אינטלקטואל בבית הלבן

זהו אפוא הבסיס שעליו על ישראל לכלכל את מדיניותה בחודשים הבאים: הנאום היה הרבה פחות גרוע מכפי שהיה חשש כי יהיה. שהרי אובמה יכול היה לבוא לקהיר ולומר: "הבעיה מספר אחת במזרח התיכון היא מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים, ובכוונתנו לעשות בנידון אחד-שתיים-שלוש". זה לא קרה. מיקומנו אצלו בסדר הבעיות הוא בעיה שלישית או רביעית. אין זאת אומרת שאובמה לא ילחץ עלינו. אנו פגיעים יותר מאחרים ולכן אנו בעיה שנראית, לפחות במבט חטוף, כקלה יותר לפתרון.

התקשורת בישראל הבליטה את דבריו של אובמה בשתי הסוגיות הבולטות ביותר מבחינת הפוליטיקה הפנימית שלנו: סוגיית הבנייה בהתיישבות וסוגיית המדינה הפלשתינית. אך אובמה מנה בנאומו רשימת מכולת של דרישות מישראל, כולל הקלות במעברים בעזה והקלות לפלשתינים ביהודה ושומרון. עלינו להתייחס לרשימה כאל מכלול, לראות לאילו דרישות בה אנו יכולים להיענות – להיות גמישים ולא מקובעים.

אנו נמצאים במצב, שבו עלינו לעשות הבחנה חדה בין דברים שאנו רוצים לבין דברים שאנו חייבים לשמור עליהם, ולהיות נכונים להקריב את הראשונים תמורת האחרונים. הקפאת הבנייה ביישובים פוגעת שלא בצדק באוכלוסיה גדולה, ומאותתת לפלשתינים שביכולתם לקבל מאיתנו מתנות חינם. את זה אסור לעשות, כפי שגם אהוד ברק מבין.

לעומת זאת, אפשר לנקוט הרבה צעדים בתחום ההקלות לפלשתינים ביהודה ושומרון ובעזה. לא הייתי פוסל אפילו אמירה מותנית לגבי הכרה בעצמאות פלשתינית, בנוסח: "אם יעשו כך וכך – נוכל לשקול זאת או אחרת". שהרי את "כך וכך" הם לא יעשו. ואת מה שאנו לא יכולים לעשות – יש לומר באופן גלוי וישיר. שליח ארה"ב למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, האשים את ישראל כי שיקרה לאמריקנים שנים רבות. זהו עצמו שקר, המיועד לשמש כאמצעי לחץ, אך יש לנצל את אמירתו כדי להדגיש את כנותנו: אנו אומרים ישירות אלו דרישות של אובמה אנו יכולים למלא ואלו לא.

גמישות במדיניות צריכה להיות הבסיס לעמדה הסברתית תקיפה, כך שבעוד שלושה חודשים נוכל להצביע על סדרת צעדים שנקטנו בעקבות נאום אובמה. העולם הערבי, יש להניח, לא יוכל להצביע על דבר אחד שעשה. הנאום הזה מהווה בעיה גדולה עבור ערב הסעודית ומצרים ולא נראה שיודעים שם איך להתמודד עמו; מי יהיה הראשון לעשות מחווה נוספת לישראל? אף מדינה אינה רוצה להיות הראשונה.

בעוד שלושה חודשים על ישראל לארגן אפוא משלחת רמת דרג לארה"ב, שתכלול את ראש הממשלה ועוד שניים שלושה שרים בכירים, מבלי לבקש הזמנה לבית הלבן. מטרת הביקור תהיה העברת המערכה לחצר האחורי של אובמה – דעת הקהל בארה"ב. יש לארגן מכבש תקשורתי: פגישות עם ראשי הארגונים היהודיים, מפגשים עם דמויות מפתח בקונגרס, אירועי Meet the Press, נאומים בערים הגדולות – והכל כדי להפיץ את המסר: ישראל משתפת פעולה עם ארה"ב יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון.

