להוסיף עוד 200 אלף דולר לשכר הטרחה שלו. נמרודי רתח מזעם אך לא נתן לכך עדיין ביטוי פומבי.

רק כעבור כמה שנים, כשראיינתי את נמרודי לקראת פרסום ספרי 'התבוסה' הבנתי כמה משקעים יצרה העסקה הזו. "כיבדתי אומנם את פסק הבורר," הודה נמרודי, "אבל אני מוכרח לציין שאולמרט התנהג כאדם חסר מעצורים, רודף בצע חולני, מתווך מהסוג העלוב ביותר שהינו בושה וחרפה לפוליטיקה הישראלית. את יתרת הסכום העברתי למשרדו של עורך הדין אורי מסר, שבו היה אולמרט שותף בעבר, כאשר אולמרט היה כבר שר בממשלה." הדברים הופיעו בספרי, ולאחר שיצא לאור, התקשר אלי נמרודי ואמר שאם אולמרט יתבע אותי על הדברים שפורסמו, הוא מוכן לממן לי את ההגנה המשפטית. הודיתי לו כמובן, אך סירבתי באדיבות פעם נוספת ליהנות מסיוע כספי שלו.

במפתיע, ואולי לא, ההנחייה הראשונה שנתן שר הבריאות הטרי עם כניסתו לתפקיד, היתה לבנות לשכה מפוארת, בהשקעה כספית לא קטנה. לשכה שבה יוכל לארח אורחים מכובדים ובעיקר אילי הון שהוא כל כך חפץ ביקרם. כדי לפנות מקום ללשכה החדשה, היה צורך לפנות קומה שלמה במשרד ולהעביר את עובדי האגף הפסיכיאטרי, ששכן באותה קומה, לבניין אחר שנשכר במיוחד.

לצורך השיפוץ, שכלל שבירת קירות, החלפת מרצפות, צביעה כללית ורכישת רהיטים יוקרתיים, גייס אולמרט את רעייתו עליזה, שתכננה את הלשכה ואת החדרים הסמוכים. הכל בהתנדבות, לדבריה. גם עליזה, כמו אהוד, השתנתה מאז ימי הזוג הצעיר. העבריינות הסדרתית המתמשכת של בעלה, לא הפריעה לה במיוחד. גם היא השתעבדה בהדרגה לעגל הכסף והשתלבה בחיים המתוקים. גם אם אולמרט הצליח להסתיר חלק מנכסיו ורכושו בארץ ובחו"ל, עדיין היא הייתה צריכה לשאול את עצמה שורה ארוכה של שאלות נוקבות.

כבר באותם ימים החלו אילי הון, עסקים וגופים ציבוריים שונים לרכוש את ציוריה של עליזה אולמרט ולשלם עבורם מחירים מפולפלים. הרבה מעבר לשווים האמיתי. היו לא מעט בעלי עניין שידעו שהדרך אל לשכתו של השר, ולקבלת אישורים שונים, עוברת דרך שירותיו המשפטיים של עורך הדין אוריאל מסר, או לחילופין דרך ציוריה של עליזה, שעל-פי ההערכה הרוויחה במרוצת השנים, בעידודו של בעלה, מאות אלפי דולר ממכירת הציורים.

היה ערוץ שלישי, חשאי, שלא דיברו עליו. יו"ר הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל), אברהם הירשזון, חייל נאמן של אולמרט עוד מימי "המרכז החופשי", נרתם מיד למערכה. רבבות שקלים, כספים של עובדים לאומיים, הוזרמו למטה הבחירות של אולמרט. תמורתם ניתנו צ'קים דחויים. חלק גדול מהם לא נפדו כלל. הירשזון התגלה כבר אז כמי שמגלגל כספי עובדים בדרכים סמויות ומשתמש בהם, בין היתר, למימון מערכות בחירות פנימיות בליכוד. המערכה לכיבוש ירושלים העניקה להירשזון הזדמנות פז לסייע לבן בריתו הוותיק.

מי שניצח על הקמת העמותות שדרכן הועברו הכספים, היה מיודענו, עורך הדין אורי מסר, שפעל לכאורה בהתנדבות אבל משרדו גבה מאחת העמותות האלה שכר טירחה נאה. שוב עקיפה גסה של חוק העמותות שאוסר קבלת שכר טירחה. מסר היה צמוד לאולמרט בכל תקופת הבחירות. יודע ללא כל ספק שלאחר הניצחון הוא יהיה הנהנה הגדול מהמצב החדש, שבו שותפו בעבר, ואולי גם בהווה, שולט בעיר הגדולה בישראל.

