החפרפרת של תשעה באב

מנגד, בצד נדיבים אלה, שהיו גם גדולי תורה, ניצבו כנופיות הבריונים. מתברר שאין חדש תחת שמי הפוליטיקה, וקיצונים מחרחרי מלחמה היו כבר אז. ההיסטוריה חוזרת. בניגוד לדעת חכמים - שפניהם היו לשלום, ואשר סברו שאין השעה כשרה למלחמה - הם ביקשו ללחום ברומאים. כמחאה על התנגדות החכמים שרפו הבריונים את כל אוצרות התבואה, שתרמו העשירים. והשאר היסטוריה.

הרעב בירושלים, כפי שמצטייר ממדרשי חז"ל, היה כבד ביותר. שמעתם על גרוגרת דרבי צדוק? כן, זו אותה גרוגרת שרבי צדוק, שצם 40 שנה, כדי למנוע את חורבן הבית, טעם אותה בסיום תעניתו כדי להשיב את נפשו, ואחר-כך השליכה. מצאה את הגרוגרת המפורסמת אחת מעשירות ירושלים, שמרוב רעב מצצה אותה ומתה, לא לפני שהשליכה את כל כספה וזהבה, שאותם, כמה סמלי, אי-אפשר לאכול ולמלא בהם את הבטן הריקה המקרקרת מרעב.

המצור הגביר את הרעב בירושלים, והרעב הניע את אנשיה להילחם במלחמה קטלנית וחסרת סיכוי נגד האויב. ביקש רבי יוחנן, שהתחזה למת, לצאת את העיר, במטרה להציל את המצב הרוחני בעם עם החורבן. אך לא לפני שהבריונים שומרי הסף, שהרוויחו את התואר המפוקפק ביושר, רצו לעשות וידוא מיתה (מוּכר?). ומי מנע זאת מהם? ראש הכנופייה, אבא סיקרא, שהיה אחיינו של התנא. ביקשו לדוקרו ולדוחפו, כדי לבדוק אם רבם חי, אך אז היסה אותם האחיין בטענה 'מה יגידו' האויבים, שדחפו ודקרו את רבם?! והניצוץ היהודי - הכבוד לרב - עשה את שלו גם בקרב בריונים עזי נפש אלה, שהירפו מכך.

הלך רבי יוחנן לאספסיאנוס, ובירך אותו בברכה המסורתית "שלום עליך מלכי". אך השר תפס אותו בלשונו ומתח עליו ביקורת קשה. אמר לו: "על שני דברים נתחייבת מיתה. ראשית על בגידה במלכות, כי איני מלך. שנית, אם מלך אני, מדוע לא באת אלי עד עכשיו?" בישר לו רבי יוחנן, כי עתיד הוא להימנות למלך, וכי הבריונים עיכבו אותו מלבוא אליו.

וּמֶה עשתה הבשורה לקיסר? המדרש מספר, כי לאחר שלושה ימים הלך אספסיאנוס לרחוץ בנהר. כשיצא ביקש לנעול מנעליו. ואז קרה הדבר, ששינה את חייו וגם למרבה הצער, את פני עמנו לרעה בעקבות החורבן. בעודו נועל נעל אחת, הגיעה אליו הבשורה שהמלך מת וכי הוכתר במקומו למלך. ביקש לנעול את הנעל השנייה ולא יכול. קרא לרבי יוחנן לפתור לו את התעלומה המסתורית. אמר לו הרבי: "בוודאי הגיעה אליך בשורה טובה, שנאמר במשלי: 'שמועה טובה תדשן עצם'. "ומה אעשה לנעל הסוררת?", שאל הקיסר. אמר לו הרבי: "יביאו לפניך אוייב, או אדם שאינו לרוחך", וזה מתכּוֹן בדוּק להרזיית...הרגל, שנאמר (שם): 'ורוח נכאה תייבש גרם'. וכך, על רגל אחת (תרתי משמע) נתן רבי יוחנן לקיסר שיעור בפסיכולוגיה, כיצד להרחיב או להָצֵר את הנעל על-פי התנ"ך הכל-יכול.

