82% מהילדים לא גילו שעברו התעללות

שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל שנשאה היום (10.2.2014) דברים בכנס באר שבע לשלום הילד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אמרה:

"אנו נתקלים במקרים של אלימות קשה ביותר – מילולית, פיזית ומינית – בתינוקות קטנים, בילדים ובילדות, וכמובן בנערים ונערות, מידי הורים, סבים, דודים ואחים. בני משפחה שהופכים את הקטין לשק חבטות, מפעילים נגדו אלימות, לעיתים מסמרת שיער, או כאלה שנסמכים על היכולת להפחיד את קרבנם הקטין ולטוות סביבו קשרים של שתיקה, על-ידי יצירת אווירה של פחד, איום וניצול התלות של הקטין בבני משפחתו. עבור כל אלה, הקטין הוא מטרה נוחה ונגישה. עבור קטינים אלה מדובר לא פעם במציאות חיים. אלו הם קטינים שהילדות נשללה מהם, שאין להם את שלדת המגן של בני המשפחה המבוגרים".

באשר לקטינים נפגעי עבירות מין ובהמשך לחשיפת המעשים והגשת תלונה, ציינה השופטת ארבל כי הקטינים עוברים מסע ייסורים ארוך וקשה, שדורש לעתים קריעה מהתא המשפחתי ולא פעם התמודדות עם סביבה מתנכרת ומאשימה. עוד הוסיפה ארבל כי חובת ההתערבות במקרים אלה, צריכה לנבוע בראש ובראשונה מצו המצפון והמוסר, אך היא גם מתחייבת על-פי חוק (חובת הדיווח).

"לא פעם עולה מן התיקים המובאים בפנינו, כי היו בני משפחה שידעו והחרישו – האימא, הדודה, בני משפחה אחרים; לעיתים עולה כי הקטין או הקטינה ניסו לשתף בדברים גורם חיצוני, אך נתקלו לא באוזן קשבת, לא בלב פתוח ולא ביד מושטת. ההימנעות מנקיטת פעולה, ההחרשה, העמידה מנגד, יכולות לנבוע מפחד, מספק וחשש מגרימת מהומה על לא-מאומה, או מחוסר נכונות להישיר פנים אל המציאות הקשה ותוצאותיה".

"אסור לאפשר מציאות בה משלמים הקטינים את מחיר השתיקה" הדגישה השופטת ארבל. לדבריה, יש חשיבות רבה לערנות, לתגובה של הסביבה הקרובה (אם, אח, אחות, דודה...) ובמעגלים רחבים יותר - שכנים ששומעים צעקות וחושדים כי מאחורי הדלת מצוי ילד הנתון לפגיעה; גננת, מטפלת, מורה או מדריך בפנימייה המבחינים בסימני מצוקה, בסימני אלימות או חשים בכך שמשהו אינו כשורה; רופא שנתקל בסימנים מעוררי חשד אגב בדיקת קטין – ערנות ודיווח של הגורמים הללו יכולים להציל חיים.

מקום מיוחד הקדישה השופטת ארבל לתופעה החדשה יחסית של פגיעות מיניות באמצעות רשת האינטרנט: "בתי המשפט הכירו בכך שהאינטרנט יצר מסוכנות מזן חדש. מסוכנות שיש לה קיום גם ללא ממד פיזי, וזאת גם ביחס לעבירות שהיסוד הפיזי נראה טבוע בהן, כעבירות המין. האינטרנט אינו רק ים של מידע. הוא גם כר ציד בו מאותר הקורבן "בשלט רחק", כשהוא אינו יודע בהכרח מי הוא בן-שיחו (צעיר/מבוגר, גבר/אישה, עיסוקו). כפי שציין השופט עמית באחד המקרים:

• 
  "המקרה שבפנינו חושף את הצד האפל של הרשת. המסוכנות של פעם שינתה את פניה ולפנינו מסוכנות מסוג חדש. ... כפה אדומה כבר אינה מסתובבת ביער שורץ זאבים, היא משוטטת במרחב האינטרנטי, שם אורבים לה ציידים וטורפים מסוג אחר. בעבר, יכול היה ההורה לשמור על ילדו שלא יסתובב במקומות מסוכנים או בשעות מסוכנות. לא כך ההורה של היום, המתקשה להגן על ילדיו מהסיבה הפשוטה שהסכנה אורבת לקטין בחדרו-שלו, מאחורי הדלת הסגורה. אלו הסכנות החדשות, והמשפט צריך אפוא להתאים עצמו להתמודד עם תת-התרבות העבריינית של הרשת. זאת, מבלי לשכוח את היתרונות והצדדים החיוביים שברשת, ומבלי לגלוש ל"פאניקה מוסרית" ולהרתעת-יתר".
  

עוד הדגישה השופטת ארבל: "ההתמודדות עם עברייני רשת צריכה להיעשות במישורים שונים המתקיימים במקביל – היא מצריכה יחידות מחשב משטרתיות ושיתוף פעולה עם משטרות זרות; היא מצריכה ענישה מחמירה; היא מצריכה חינוך והעברת המידע בבתי הספר והיא מצריכה את ההורים להיות מעורבים, לשאול, להתעניין ולא להסתפק בתהייה מה קורה מאחורי הדלת הסגורה בחדרו של המתבגר/ת שלהם".

בדבריה גם מתחה ארבל ביקורת קשה על המחסור במעונות נעולים לבני נוער, וציינה כי המציאות של מחסור במעונות נעולים, דווקא בתקופה בה נראה שמעורבות בני נוער בפלילים גוברת, מקשה על קיום מצוות המחוקק לתת משקל נכבד לאינטרס השיקומי. "קשים ככל שיהיו המעשים, בחלק מן המקרים מקור המעורבות בפלילים אצל אותם קטינים הוא בנסיבות חיים קשות, ובחלק מן המקרים מהיותם הם עצמם קרבנות עבירה בעברם. קטינים אלה נדרשים לשאת במחיר היעדר התקציבים ולא מקבלים את מה שהוא אולי גלגל ההצלה האחרון לפני ההידרדרות. זו היא פגיעה בהם ופגיעה בחברה כולה, ואני שבה ומנצלת את הבמה הזו כדי לשוב ולקרוא לתיקון המצב".

מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, אמר במושב הפתיחה של הכינוס כי "אנו יודעים היום כמה מעט אנחנו יודעים באמת על היקף תופעת ההתעללות בילדים בישראל. זהו אתגר לכל השירותים לילדים בתחומי הרפואה, החינוך, הרווחה והמשפט שחייבים לשפר את הנגישות שלהם לילדים על-מנת לאפשר לילדים לספר את סיפורם. כל עוד הילדים שותקים, אין כל אפשרות לסייע להם ולהפסיק את הפגיעה בהם. בין היתר, חייבים להקשיב לילדים ברצינות ובעיקר להאמין בהם, להאמין להם ולתת להם את התחושה האמיתית כי נתגייס לעזרתם".