ללא גבולות

תמונתו של הרבי מלובביץ' תלויה גבוה מאוד על קיר המספרה ברחוב נווה שאנן 4 שבדרום תל אביב. כמעט מהתקרה, עיניו של הרב הזקן מביטות בהשתאות בנוף האנושי שנדחס לחנות. שלושת הסודנים הישובים בכסאותיהם לפני הספר הקמרוני מצפים לגזר דינם של להבי מספריו. חבריהם מחוף השנהב, גאנה וניגריה, ממתינים מחוץ לחנות לתורם. החנות המקורית, שכמו רבות מחברותיה ברחוב הנעליים המפורסם נעזבה בן לילה - הושכרה ונפתחה מחדש בן-יום. חנות הנעליים הוותיקה נסגרה ותחתיה התפצל המקום למספרה קטנה, דוכן בגדים וחנות תיקי עור. המסתנן האפריקני שפתח את המספרה הקטנה לא טרח, בחפזונו, לטפס על סולם ולהוריד את התמונה שתלה הבעלים הקודם, וכך נותר האדמו"ר מרחף באוויר החנות, מביט במתרחש תחתיו, מנסה להבין את המציאות החדשה שנקלע אליה.

אלא שהוא אינו היחיד. לא רחוק מהמספרה, ברח' נווה שאנן 23, מביט מאיר יעקובי בעיניים כלות ברחוב המוכר שהולך ומשתנה אל מול עיניו. "פה בעלי החנויות לא ותיקים", הוא מסביר לי מיד. יעקובי מחזיק בחנות הבגדים "הבית הלבן" מזה עשרים ושתים שנה, ומתמודד בשנים האחרונות עם המציאות המשתנה סביבו בקצב מהיר.

"כל בעלי החנויות שהיו פה הלכו ועזבו, והיום החנויות שייכות כולן לסודנים. יש להם יותר משבע מאות חנויות בכל אזור התחנה המרכזית ונווה שאנן. פעם היו פה ישראלים, היה רחוב הנעליים וכולם באו לקנות אצלנו. היו מגיעים מכל מקום כמעט, באו מחיפה, אפילו מאילת. היום חושך בעיניים, ישראלים לא באים לקנות פה יותר. עכשיו יש פחד מוות לבוא לפה. הקליינטים מפחדים מהנרקומנים של אפריקה".

האוזניים כרויות לדבריו של יעקובי, אבל העיניים מביטות במה שמתרחש ממש מחוץ לחנות. כמה עשרות אפריקנים מתגודדים סביב שני גברים המתגוששים ביניהם על זוג אופניים גנוב. התגרה רק מתחממת, מסבירים לי בחנות. עוד מעט יישברו בקבוקי הזכוכית ואחד מהם יידקר. הנדקר, איש ללא שם או כתובת, שאת התעודה המזהה היחידה שהחזיק בה השליך רגע לפני שחצה את הגבול ממצרים לישראל, לא יגיש תלונה במשטרה. הרוחות מתלהטות והתגרה מתקדמת לאחת הסמטאות הצרות היוצאות מנווה שאנן. שם, מסבירים לי, יסתיים העסק באין רואה.

איסור על החזרה

חודש אחד. זהו פרק הזמן שעובר בממוצע על מסתנן מאפריקה מרגע שנתפס בידי צה"ל בגבול ועד שהוא מוצא עצמו עם כל שאר חבריו בשוק העבודה השחור בישראל. 2,000 מסתננים חדרו היישר ממדבר סיני לתוככי מדינת ישראל בחודש האחרון. אומנם מספר שיא, אבל השיא בתחום הזה נוהג להישבר אחת לכמה חודשים, ולעתים חודש אחר חודש. שטף הזרים הזה הוא תופעה שמגיעה כעת לשלב שהיא כבר לא מציבה אך ורק שאלות בדבר היחס הראוי לכמה מאות אנשים שאינם אזרחי המדינה. זהו אתגר פשוט יחסית. תופעת ההסתננות מאפריקה הגיעה כבר לשלב שבו האיזון הדמוגרפי בישראל משתנה במהירות עד שבלתי אפשרי להתעלם ממנו. באילת, שליש מהתושבים בעיר הם מסתננים, חלקם נתיני מדינות אויב. דרום תל אביב וערד משנות אף הן את פניהן. הבית הלבן של מאיר יעקבי נעשה דומה יותר מיום ליום לבית קטן בערבה, מוצג היסטורי מימים אחרים.