ועוד מדרש מעניין שנלמד אגב אגדות החורבן. מכירים את שעון הצל, שעון השמש ואפילו את השעון הביולוגי? - מכירים. תשכחו אפוא מכל מה שהיכרתם, ואם מתמידים אתם כמו רבי יוחנן, הַכִּירוּ מודל חדש ופשוט מאין כמוהו, לשעון, מבית היוצר של התנא החכם: שְעון ההספק! שמעתם נכון. מסַפר המדרש, שלקחו את רבי יוחנן, והכניסו אותו בתוך מבוך של שבעה חדרים חשוכים, ממש חושך מצרים. וכשהיו שואלים אותו מה השעה, השיב את השעה המדויקת. לפשר תמיהת הסובבים אותו השיב התנא הקדוש, כי העיקרון הוא פשוט ביותר. אם ההספק שלו למשל, היה עשר משניות בשעה, הרי אם הספיק ארבעים משניות, משמע שעברו ארבע שעות. וכך הלאה. וכאן נתן הרבי שיעור במתמטיקה בסיסית ובהלכות שעון...הלימוד.

לא, לא שכחנו את העיקר. לפני שרבי יוחנן נפרד מהמלך, ביקש ממנו מספר בקשות חשובות לעתידו הרוחני של העם היהודי בעקבות החורבן, בהתאם למחווה שהציע המלך. ביניהן הבקשה לתת לו את יבנה וחכמיה, שימשיכו את שושלת לימוד התורה והנחלתה לעם. בקשה נוספת הייתה לתת לו את שושלת הנשיאים מבית דוד, כדי שלא יכלה זרעו עד עולם. ויהי רצון שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

מכאן כדור השלג החל להתגלגל במהירות לעֵבר החורבן. בר קמצא הלשין למלך שקורבנו לא הוקרב, וזה שלח את ההגמון נירון להחריב את ירושלים. נירון, מתברר, הוא אחת מנקודות האור על-רקע אפלת החורבן. כשהתקרב לירושלים, מסַפר המדרש, הפיל חץ לארבע רוחות השמים, ובכל פעם החץ הסורר נפל, איך לא, לירושלים. ביקש השר לפתור את התעלומה מפי עולָל שפגש בדרכו. "פְּסוֹק לי פסוקך" אמר לו השר. "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל", השיב הזאטוט החכם (ילדי העיר היו ידועים בחוכמתם הרבה), ששלף את הפסוק כלאחר יד מיחזקאל. אם כן, אמר השר, "הקב"ה רוצה להחריב את בית המקדש, ואחר כך יתנקם בי". מה עשה? ברח והתגייר, ויצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.

שלח המלך את אספסיאנוס הקיסר, שצר על העיר שלוש שנים. וכשתקף הרעב, היו שם שלושה עשירים שהתחייבו לפרנס את תושבי העיר הנצורה. האחד בחיטה ושעורה, השני ביין מלח ושמן, והשלישי הגדול מכולם בעצים לבישול. חכמינו עמדו על שמותיהם הסמליים של אותם נדבנים, הקשורים באירועים מיוחדים. הראשון הוא נקדימון בן-גוריון, שנקדה (זרחה) חמה בזכותו.

זוכרים את השמש שלא שקעה בגבעון המיתולוגית, בשעה שיהושע נלחם בה? ובכן, מתברר שגבעון לא לבד. הנס הזה אירע גם במלחמת משה בסיחון, ואף אצל נקדימון, שלָווה שתים עשרה בריכות מים מההגמון עבור עולי הרגל לירושלים. כשהגיע יום הפרעון שהבטיח להגמון, ולא ירדו גשמים, ביקש אַרְכָּה מהשמש שתזרח והתפלל למטר השמים עבור ההגמון בתמורה לבריכות ששאל ממנו. וכך אירע הנס הכפול בזכות נדיבותו למען ירושלים.

הפילנתרופ השני הוא כלבא שבוע. כן, חמיו של רבי עקיבא, שהמדרש מספר, כי כל מי שהיה רעֵב ככלב, היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. מכאן שמו, המנציח את נדיבותו. והנדיב השלישי, בן ציצית הכסת, כן ניחשתם, על שם הציציות שהשתלשלו מבגדיו, הוא ציורי לא פחות. מעֵבר לזהותו הדתית המופגנת, המשתקפת מציציותיו הארוכות, מגולמת בשמו עשירותו, כמובן. מעולם לא דרכה כף רגלו על הארץ. ציציותיו המשתלשלות היו 'מטאטאות' את השטיחים הרבים שהיו לו, ואשר הם שימשו לו מֵעֵין מִנְעָלִים מרוב עושרו. כדאי לשים לב כי המרבדים והכסתות, שהיו סמל סטטוס מעמדי לכאורה, נשקו בציציות. דהיינו הוא נהג בעושרו על-פי עקרונות ההלכה והאמונה היהודית, ובכללם מתן צדקה. עושרו הרב בהחלט לא סינוור אותו, ולא השכיח ממנו ולוּ לרגע קיום תרי"ג מצוות.