אולמרט הסביר בשעתו את יחסיו עם עורך הדין מסר והבהיר שמעבר לקשר החברי שקיים ביניהם, מסר מייצג אותו בענייניו האישים. דובר מטעמו של אולמרט ניסח את הדברים כך: "משרדו של עורך הדין מסר מייצג את מר אולמרט בעניינים אישים שונים. בכל ההתקשרויות הללו, משלם מר אולמרט שכר טירחה מקובל..." הדובר סירב לפרט את מהות ההתקשרויות ואת גובה שכר הטרחה שמקבל מסר.

השלב הבא, לאחר שהחלו לזרום הכספים הגדולים, היה גיוס החרדים. כאן נרתם למלאכה החבר הנאמן, אריה דרעי, שהשכיל לחבר את היהדות החרדית עם הימין קיצוני. בנוסף, היו לא מעט בוחרים צעירים שלא השתגעו אחרי ראש עיר קשיש ולאה, ובוחרים מהמרכז, שהלכו אולי שולל אחרי עמדותיה המתונות של רעייתו עליזה, והאמינו שאלה יחלחלו גם לבעלה. רק מאוחר יותר נחשפו חלק מההסכמים הסודיים שנחתמו עם עסקני היהדות החרדית, שתמורת הקולות שהעניקו לאולמרט, קיבלו תמורה הולמת בצורת מוסדות, אגפים ומחלקות מיוחדים לאוכלוסיה החרדית, שבהם הועסקו חרדים רבים. בשכר נאה כמובן.

אם נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה של ערב התמודדותו של אולמרט על קדנציה שנייה בראשות העיריה, דומה כי המסע התקשורתי האוהד שליווה את זיכויו סייע לו לזכות בתמיכה ציבורית. נוספה לכך הכרת התודה מצד אלפי אוהדיה הקנאים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, שזכרו לו לטובה את ביקוריו במשחקיה באיצטדיון טדי, ולפעמים גם במשחקי החוץ שלה.

כדרכו בקודש, אולמרט החליט שלא ללכת על בטוח. כדי להבטיח קדנציה שנייה בראשות העיריה, הוא החליט להקים מחדש מערך תרומות למימון מערכת הבחירות שלו. לשם כך, הוא מינה את חברו הוותיק צבי רביב כיועץ מיוחד לענייני תרומות לרשימה "ירושלים המלוכדת בראשות אהוד אולמרט 1988", שנרשמה כעמותה, במתכונת העמותה שפעלה בבחירות ב-1993. איש אמונו של אולמרט, עו"ד מסר, שימש כיו"ר העמותה. עם חבריה נמנו: עו"ד רוני בר-און; יעקב (קוקי) אדרי, אז מנכ"ל אלומות; עובד יחזקאל; איש העסקים שלמה יהושע; יורם קראשי, אחיה של שולה זקן (מנהלת לשכתו של אולמרט); ומשה קלצין, יו"ר דירקטוריון בנק אוצר השלטון המקומי. רשימת חברי העמותה פורסמה לראשונה על-ידי העיתונאית איילת פישביין. הכסף שהצטבר בקופת הרשימה הגיע מכיסם של אילי הון מקומיים וזרים, שחלקם תרמו לו כבר בסיבוב ההתמודדות הקודם שלו. מרביתם פתחו את ארנקיהם לא רק בשל חברותם הקרובה עם אולמרט, אלא בראש ובראשונה בשל אינטרסים עסקיים שוטפים ועתידיים בירושלים.

איש ממנהיגיה של מדינת ישראל, מאז הקמתה, לא השתווה לאולמרט בעוצמת ובהיקף החיבור אל אילי ההון. בין התורמים לו היו מיליארדרים ואנשי עסקים מהשורה הראשונה במשק, ולצידם גם טיפוסים מפוקפקים ושנויים במחלוקת. בין היתר, נכללו ברשימה יצחק תשובה, לב לבייב, יולי עופר, אביגדור קלנר, שמואל דנקנר, דוד אפל, מוזי ורטהיים, עו"ד שרגא בירן, ששון שם-טוב, אייל יונה, ראובן גבריאלי, יצחק פריצקר, ראובן גרוס, רוני שאטן, גבי בן-הרוש, שמואל פלאטו-שרון, מוריס רג'ואן, ליאון קופלר, אליהו איזקסון, שלמה אליהו, יאיר המבורגר, יוסף חכמי, אליעזר פישמן ודוד קוליץ.