הודעת המדינה בבג"ץ 7302/11 סתמה את הגולל באופן מוחלט על הניסיון לעצירת שטף המסתננים. בעקבות עתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם נגד התנהלותו של צה"ל בגבול המצרי, הגישה מחלקת הבג"צים הודעה לבית המשפט ולפיה צה"ל מתחייב שלא לפעול עוד על-פי נוהל 'החזרה חמה', הקובע כי תפיסה של מסתנן בצדו הישראלי של הגבול מסתיימת בהחזרתו של הזר לצד המצרי. הנוהל, לפיכך, הושעה עד להודעה חדשה. התוצאה של הודעת המדינה, שגורמים בפרקליטות סבורים שניתנה מתוך חשש לפסיקה קיצונית יותר של הרכב השופטים, זורקת את חיילי צה"ל ומפקדיו לזירה הקשה של גבול ישראל-מצרים בידיים אזוקות.

בתנאים החדשים שנקבעו, החיילים נאלצים להתמודד עם תופעת המסתננים תחת מגבלות בלתי אפשריות, בעוד שאת פניהם ממשיכה לקדם אוכלוסיה של רבבות זרים המביטים מעבר לגבול המצרי ורואים בישראל את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כעת, גם משעה שחיילי צה"ל מצליחים לתפוס מסתננים, אין להם שום אפשרות להחזירם לצדו השני של הגבול. אם כן, כיצד הם אמורים להגן עליו?

כמה ימים לפני פסק דינו של בית המשפט העליון נחת בתיבת המכתבים של רב סרן יובל יצחק צו מילואים שבישר לו על שירות מילואים בהר חריף שבגבול המצרי (150 ק"מ מנווה שאנן). גבול השלום קרץ בתחילה לקצין ההנדסה, שהתרגל במשך שנים רבות לתעסוקה מבצעית באזור יהודה ושומרון ובגבול הרצועה. בסיום תקופת המילואים של גדוד 5280 חיבר הקצין הוותיק מסמך ארוך והפיץ אותו לחברי הכנסת, ובו מסקנתו הברורה כי גבול הדרום מייצר למדינת ישראל בעיות קשות הרבה יותר מאלה הקיימות בגבולות העימות עם לבנון וסוריה.

"חלק ממשימות הגדוד היו במניעת הסתננות גבול", מספר יצחק. "במשך שלושה שבועות של תעסוקה מבצעית 'קלט' הגדוד 388 מסתננים, כמעט כמו מספר הנוסעים על מטוס ג'מבו. אי העמידה במשימה גרמה למפקדי הגדוד תחושה קשה של כשלון. על תופעת המסתננים כתבו הרבה, אבל שלושה שבועות של התעסקות אינטנסיבית עם התופעה הזו תרמו לי להבנת הבעיה ממקור ראשון ללא תיווך של אמצעי התקשורת.

"בנקודת זמן מסוימת, כשראיתי את מספר המסתננים, הרגשתי כמו חקלאי המנסה לעצור נחשול ארבה המגיע מהמדבר לארץ הנושבת - באמצעים מגוחכים כהקשה על פח". ובאמת כיצד יכול הצבא לעצור את שטף הזרים כשהוא אינו יכול לנקוט בפעולה הפשוטה של סילוק הפולשים אל מעבר לגבול שעה שתפס אותם בצד הישראלי?

מפקד הגדוד שיצחק משרת בו עומד כיום בפני העמדה אפשרית לדין בשל כך שהתעלם מהוראת בג"ץ וביצע 'החזרה חמה' של מסתנן בחזרה למצרים. חייל בגדוד התלונן עליו, והפרקליטות בוחנת כעת את האפשרות להגיש נגדו כתב אישום. אף אחד לא ישפוט את המג"ד על 388 המסתננים שעברו את הגבול לישראל. המשפט נגדו, אם אכן יתנהל, יהיה באשמת החזרתו של מסתנן מישראל למצרים.