הדמות המרכזית של האגדה היא בר קמצא. וכך מספרים חז"ל:

שני אנשים היו בירושלים. שם האחד קמצא, ושם השני בר קמצא. פעם אחת ערך אחד מעשירי העיר מסיבה, והזמין אליה את חכמי הבירה, רבניה ועשיריה. ביניהם היה גם ידידו קמצא. אולם השליח טעה, ובמקומו הזמין את בר קמצא, שהיה אויבו המושבע של העשיר.

נדהם בעל הבית לראות את שונאו בין בָּאֵי הסעודה, וביקש לגרשו. התחנן בר קמצא על כבודו, וביקש מהעשיר שלא לביישו לעיני כל המסובים ולהשאירו בסעודה, ואף היה מוכן לשלם עבורה. אולם העשיר נתן לו להבין שאינו מעוניין בכספו, וביקש ממנו לעזוב את ביתו. בר קמצא לא הירפה מהאיש, והציע לשלם עבור מחצית הסעודה, ובלבד לחסוך ממנו את הבושה ולא לגרשו. אולם העשיר עמד בסירובו. האורח הלא קרוא לא אמר נואש והמשיך להתמקח, כשהוא מציע לשלם מכספו עבור כל הסעודה. כל תחנוניו להציל את כבודו לא הועילו, ובסופו של דבר גורש בכוח מבית העשיר לעיני הציבור.

למוֹתר לציין את חומרת חטא הלבנת פני אדם בציבור. חז"ל כבר הצביעו על כך כי "לעולם יפיל אדם עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים". אותו עשיר שכח ככל הנראה פתגם זה, או שבחר להתעלם ממנו במופגן. אולם מעֵבר להשפלה הפומבית של בר קמצא, נראה כי זעמו יצא על החכמים, שנכחו בסעודה ולא מחו נגד גירושו המשפיל.

כבר אמר הֶחכם מכל אדם, כי עת לשתוק ועת לדַבר. אומנם יפה שתיקה לחכמים, כדברי חז"ל, אך לא במקרה זה. היה עליהם להפגין מנהיגות ואחריות ציבורית ולמחות נגד העוול. שתיקתם התפרשה בעיני השונא המגורש כהודאה והזדהות עם המעשה המביש. מֶה עשה? הלך בר קמצא אל המלך ואמר לו שהיהודים בוגדים בו, כדי לנקום על השפלתו. השפלה אישית הובילה אותו לנקום בכל היהודים, שלא עשו לו כל רע (מוּכָּר במחוזותינו הפוליטיים?). ההכללה, החיפזון והנקמה היו הפעם לא מהשטן, אלא מאיש מושפל אחד שחטא והלשין הלשנת שווא. שאל המלך, מנין לו להאמין לדבריו? השיב הבוגד הלאומי למלך, שישלח קורבן לבית המקדש, ויראה שהקורבן לא יוקרב. בדרך עשה האיש מום בקורבן, כדי לפסול אותו להקרבה.

שמתם לב כיצד בסיפור שלפנינו עבירה גוררת עבירה? מנבגד הפך בר קמצא לבוגד בעמו, למלשין ושקרן ושאר מרעין בישין (המום בקורבן). משהובא הקורבן הפסול בפני החכמים, נידונה הסוגייה מבחינה עקרונית, המצביעה גם על החשיבה של חז"ל.

וכך מספר המדרש: ביקשו החכמים להקריב את הקורבן, למרות המום, מפני שלום המלכוּת, אולם אז הביע אחד החכמים, רבי זכריה שמו, חשש כי ההלכה לשעה (יש דבר כזה) עלולה להתקבל כפסיקה תקדימית לדורות, שמותר להקריב קורבנות בעלי מום. אז קבעו כי בר קמצא הבוגד בן מוות הוא, שיש להרגו כדי למנוע את חורבן הבית והעם. אך אז קם שוב רבי זכריה - המתאפיין בראייה הלכתית לטווח ארוך - והביע הסתייגותו מפני פסיקה תקדימית אחרת, העלולה להתקבל בציבור, כי המטיל מום בקורבן ייהרג. ולא הרגו אפוא את ה'חפרפרת' בר קמצא.

חז"ל לא ראו בעין יפה את דעתו הענווה של רבי זכריה, שהביאה בסופו של דבר לחורבן הבית. החכמים היו צריכים לראות את הסכנה הריאלית, שאיימה על היהודים, ולמנוע את הפצצה המתקתקת - החורבן הרוחני והלאומי לדורות הבאים. אולם נראה שגזירת החורבן שכבר נגזרה משמים הביאה לראייה נקודתית של החכמים, במקום כאמור לראות את המכלול הלאומי והדתי הרחב ולהכריע בהתאם.