במקביל, הרשימה גייסה בנפרד תרומות כספיות גדולות מתורמים בחו"ל, באמצעות העברות בנקאיות לחשבונותיה בארץ. רשימת התורמים הזרים מעידה כאלף עדים על הקשר ההדוק בין אולמרט לבין אילי הון בינלאומיים אשר לימים יידעו לקצור את פירות הקשר הזה: ארנון מילצ'ן, דניאל אברהמס, דוד עזריאלי, אלכסנדר ראב, בנימין יסלזון, לי סטיינברג, וילי נאגל, סמואל קוהן, סיריל סטיין, סמי שמעון, מרק ריץ', גבריאל תמן, האחים קסדן, ג'ו טבק, מנדל מורטון, תד אריסון, סם רומב ועוד.

התורם המשמעותי ביותר למטה הבחירות של אולמרט היה הקבלן והמלונאי אלפרד אקירוב, איש עסקים ותיק וממולח שידע לנצל הזדמנויות שנקרו בדרכו והבין היטב שהתחברות לאולמרט חובב אילי ההון תסייע לקידום עסקיו בבירה. הקשרים הגלויים והסמויים שנרקמו לאורך השנים בין השניים הפכו לשם דבר. דומה שהכלל הבדוק "זה נהנה וזה אינו חסר" קיבל במערכת היחסים הזו משנה תוקף. אחד הביטויים לכך היתה החלטתו של אקירוב לרכוש ציורים פרי מכחולה של עליזה אולמרט, אשת ראש העיריה, במחירים שלא היו מביישים ציירים בעלי שם; והוא לא היה היחיד בקרב שועי הארץ ומשקיעי החוץ שעשה זאת - לרווחתה של משפחת אולמרט.

המעורבות הבוטה ביותר של אולמרט בענייני בית"ר היתה בעת שכיהן כבר כשר האוצר, בעסקת מכירת הקבוצה לארקדי גאידמק. אולמרט הוא זה ששכנע את האוליגרך לרכוש את בית"ר, מתוך מחשבה שהדרך המשומנת אל לבם של אוהדיה הרבים של הקבוצה תסייע לגאידמק "להלבין" את הרקורד האישי והעסקי הבעייתי שלו. אבל, דומה כי אולמרט הערמומי נכשל כטירון כשלא לקח די בחשבון את שאיפותיו הפוליטיות של גאידמק, שמאז השתלטותו על בית"ר לא פסק להתעמת עימו בפומבי ולהטיל בו רפש.

באופן פורמאלי, אולמרט לא קיבל "דמי תיווך" מהעסקה, אך במהלך ביקורו של גאידמק בלשכתו, הוא העמיד את האוליגרך בפני עובדה וכפה עליו את עו"ד מסר, שותפו לשעבר, שקשריו עימו לא פסקו מעולם. כשהגיעו נציגי בית"ר ללשכתו של אולמרט, מסר כבר חיכה שם, מספר אורי בלאו בכתבה שהתפרסמה ב'מוסף הארץ'. "כל האירוע היה מאוד לא ברור. זה היה קצת מוזר שמגיעים למקום, ואורי מסר כבר היה שם", סיפר לבלאו גורם המקורב לעסקה. לדברי אותו גורם, אולמרט הציע לגאידמק להשתמש בשירותיו של מסר, ולמעשה לא הותיר לו ברירה: "הוא אמר לגאידמק שהוא לא צריך שני עורכי-דין ושמי שיטפל בו הוא אורי מסר. אולמרט אמר שהוא רק ממליץ, אבל היה ברור שכששר האוצר ממליץ, כך צריך להיות". אולמרט טען בתגובה כי העדות הזו שקרית וכי לא היו דברים מעולם, אך עו"ד עמוס מימון, נציגו של גאידמק, שנכח באותו המעמד, אישר שאכן כך היה.