סל קליטה

כמו רבי יהודה, גם יצחק נותן בהם סימנים. רובם מאריתראה, אך מדינה נוספת המיוצגת באופן מרשים היא סודן. עשרה מסתננים, חלקם דוברי עברית, הגיעו מטורקיה. אולי נואשו מלחכות למרמרה נוספת. מסתנן בודד נוסף הגיע מחוף השנהב. אבל לא צריך לדאוג - כנראה שכאן יכיר מישהי מהאזור. ילדם שייוולד בשעה טובה יזכה בקצבת ילדים מהביטוח הלאומי.

יצחק תשאל לא מעט מהמסתננים, והוא עומד על כך שהסיבה לבואם של הזרים, על-פי התשובות שקיבל מהם, היא הרצון לשיפור ברמת החיים ביחס לארצות מוצאם. המשכורות בארץ, הטיפול הרפואי והעובדה שהמדינה מתירה את העסקתם מושכים אותם לכאן.

"המסתננים מגיעים למצרים בטיסה או ברכב. שם מתבצעת חבירה לקבלנים בדואים שמעבירים אותם לתוך סיני עד מרחק של 2 ק"מ מהגבול, ומשם מראים להם את הכיוון הכללי של הגבול באמצעות פרט נוף בולט או אנטנה והם מתחילים לצעוד. הסיפורים על מסתננים שחצו מדבריות בצעידה רגלית הם לא יותר מבדיה. עלות המסע היא כ-2000$ למסתנן. הנקודה הקריטית בהסתננות עבור המסתנן היא חציית עמדות הצבא המצרי וגדר הגבול. בנקודה זו הם עלולים להיפגע מיריות אם הם מתגלים, וכמובן - רק אם החיילים המצריים ערניים ולא שוחדו קודם לכן.

"ברגע שהמסתננים חודרים לשטחנו ומבינים שהם בארץ המובטחת, השמחה על פניהם משתווה לשמחה של הוריי שעלו לארץ לפני 60 שנה", מספר יצחק. "רובם אינם מנסים לברוח אלא ממתינים לחיילי צה"ל שילקטו אותם". האיסור על נוהל 'החזרה חמה', שנקבע בבג"ץ, נותן למסתננים תעודת ביטוח. המסתננים מודעים היטב ל'שרשרת החיול' הצפויה להם, הכוללת המתנה של יום במתקן זמני במסגרת הגדוד. התנאים כנראה 'לא משהו', ויצא ליצחק כבר לשמוע תלונות ממסתננים שקבלו על כך שהם לא מפונים בזמן.

מהמתקן הזמני הם עוברים למתקן כליאה בסהרונים, ליד קציעות, ובו התנאים משופרים. לא יעבור זמן רב עד שהטיוליות לת"א, לאשדוד, לאילת ולערד יגיעו לאסוף אותם. המדינה תעניק להם מענק הסתגלות של כמה מאות שקלים, וקדימה - לשוק הישראלי. לרוב המסתננים יש כבר תשתית בדמות קרובי משפחה וחברים, שיקלטו אותם בצורה קלה עם יציאתם ממתקן סהרונים.

למען הסר ספק, חיילי צה"ל אינם פוגעים במסתננים. הם מעניקים להם מים, אוכל, טיפול רפואי, פינוי פצועים (וכשנדרש, לעתים, באמצעות מסוק), ומסיעים אותם לנקודות האיסוף. "תפקיד הצבא הוא לשמור על גבולות המדינה ולא להיות סניף של הצלב האדום", מזכיר יצחק נשכחות. "לאחרונה אנשים קצת התבלבלו ומצפים מהצבא בראש ובראשונה להיות הומני, ולא למלא את ייעודו. כך יוצא שהצבא, במקום לשמור על הגדר, נאלץ להשקיע את מרצו בשירותי הסעה וקייטרינג למפרי חוק. האנרגיה הזו תחסר לו ברגע האמת, כשהוא יידרש לעצור פיגוע וחיילים בדיוק יהיו עסוקים בבדיקת מסתננים".