המתקפה המשולבת של מדיניות עם הסברה צריכה להיות לא אירוע יחיד, אלא מערכה מתמשכת, ויש להשקיע מאות מיליוני שקלים בשנה במסע ההסברתי. הייתרון שלנו הוא, שבסופו של דבר אנו הרבה יותר קרובים לארה"ב, הן מבחינת הערכים והן מבחינת המדיניות, מאשר מדינות ערב יכולות אי-פעם להיות, ועלינו להתבסס עליו. צריך לשנות את האווירה בה יתפקד אובמה בכל הקשור לישראל. דעת הקהל היא חזות הכל.

אין להמעיט בחומרת מצבנו, אך אסור שנאום אובמה יכניס אותנו לדיכאון. זה בדיוק מה שהג'ורג' מיטשלים והרם עמנואלים רוצים - שניכנס לעמדת מגננה קפואה, כך שיוכלו להפליא בנו את מכותיהם. במצבנו היום, עלינו להיות ערים ותקיפים. עלינו לתור אחרי כל סדק קטן בעמדה של ממשל ארה"ב כלפינו, ולהלום בו עד שיהפוך לשבר של ממש. נאום אובמה בקהיר סיפק לנו שפע של הזדמנויות, ונראה כי מי שמבין את זה ונכון למערכה הוא דווקא ראש הממשלה נתניהו. אך אסור לנו להשאיר אותו לבד במערכה. הוא זקוק להבנה ולתמיכה מצד הציבור המשכיל והמתוחכם.

יש משהו קוסם בנאיביות של פוליטיקאי אמריקני, המאמין כי יוכל לקדם את האינטרסים של מדינתו באמצעות confessio fidei ואמירה פומבית של מה שנאמר בחדרי חדרים. אך בדיפלומטיה יש טעם לכך שדברים נאמרים בחדרי חדרים ואינם מוּצָאים החוצה. כשמדובר במדינות שתרבויותיהן, ערכיהן והאינטרסים שלהן מנוגדים – שהמשותף ביניהן מוגבל לנושאים מוגדרים בלבד – הרי שהשתיקה יפה לכל השאר. במלחמת העולם השנייה צ'רצ'יל ורוזוולט לא נשאו נאומים על זכויות האדם ובחירות חופשיות באוזניו של סטלין, כי אלה לא היו מקדמים דבר. לפיכך, נאומו של אובמה התאים לגורמי מיעוט אופוזיציוניים בעולם הערבי, ולא למנהיגים המסורתיים, שאיתם הוא מבקש לבנות שיתוף פעולה.

ברק חוסיין אובמה הוא מנהיג אמריקני צעיר, חזק, מקסים וחריף. ייתכן שהטרגדיה שלו היא, שנגזר עליו להתקרב לגדוּלה אך לא להשיגה. הפוליטיקאי האמריקני ההיסטורי הדומה לו ביותר אינו אברהם לינקולן אלא וודרו וילסון, מנהיג אפקטיבי מבחינת מדיניות הפנים של ארה"ב, אשר מדיניות החוץ שלו הסתיימה בטרגדיה ובאובדן כל מה שנלחם למענו. החולשה של אובמה במדיניות החוץ היא החולשה של אינטלקטואל בבית הלבן: הוא חושב כי כנות, פתיחות והצהרה גלויה של עקרונות פותרות בעיות, ומתעלם מן הפרטים האפורים של סוגיות מדיניות, כולל האינטרסים הקטנוניים והמסובכים של השחקנים, שאותם יש להכיר אותם ולעתים לזרום עמם אם מעוניינים להשיג משהו. לג'ורג' בוש הבן היו בעיות בהבנת המכלול, אך הוא היה טקסני הרגיל בהבנת האינטרס של הזולת ובלקיחתו בחשבון. היעדרה של תכונה זו אצל אובמה יחבל במדיניות החוץ שלו ובאינטרסים החיוניים של ארה"ב.

לדאבוננו, עלינו נגזר לנצל חולשה זו למען שמירה על האינטרסים החיוניים שלנו.