זה היה אחד הנושאים שהעליתי לימים בפני מזוז כשדרשתי ממנו לחקור את טיב מערכת היחסים הנפתלת בין אולמרט לבין מסר, לרבות חשד שמסר גובה כספי טובות הנאה עבור אולמרט. אולם, הבדיקה לא הניבה תוצאות.

אולמרט היה גם זה שדחף את גאידמק לרכוש את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים וזה לא סירב, מאחר שהרחבת השקעותיו בבירה חפפה את תוכנית המגירה שלו להתמודד על רשות העיר. אצל אולמרט זוכים אילי ההון לתמורה.

העיתון הכלכלי 'גלובס' חשף בשעתו, כי אחרי ששידך את גאידמק לבית"ר והפועל ירושלים, ביקש אולמרט להסכים להעביר את הזכויות המסחריות של מתחם הכדורסל החדש לידיו של גאידמק, למרות שההסכם המקורי דן רק באולם כדורסל חדש בן 10,000 מקומות ישיבה.

יואב יצחק חשף עובדה מאלפת הנוגעת לאביה של רונית קן, בהקשר של פרשת דירת הגן שרכש אולמרט מחברת אלומות בבית לשימור ברחוב כרמיה בירושלים, עסקה שנערכה שנה לפני מינוי רונית קן לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים.

סיפר יצחק: "אופן מינויה של רונית קן, זמן קצר לאחר רכישת חלקו של אביה בזכויות במבנה ברחוב כרמיה בירושלים, טעון חקירה. העובדות והפעולות הנ"ל, שלכאורה הינן רק ראיות נסיבתיות, מדיפות ריח רע. כדי להקים את הפרויקט נצרכה אלומות לרכוש את כל חלקי המבנה, שהוחזקו באותה עת על-ידי חמש משפחות. ומי היה המוכר הראשון: נחום בן-צבי, אביה של קן, שמכר לאלומות ביום 1 באוגוסט 2004 את חלקו במבנה [...] תמורת 387.5 אלף דולר. רק לאחר שהוא מכר "נפתחו השמיים" עבור אולמרט-אלומות, ויתר בעלי הזכויות הסכימו [גם הם] למכור. מיותר כמעט לציין: אלמלא מכר, לא ניתן היה להוציא לפועל את עסקת השוחד של אלומות עבור אולמרט".

צוות עובדי משרד מבקר המדינה, ברשותו של בורובסקי שבדק ביסודיות את הפרשה, תישאל בין השאר, את מהנדס העיר ירושלים, אורי שטרית, ואת מסר, ששימש כפרקליטו של אולמרט בעסקה, שנחתמה באוקטובר 2004.

לפי החשד, בעסקת רכישת הבית קיבל אולמרט שוחד-הנחה בהיקף של מאות אלפי דולרים. הוא שילם תמורת הדירה תמורת 1.068 מיליון דולר [1.25 מיליון דולר, כולל מע"מ], בעוד שעלויות הקבלן (כולל מחיר המגרש) מגיעות לסכום גבוה בהרבה. שטרית פעל לקדם ולהשיג את ההיתרים הנדרשים עבור הפרויקט, אף שמדובר בבניין שחלה עליו חובת שימור. כמו כן, הוא פעל להשגת זכויות בנייה נוספות, המאפשרות הוספת קומה בבניין.

פעילותו של שטרית, לרבות זכויות הבנייה הנוספות שהשיג עבור אלומות, היא שאיפשרה לחברה, שבראשה עומד היזם גיל מסטיי, להעניק לאולמרט שוחד-הנחה. אולמרט, שבמהלך כהונתו כראש העיריה אפשר לשטרית לבצע עבודות פרטיות מחוץ לירושלים (למרות שהיה עובד ציבור), גמל כאמור לשטרית בכך שצירף אותו לרשימת קדימה בבחירות לכנסת ה-17.

מבקר המדינה העביר את ממצאי בדיקתו המדוקדקת בפרשת כרמיה ליועץ המשפטי, שהורה על פתיחת חקירת משטרה. אולמרט נקט בפעולות שונות כדי לשבש את החקירה. בין השאר, התייצבו באורח פלא "קונים" ושמאים שטענו כי אולמרט שילם מחיר הגיוני עבור הדירה. "עדותם" אמורה היתה לשמש הוכחה לטענתו שלא קיבל הנחות והטבות במחיר הדירה שרכש.