יצחק לא נרגע מהמחדל שנתקל בו. "בסמוך לגבול התאמנו כל העת מיטב מטוסי חיל האוויר לקראת מלחמה עתידית ורחוקה, בשעה שהמדינה זולגת לנו מבין האצבעות בפעולה פשוטה של צעידה ומעבר גבול. מדינה שגעשה מכמה תיירים שעשו פרובוקציה בנתב"ג, מקבלת בשוויון נפש עשרות אלפי מסתננים שמימשו את זכות השיבה בלי להמתין להסכם. אני מנסה לחשוב מה היה קורה לראש ממשלה שהיה מסכים לקלוט לשטחי 'הקו הירוק' 50,000 לא יהודים?"

אשמת המעסיקים

אבל יצחק מפנה אצבע מאשימה גם כלפי האוכלוסיה בישראל. "הישראלים שמעסיקים את הזרים גורמים נזק אדיר למאמץ לבלום את התופעה. הרי אם לא הייתה מחכה להם תעסוקה, הם לא היו מגיעים. התחושה שלי היא שכל מסתנן פוגע בכל שכבות החברה הישראלית הנטולות השכלה אקדמית. פעם הן יכלו לחיות בכבוד מעבודת כפיים, אך כיום יש מסתננים שיהיו מוכנים לעשות את אותה עבודה ובזול."

למעשה, שאלת העסקתם של מסתננים בידי מעסיקים ישראלים נידונה בישיבת ממשלה כבר לפני כשנה, והוחלט כי יש להטיל עיצומים משמעותיים על המעסיקים הישראלים. ושוב, בנוהל הרגיל, קבוצת ארגוני זכויות אדם עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה. ושוב, מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, בעקבות החלטת ממשלה חדשה שהתקבלה, החליטה שלא להסתכן בפסיקה בעייתית של בית המשפט.

נציגי המדינה התחייבו בפני בית המשפט שלא לאכוף את איסור העסקתם של מסתננים מאפריקה עד להשלמת בנייתו של מתקן כליאה בדרום לקליטת המסתננים. המחשבה הייתה שכיוון שאי-אפשר לגרש מכאן את המסתננים חייבים לאפשר להם לחיות ממשהו. הפתרון שנמצא היה להמשיך ולראות בהעסקתם בידי ישראלים עבירה חמורה על החוק ויחד עם זאת להכריז בריש גלי על כך שהאיסור הזה לא ייאכף. יותר מכך, המדינה התחייבה בפני בג"ץ לשלוח התראה לעבריינים המעסיקים מסתננים - שלושים יום לפני תחילת האכיפה.

מעבר לחוטאים שיוצאים נשכרים, מבחינה משפטית נוצר מצב אבסורדי. לעובדים הזרים שנכנסו לישראל כחוק ועובדים כאן כחוק, אסור לסטות כהוא זה מהתנאים שנקבעו בכניסתם. מי שאמור לעבוד בבניין – נאסר עליו לעבוד בגינון, מי שעובד בגינון – נאסר עליו לעבוד בסיעוד. למסתנן, לעומת זאת, מותר לעבוד בכל תחום שירצה. העובד הזר חייב לעזוב מיד בסוף תקופת האשרה שקיבל, ואילו המסתנן יכול להישאר כאן שנים רבות. אולי לנצח.

מסתנן שחוסה תחת מעטה של 'זכאי להגנה' הפך להיות מחזיק בתעודת ביטוח. לא פלא שלאחרונה נתקלת המערכת הישראלית בתופעה חדשה – יותר ויותר עובדים זרים מגישים לקראת סוף תקופת העסקתם בקשה להכיר בהם כפליטים. עד שבקשתם תידון ותעבור את כל הערעורים במערכת המשפט הישראלית, הם יזכו בשנות עבודה נוספות שבמהלכן אי-אפשר יהיה לגעת בהם.

חזרה למתקן הכליאה. הרעיון לבנות מתקן בדרום עם 8,000 מקומות היה נכון, כל עוד הסתננו לישראל כמה מאות זרים בשנה. כיום מדובר באלפים רבים בכל שנה. המתקן שייבנה לעולם לא ייתן פתרון לכלל הזרים. האמונה כי ביום השלמת בנייתו של המתקן יהיה זה לגיטימי לאכוף את איסור העסקתם של הבודדים מבין הזרים שיסתובבו מחוץ למתקן נשטפה עם נחשול המסתננים שמונים כיום כמה עשרות אלפים. שום מתקן כבר לא יוכל להם.

