היכן ישב? מה ראה? החדר הגדול "כמו תיאטרון קטן", כדברי צ'רציל, באורכו כ-20 מטרים, שוחזר עד לפרט האחרון, וניתן לראותו היום במוזיאון בלונדון. בקומה התחתונה הייתה מפה גדולה, ובה נקבעו מקומותיהן של הטייסות, על-פי מידע שזרם בזמן אמת ממאות מקורות. בקומה העליונה היה יציע, ובו ישבו צ'רצ'יל, פארק ועוד קצינים בכירים. על לוח גדול ממול היה מידע מדויק וזמין על מצבן של כל הטייסות. תא נוסף אויש בקצינים, שדיווחו על הפעלת 200 סוללות התותחים, שהיו חלק ממערך ההגנה על לונדון ושדות התעופה. מאחורי הקלעים היו עוד חדרים, שבהן מוינו ונופו במהירות הידיעות על המטוסים התוקפים, על-ידי צוותים מאומנים. צ'רצ'יל חולק שבחים למשרד התעופה ולחיל האוויר, שדאגו לבנות מפקדה חיונית זו לפני המלחמה. "זהו מכשיר המלחמה המשוכלל ביותר בעולם" – קבע.

מבפנים, במקלט העמוק והמוגן, לא שמעו ולא ראו דבר. המפות והלוחות סיפרו את הסיפור. בזו אחר זו התמלאה המפה בטייסות משני הצדדים. ראש הממשלה מתאר בתיאור חי ומרתק, כדרכו, את מהלך הקרב. פיקוד מספר 11 הטיל למערכה את כל 25 הטייסות שלו, ואחר כך ביקש 5 טייסות נוספות מפיקוד אחר. גם אלו הוטלו למערכה. לא נותרו כוחות מילואים, והקרב עמד על חוט השערה. עתה היו בצד הבריטי כ-500 מטוסי קרב, ומהצד הגרמני מספר גדול עוד יותר. היה זה, ללא ספק, אחד מקרבות האוויר הגדולים בהיסטוריה.

מספר דקות היה המצב קשה. הגרמנים המשיכו לתקוף פניו של צ'רצ'יל קדרו, אף כי בכל ימות המלחמה דאג לשמור על ארשת פנים בוטחת ועליזה. אלא שלאחר מספר דקות החלו הגרמנים לחזור , כי מלאי הדלק שלהם החל לאזול.

איש עוד לא ידע בדיוק איך הסתיים היום המסעיר. ב-8 בערב קיבל צ'רצ'יל את הדיווח: הגרמנים איבדו 185 מטוסים, לעומת 40 שאבדו לחיל האוויר הבריטי.

בספרו, לאחר המלחמה, מתקן צ'רצ'יל את הנתונים, ששני הצדדים היו מגזימים בהם בכל ימי הקרב.. האמת היא, כתב ,"שאבידותיו של האויב היו רק 65 מטוסים. אבל, בכל זאת, היה זה היום המכריע בקרב על בריטניה". המפציצים הבריטים תקפו באותו לילה את הנמלים הכבושים על-ידי הגרמנים. לצ'רצ'יל יש הוכחה חותכת לקביעתו: הרישומים שלאחר המלחמה מגלים כי ב-17 בספטמבר, יומיים לאחר הקרב הגדול, הבין היטלר שלא יוכל להשמיד את חיל האוויר הבריטי, והקפיא, למעשה ביטל, את תוכניות הפלישה.

אמנם הנאצים החלו לאחר זמן קצר בבליץ על לונדון, שהביא לנזקים גדולים ולמותם של 20,000 איש. אבל זה כבר סיפור אחר. ה-15 בספטמבר היה אחד הימים שקבעו, שגרמניה הנאצית לא תוכל להשתלט על העולם החופשי. תזמורת חיל האוויר הבריטי דואגת במשך עשרות שנים להזכיר יום היסטורי זה, על-ידי נגינת השירים והמנגינות של אותה תקופה.

אחד התיאורים המפורסמים והמוסמכים על אותם ימים היסטוריים נמצא בכרך השני בזכרונות המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל. הוא הקדיש לנושא פרק בשם הפשוט והברור: "הקרב על בריטניה". הוא הודה, כי בשבועיים שהחלו ב-24 באוגוסט "נטו כפות המאזנים לרעתנו...רבה הייתה הדאגה במפקדה", כי הגרמנים הטילו למערכה כוחות אדירים. לאמיתו של דבר, איבד חיל האוויר הבריטי בימים אלו מטוסים רבים מאוד, יותר מהאבידות הגרמניות. הדאגה העיקרית נבעה מאבדן 230 מתוך 1,000 הטייסים , הרוגים או פצועים. הפיקוד נאלץ להטיל למערכה 260 טייסים חדשים ולא מאומנים.

יום ראשון, 15 בספטמבר, אומר צ'רצ'יל , היה "תאריך המוקד". אומנם יום קודם לכן הנחיתה הלופטוואפה שתי התקפות כבדות על לונדון. אבל צ'רצ'יל הניח, שביום א' תהיה התקפה כבדה עוד יותר. איך ידע? אולי בגלל מזג האוויר הנוח, אולי בשל ידיעות מודיעין שהגיעו אליו, ואותן לא חשף בספרו. ראש ממשלת בריטניה החליט, כפי שנהג כל ימות המלחמה, להיות במוקד העניינים, ונסע למפקדת פיקוד 11, באקסבריג'. הוא ישב ביציע, ליד סגן מרשל חיל האוויר פארק, והמתין.