בתפקידו כשר התקשורת, נדמה היה שנפלה בידיו הזדמנות לשפר את שירותי התקשורת הקווית והסלולארית המוצעים לציבור הרחב, ובעיקר להוזילם, מה שהיה בוודאי מעניק לו את תודתם של רוב תושבי המדינה, לאור העובדה ששלוש חברות הסללואר הגדולות - פרטנר, סלקום ופלאפון - הגיעו בשנת 2004 לשיא עוצמתן ופעלו כקרטל חזק הפוגע בלקוחותיו. אף שהיקף פעילותן השנתי הסתכם ב-17 מיליארד שקלים, הן לא הסתפקו בכך והעלו באופן מתמיד, בתיאום ביניהן, את מחירי המנויים וגבו סכומים מופרזים עבור חיוג למספרי טלפון קוויים.

לאולמרט היתה סמכות לשמור על האינטרסים של הציבור ולזכות באמון הצרכנים על-ידי העברת החלטה המחייבת את שלוש החברות להוזיל את דמי הקישוריות שגבו. חוות דעת מטעם חברה בינלאומית, שהמליצה להוזיל באופן מיידי ובשיעור ניכר את תעריפי הסלולאר, סיפקה לו תשתית ליישום מדיניות תקיפה, והוא אכן פרסם הצהרת-כוונות בעניין, אך בלחץ ראשי חברות הסלולאר, שהאשימו אותו ב"הרס הענף" ואיימו בפיטורים המוניים של עובדים, הוא ירד מהסולם וקבע (בניגוד להמלצת הדרגים המקצועיים במשרדו) כי ההוזלה תהיה הדרגתית ותתפרש על פני ארבע שנים. בכך הוא העניק לחברות (שבבעלות אילי הון מקומיים וזרים) אפשרות לתמרן ולקזז את ההפחתה באמצעות העלאת תעריפי סעיפים אחרים.

מההחלטה על העיכוב בהפחתת דמי הקישוריות נהנתה קבוצת פולאר השקעות, מבעלות השליטה בחברת פרטנר. אחד מבכיריה הוא אביגדור קלנר, חבר קרוב של אולמרט עוד מתקופת לימודיהם המשותפים באוניברסיטה העברית. בעבר ניסה אולמרט, בתפקידו כיו"ר דירקטוריון מנהל מקרקעי ישראל, לסייע לחברת זרע, שבראשה מכהן קלנר, להשיג אישור לבניית שכונות יוקרה בתחומי פארק איילון המתוכנן. המהלך סוכל בזכות מאבק ציבורי שניהלו נגדו ארגוני הירוקים.

לפרשת חברות הסלולר היה ספיח מאלף, אופייני להתנהלותו של אולמרט, שיודע להפריד ולמשול בין השועים שהוא חפץ ביקרם: התברר שהוא פעל בניגוד גמור להמלצות הדרג המקצועי במשרדו ומנע מחברות הסלולאר להיכנס לשוק השיחות הבינלאומיות (כמפורט, הפיצוי שניתן להן הוא עיכוב בהוזלת דמי הקישוריות עד לחודש מרץ 2005). מי שנהנה מכך הן בזק וספקיות התקשורת הקווית האחרות, למשל חברת קווי זהב, שאחד מבעליה הוא איל ההון אליעזר פישמן.

איש לא הפריע לאולמרט לעשות ככל העולה על רוחו. לפי עדויות שונות, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן-מסר, האחראית על תחום התקשורת מטעם לשכת היועץ, לא הדירה את רגליה מענייני המשרד שבראשות אולמרט חרף קשרי החברות ההדוקים בין השר לבין בעלה, וחמור מכך - חרף העובדה שבעלה לא הדיר בעצמו את רגליו מענייני המשרד.

מי שנהנה במיוחד מהתפקיד החדש של אולמרט היה - כמה מפתיע - עו"ד מסר, שהיה נכנס ויוצא במסדרונות האוצר. בדיעבד התברר כי מסר היה הרוח החיה מאחורי הניסיון לקדם כמה עסקות נדל"ן שנויות במחלוקת עם הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים. מסר גויס לטפל בהן בעיקר בזכות קשריו האישיים עם אולמרט ונגישותו למשרדי הממשלה השונים ולמנהל מקרקעי ישראל, שבראשו עמד אולמרט.