ללא בסיס חוקי

ומדוע בעצם אי-אפשר לגרש מכאן את הזרים? ובכן, מסתבר שעל-פי אמנת האו"ם לפליטים, המסתננים מאפריקה אינם נחשבים פליטים. הסיבה לכך פשוטה. אדם אינו ממשיך להיחשב פליט לאחר שחצה את הגבול יותר מפעם אחת. במקום הראשון שאליו, ולא נרדף בו, הוא נחשב פליט, אך לאחר מכן אין הוא יכול לעשות עוד שימוש בהגדרה זו. בענייננו, הפליטים מסודן ואריתראה יכולים להיחשב פליטים במצרים, אך הם לא נושאים איתם את ההגדרה הזו על גבם גם בשעה שהם חוצים את הגבול לישראל.

מה שכן, נציבות האו"ם לפליטים היושבת בז'נבה (2,850 ק"מ מנווה שאנן) קבעה בחוות דעת כי הפליטים מאריתראה יחשבו ככאלה הנמנים על "קבוצה הזכאית להגנה קולקטיבית" וזאת בשל המצב הקשה השורר בארצם. בשיחה שקיימתי עם ויליאם טול, נציג הנציבות בישראל, הוא הסביר לי באריכות כי חוות הדעת שמוציאה הנציבות אינה מחייבת ונחשבת המלצה בלבד. אלא שבישראל מתייחסים להמלצה כחובה.

יותר מכך, ההמלצה של נציבות הפליטים כלל אינה נוגעת למסתננים מסודן. אלא שבישראל מישהו החליט שאין לנו צורך אפילו בהמלצה כדי לקבוע את הנוהל שלפיו אין לגרש סודנים. סודנים, כמו אריתריאים, אינם ניתנים לגירוש בשל כך שישראל בחרה להתייחס גם אליהם בתור זכאים למעמד של קבוצה הזוכה להגנה קולקטיבית. מסתבר שגם עצמאותה של דרום סודן, שהוכרזה לפני מספר חודשים ואמורה הייתה לשנות את המצב המשפטי ולאפשר להחזיר אליה את המסתננים ממנה, לא שינתה את הנוהלים בשטח. אף על-פי שאין היום סכנה לחזור לדרום סודן, דבר בנוהל הישראלי לא השתנה. טול מציין באוזניי כי "האפשרות לשנות את הנוהל ביחס לסודנים נבחנת בתקופה זו".

המקרה הסודני אפילו עוד יותר בעייתי, שכן סודן נחשבת על-פי חוק למדינת אויב שמי מאזרחיה החוצה את הגבול נחשב באופן אוטומטי למי שחלה עליו חזקת המסוכנות ואפשר להכניסו למשמורת בכלא. בקיץ 2000 קבע היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כי אין להחיל חזקת מסוכנות על כלל המסתננים מסודן וכי על צה"ל לחקור כל מסתנן. אם יתברר כי אין בו משום סיכון ביטחוני, יש להתייחס אליו בהתאם לחוק הכניסה לישראל לעניין זה.

במרס 2006 חזר היועץ המשפטי לממשלה על ההנחיה לאחר שהתברר כי הרשויות לא פעלו ברוחה. בעניין הזה בדיוק צריך לומר שעמדת השב"כ הייתה כי הואיל וסודן היא מדינה המעודדת טרור איסלאמי ומעניקה מקלט למחבלי חמאס, והואיל ואין כל דרך לדעת מי ממבקשי המקלט מסודן הוא פליט על-רקע הומניטרי, מי מהגר עבודה לא חוקי ומי מסתנן על-רקע ביטחוני – יש להחיל על כולם את חזקת המסוכנות. חלק מהמסתננים אף שהו שנים בלבנון, בסוריה ובלוב, אבל אחרי שגילו כי קל כל כך להיכנס לישראל - עשו זאת.

