אדוני ראש הממשלה,
גברתי נשיאת בית המשפט העליון,
כבוד הרב הראשי לישראל,
יושב-ראש ארגון "יד לבנים",
יושב-ראש סניף ארגון "יד לבנים" בירושלים,
ראש עיריית ירושלים,
מפקד פיקוד המרכז,
מפקד מחוז ירושלים של משטרת ישראל,
הרב הראשי לצה"ל,
יושב-ראש אתר "גבעת התחמושת",
אחיי ואחיותיי היקרים,
בני משפחת השכול.
שבנו ועלינו אל הגבעה הזו, כדי לדבר במתינו. שבנו לכאן היום, רגע לפני בוא השמש, רגע לפני שנרכין את דגלנו, ונתכנס אל דממת השכול, כדי לדבר ולזכור - "כי מדי דברי בו - זכר אזכרנו עוד".
שבנו לכאן, כדי לדבר בהם, בסיפור גבורתם, באישיותם המיוחדת, החד פעמית; שבנו להעלות, את הזיכרונות היפים, האחרונים, שהותירו; שבנו להרהר בחיוכם, בצליל קולם, במבטם, בחיבוק האחרון, שחותמו לא יימחה מכן - משפחות יקרות - לעולם.
הנה עוד רגע, בערוב היום, נשוב, לפקוד את הבנים, את האבות, את הבעלים, את האחים והחברים; נשוב לפקוד את חלקות הקבר הדוממות, את שורת לוחות האבן המתארכת, המתפתלת על פני אדמת הארץ הטובה הזאת, שדם חללינו ספוג בה. מגבעת הל"ה לשדות נגבה, מבית מחסיר לסן סימון, מן "החווה הסינית" עד ל"עמק הבכא", לסלטן יעקוב, לפאתי שאר-ישוב - הולכת ומסתעפת לה שורת חללינו.
והנה, היא מטפסת, גם אל אדמת הגבעה הזו - כאן לרגלינו - יורדת היא אל התעלות, מתהלכת בין הכוכים והמסילות, חולפת על פני המוות במחילות; ואין איש רואה את מוצאה, ואין מי, אשר יקצוב את סופה.
כה רבים הם מתינו, פזורים על פני כל הארץ לרוב, כחול אשר על שפת הים.
כן; זהו מחיר חירותנו, זהו הדם אשר בסף, "על המשקוף ועל שתי המזוזות" - דם הראשית, ראשית צמיחת גאולתנו, המדינית והלאומית.
ובעומדנו, שנה בשנה, מול שורת המצבות הזו, האינסופית, מוטלת עלינו חובה קדושה - אישית, לאומית - להיישיר מבט; להיישיר את מבטנו, אל הפנים והשמות החקוקים באבן, אל עיניהם הדומעות, הנפוחות מבכי ומיגון, של המשפחות האבלות, ולערוך חשבון נפש, נוקב מאין כמוהו: האם אנו עושים הכול, כדי להיות ראויים לה, לחירות יקרה זו? האם ראויים אנו לחירות, שנקנתה, ואשר נקנית יום-יום מחדש, בדמם? האם אנו ראויים לקרבנכם? לקרבנם?
וברעד, וברטט, ובלב נלחץ והומה, עורכים אנו את המחנות, את המחיר מזה, ואת תוצאותיו מזה, ומתכנסים בשתיקה.
משפחות יקרות, "כי מדי דברי בו - זכור אזכרנו עוד, על כן, המו מעי לו".
יום יום, שעה שעה, אתן מדברות באהובכם. ומדי דברכן בו - גואים הזיכרונות, עולים ומציפים עוד, ועוד. והמעיים הומות; והלב מתגעגע; והנפש מוטלת אבלה ודואבת, בשיברונה; ואין מרפא לה בשיני הזמן.
אחיי ואחיותיי, מי יבוא בסוד כאבכם? מי יכיל חסרונכם, הנורא, האיום? ובמה נוכל לנחמכם? ביום הזיכרון הלאומי, (שכלל אינכם זקוקים לו, כי השכחה מכם והלאה); אנו מבקשים להצטרף לרגע, לדיבור המתמיד, היומיומי, שלכם עם אהובכם; להסתופף אתכם, בצלו של הזיכרון הפרטי, האינטימי, הרוגש בתוככם; להמות בהמייתכם, לדמוע בדמעתכם; על בן יקיר, על ילד שעשועיכם,
אשר קם לפתע והיה לאיש, ששם נפשו בכפו למען עמו וארצו.
ביודענו, כי זה המעט, ביודענו, שלא נבין לעולם, אנו שבים לכאן, אתכם, לפחות פעם בשנה, ומצדיעים להם, לגיבורים שנפלו, אבל גם לכן, משפחות יקרות. לעמידתכם, למאבקכם היומיומי,
ליכולת המופלאה שלכם, לאסוף את הכוחות, ולהמשיך, ולחיות.
המקום ינחם אתכם, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ומן השמים - תנוחמו. כן יאמר בעל הרחמים.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
