כלא במכבסה בשוק הערבי בחיפה

ישראל רוזנצווייג ישב מיואש על ספסל העץ בחנותו. תריס המתכת היה מגולגל מטה, וחסם את היציאה. המגהץ עמד על שתי לבנים ליד קרש הגיהוץ, והפחמים שבתוכו התקררו לאיטם. הדלת לחצר הקטנה מאחורי החנות הייתה פתוחה, והשמש שעמדה ברומו של הרקיע הבליטה את השקעים בין אבני הריצוף. קירות הבתים מסביב לחצר היו גבוהים וחלקים. לא היה כל סיכוי להיחלץ.

בבוקר יצא ישראל כרגיל מדירתו ברחוב יואל בהדר הכרמל, הגיע לכיכר חמרה, (כיום ככר פריז), מקום החנייה של הכרכרות, וצעד לעבר חנותו שבתוך השוק הערבי. בכניסה לשוק, משמאל, ניגן כרגיל הפטפון בעל הרמקול הענק שירים ערביים מסתלסלים. הפטפון היה מוצב בבית קפה קטן, ובו ישבו חנוונים לשתות ספלון קפה טורקי כדי לפתוח את היום. סוחרים שהגיעו מהכפרים בסביבת חיפה עם גמלים עמוסי ירקות ואף בטנדרים, הסבו גם הם לקפה ולמציאת קונים לסחורתם. הלאה, בתוך השוק, החלו בעלי החנויות לגלול את התריסים ולפתוח את הדלתות. קונים בודדים הלכו ברחוב המרוצף באבן, כרגיל בשעת בוקר זו. בחנות הדגים הוסיף המוכר מים לבריכת הבטון הקטנה, בה שטו הדגים בלי לדעת ששעתם האחרונה מתקרבת. עוד שתי חנויות, וישראל הגיע למכבסה שלו, בה עמדו מכונות הניקוי, ועל הקולבים הארוכים היו תלויים בגדים, מוכנים להחזרה לבעליהם. הכל נראה מוכר ורגיל. ריחות
הפטרוזיליה והנענע בישמו את האוויר, מעורבים בריח עשן פחמים.

אולם מועקה לא מוגדרת תלויה הייתה בחלל, מאיימת כמו ענני הסתיו שנעו בכבדות בשמים. הקולות היו נמוכים מהרגיל, אנשים חלפו במהירות ולא השתהו לבדוק את הסחורה בפתחי החנויות והדוכנים. שעות הבוקר חלפו לאט. כמה לקוחות נכנסו לקחת את בגדיהם. מהמלון שליד הנמל הגיע עובד עם עגלת יד, ובה מגבות ומצעים לניקוי.

שעת הצהרים קרבה, וישראל התכונן להכין לעצמו כוס תה, כדי לשתות יחד עם אכילת הכריך שמינה, אשתו, הכינה לו בבוקר. בעודו עוסק בהכנות, הרעים תריס הגלילה שבפתח וירד בתנופה מהירה. הפתאומיות של ירידת התריס והרעש של הגלילה עצרו את נשימתו. כאב חלף בחזהו. מאז נפטרה פערל, אשתו הראשונה, חש בלבו. בטרם הספיק לתהות לסיבת הירידה של התריס - אולי נשבר או השתחרר - שמע את טבעת הברזל מחליקה על וו הנעילה, מהדקת את התריס לרצפה. מישהו צעק לו מבחוץ בערבית בקול גס: "הישאר בשקט בחנות. כשירד הלילה נחזור ונשחט אותך." קולות של ריצה הלכו והתרחקו, ודומייה השתררה.

ישראל פסע בקושי לעבר שרפרף העץ שלו, וצנח על מושב הקש הקלוע. הוא פחד לזוז או להשמיע הגה, שמא יחזרו הפורעים מיד. לאחר זמן מה ניסה בזהירות להרים את התריס, אולם הוא היה תפוס ומחוזק מבחוץ לוו, ואי-אפשר היה להזיז אותו. החצר המרוצפת בצד האחורי הייתה כלואה בין קירות האבן של הבתים הסמוכים, ללא מוצא. גרונו התכווץ והתייבש, אבל לא היה לו כל רצון למזוג כוס תה, רק להיחלץ בשלום.

בתוכו האמין שהגאולה תבוא בסופו של דבר. בינתיים הסתתרה שמש הסתיו מאחורי הקירות הגבוהים, וצל ירד על החצר. הרחוב היה שקט, וישראל שקע בהרהורים.

מה יהיה גורלן של שתי הבנות אם לא יחזור? בעצם, לשתיהן יש כבר משפחות משלהן, ואינן זקוקות לו יותר. מינה, אשתו השנייה, תסתדר בחנות אחרת. הוא עצמו כבר עשה את שלו, אבל כמובן שתמיד יש עוד מה לעשות. בטח שאין לו כל רצון ליפול בידיהם של הרוצחים הפראים. לא! עליו לעשות משהו. לצעוק, לדפוק על תריס הפח, להזעיק עזרה, ומהר, בטרם יהיה מאוחר!

הוא קם וניגש בהחלטיות אל תריס הפח, וחבט בו קלות, שלא לעורר תשומת לב מעבר להכרחי. אחר כך הטה את אוזנו והקשיב בזהירות. הוא זיהה קולות מחנות הדגים הסמוכה, קול חבטות בנבוט הקצר שהמוכר חיסל בו את פרפוריו של הדג שמשה מבריכת הבטון הקטנה לבקשת לקוח, לפני שארז אותו בעיתון ישן. צמרמורת עברה בגבו. לאחר שהות קצרה, דפק פעם נוספת בתריס. "שקט!" שמע קול מוכר, "זה אני, פייסל מהחנות מולך. שמעתי את החזירים שבאו אליך, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. אתה יודע מה האווירה היום. כעת שקט פה, תתכונן לצאת ולברוח".

עוד רגע עבר, ארוך כנצח. ישראל דחף לכיסו את מעט המזומנים שהיו במגירה, ומשך את הגרושים המיועדים למתן עודף מהמסמר הארוך שעליו היו מושחלים דרך החור שבהם. הוא לא חשב על שום דבר, רק להגיע הביתה בשלום. לראות את בנותיו. נקישה בוו הסגירה בחוץ הכינה אותו לזינוק. התריס החל להתרומם, וישראל מיהר לדחוף אותו מבפנים, להחיש את פתיחתו. פייסל פתח ודחף אותו פנימה. "קח את הכפייה שלי וכסה את עצמך, שלא יבחינו שאתה יהודי. הרחוב במקרה ריק כרגע. לך עכשיו, אבל אל תרוץ, שלא לעורר תשומת לב. אני כבר אסגור את החנות."

ישראל הודה לפייסל, לחץ את ידו והחל ללכת לאיטו, כפי שיעץ לו שכנו הטוב. תוך שתי דקות הגיע לבית הקפה בכניסה לרחוב השוק. המלצר סובב את ידית המתיחה של קפיץ הפטפון בעל הרמקול הענקי, כאילו לא קרה מאומה. עוד מיספר צעדים, והוא היה בכיכר חמרה, שם ניצבו שוטרים בפיקוד אנגלי. חייו הושבו לו במתנה, ואת החנות בשוק עזב לעולם.