פעילותו בענייני הנדל"ן של הפטריארכיה נעשתה במשך זמן רב, תוך ניגוד עניינים בולט. בהדרגה נחשף שהוא מייצג משקיעים יהודים זרים המבקשים להשלים עסקות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים עם הפטריארכיה, שבבעלותה קרקעות בשטח כולל של אלפי דונמים, בכלל זה גם באזור טלביה והכנסת... בשל הדחת הארכיבישוף אירינאוס הראשון על-ידי הכנסייה, לאחר שחתם על עסקות נדל"ן עם יהודים (שמהן חזר בו מאוחר יותר), ואי-ההכרה של ממשלת ישראל במחליפו, תיאופילוס, מעכבת הפטריארכיה סגירת עסקות נדל"ן גדולות עם יהודים. הן ליזמים והן לפטריארכיה, הזקוקה לכסף, יש אינטרס שמישהו בעל קשרים יטפל ב"חבילה" הזאת מאחורי הקלעים, ומסר הוא כנראה האיש המתאים.

כאמור, במשך שנים הוא הצליח למנוע את חשיפת דבר מעורבותו בסוגיה הזו. היה זה אחד הסודות שעליהם שמר מכל וכל. רק בודדים ידעו שהוא "המושך בחוטים". כדי לשמור על חשאיות, הוא נמנע מפניות ישירות לרשויות, אך הצליח בדרך-לא-דרך למשוך מידע ומסמכים הן ממשרד ראש הממשלה והן מהפרקליטות, תוך שימוש בעובדי ציבור, וזאת בלי שייחשף. במקביל, מאות-אלפי דולרים הועברו מהיזמים שיוצגו על-ידו, באמצעות אישים מעורבים, לגורמים שונים. ליזמים נאמר שהכספים נחוצים כדי לשלם לכמה גורמים, ואם לא יסכימו להזרים אותם, לא ניתן יהיה לקדם את מינויו של תיאופילוס, ועסקות הנדל"ן יהיו תקועות.
היזמים נשארו בלי הכסף, רק עם הבטחותיו של מסר, שטען בפניהם שבזכות קשריו עם אולמרט, יש בכוחו להביא לסיום מהיר ומוצלח של העסקות האמורות...

בתחילת 2006 גילה מסר עניין בקידום מהיר של בחירת תיאופילוס לכהונת הפטריארך, במטרה להשלים עסקת רכישת קרקעות בבית-שמש מידי הפטריארכיה, לצורך הקמת שכונת מגורים. צחי הנגבי, שכיהן בשעתו כיו"ר ועדת השרים, טרפד את המינוי. הניסיון המחודש החל אחרי כינון הממשלה החדשה בראשות אולמרט. לא היה ספק בכך שהקשר האישי בין מסר לבין ראש הממשלה הוא שהתניע את המהלך. אולמרט אכן גויס לעניין: מיד לאחר הקמת הממשלה, עוד לפני שהוקמו ועדות שרים חשובות, הוא הנחה להקים ועדת שרים לקידום הנושא הרגיש הזה. צעד חריג, ללא ספק. היה ברור שקידום העסקה בבית-שמש יכול להיטיב עם תיאופילוס ולזרז את אישור מינויו.

אשר לכך, התייחסנו בפנייתנו למזוז לעובדה שוועדת שרים בראשותו של רוני בר-און, שדנה במינוי, נפגשה עם תיאופולוס בחודש יולי 2006, אך לא קידמה את המינוי בנסיבות מוזרות, ורק כאשר בר-און התפטר מראשות הוועדה, ובמקומו נתמנה רפי איתן, אושר המינוי. משום מה, מזוז לא הזדרז להורות על פתיחת חקירת משטרה.

בתקופה בה כיהן אולמרט כשר האוצר, הפעיל המשרד לחץ כבד על חברת נמלי ישראל לבצע עסקה של רכישת קרקעות מחברת שמן. בחודש אפריל 2006 הובאה לדירקטוריון החברה בקשה דחופה לאשר את העסקה. לחברי הדירקטוריון נאמר כי חובה לאשרה לאלתר, וזאת למרות שלא הוצגה בפניהם חוות-דעת של השמאי הממשלתי. העסקה אושרה בהצבעת רוב, בזכות קולותיהם של נציגי משרד האוצר. רק מאוחר יותר נודע שמי ששימש פרקליטה של חברת שמן, היה לא אחר מאשר עו"ד מסר. אין צורך להכביר יותר במילים.