אכיפה סלקטיבית

חזרה למתחם התחנה המרכזית. הערב יורד על דרום תל אביב והאורות ברחוב יסוד המעלה בוקעים מחלונות הדירות. צהוב מהבהב, ירוק מרצד, אדום מרקד. כל מי שמסתובב באזור מכיר את סוגי המועדונים הנפתחים באזור בשעות החשיכה, לעתים בדירה ולעתים בחנות שעברה הסבה מחדש. רח' יסוד המעלה עוד קצת נבוך מתחום העיסוק שיושביו בחרו בו, אבל ברחוב פין עסקי בתי הבושת אינם מסתירים את עצמם והשלטים גלויים לעין כל. מארג החיים שנוצר באזור מרחיק עוד ועוד ישראלים, המבקשים לברוח מהאזור וממהרים להשכיר את בתיהם ואת עסקיהם.

יעקבי מאשים את רון חולדאי במצב העסקים הישראלים, שסובלים מאכיפת חוק סלקטיבית. "ראש עיריית תל אביב הוא מבחינתי שותף לפשע. בתור ישראלי, כשאני רוצה לפתוח חנות – אני צריך רישיון. איך יכול להיות שאדם פותח מסעדה בחצר ללא רישיון ולא סוגרים אותו? איך יכול להיות שהעירייה מאפשרת דבר כזה? מעל החנות שלי יש מסעדה בתוך דירה – למה לא סוגרים שם את המסעדה? אם אבלוט החוצה בכמה סנטימטרים מהחנות שלי אקבל קנס – אבל אם אהיה מסתנן מאריתראה אוכל לפתוח עסק שלם ללא רישיון ואף אחד לא ייגע בי. פגשנו עשרים חברי כנסת ושרים. היו פה אהרונוביץ', יעלון ואחרים. חוץ מאחמד טיבי פגשנו כמעט את כולם. כל אחד מספר לנו שידבר על זה בוועדה, בעירייה, בכנסת. כולם שקרנים. כולם שוכחים אותנו."

אריאל זכריה, תושב שכונת התקווה מזה חמישים שנה, ערך איתי סיור ברחובות נווה שאנן והדגים לי את האבסורד ברמה המוניציפלית. הוא מבקש ממני לספור את המסעדות הפועלות ללא רישיון עסק. אני סופר במהירות לפחות ארבע מסעדות במתחם הקטן שבין רחוב "יסוד המעלה" לרחוב "ראש פינה". העסקים האלה פועלים במה שהיה עד לא מזמן חצרות בתים, גודר בשנים האחרונות ביוטה ונפתח מחדש כמסעדה וכמקום כינוס למסתננים. הם עושים זאת ללא מפריע. כל הלילה מוגשים שם משקאות והמקום מהווה עסק משגשג. סיור משטרתי עובר לידנו וממשיך הלאה. כנראה שרק אנחנו מבחינים בעבירה של הפעלת המקום ללא רישיון באופן כל כך בולט.

זכריה מספר לי שחברי ועד השכונות פנו לעירייה כדי להבין מדוע אין הם מונעים מהמסתננים לפתוח עסקים בניגוד לחוק, תוך השתלטות על שטחים ציבוריים. התשובות שזכריה קיבל מגורמים בעירייה שהוא מגדיר "דרג סמנכ"לים ומעלה" היו שעדיף שהמסתננים יעבדו ויחזיקו בעסקים באופן לא חוקי מאשר שלא יהיה להם איך לעבוד והם יתחילו להתפרנס מפשע.

ובתוך מה שמצטייר כשמירה על האינטרס הציבורי, כאילו באופן בלתי נמנע, צף ועולה העניין הפוליטי הפנים-עירוני - המתח בין הצפון לדרום. "מי שהפסיד את העבודה שלו הם אותם ילדים בדרום שהיו עובדים בשוק התקווה ונשות הדרום שעבדו במשק בית בבתים של האנשים בצפון העיר", אומר זכריה בכאב. "כל אלה הוחלפו כיום במסתננים. האנשים בצפון תל אביב בעדם – הרי המסתננים מנקים להם את הבתים. כל בוקר יש הסעות לצפון. במקום לשלם לעוזרות 50 שקל הם לוקחים עשרים שקל לשעה".

הסיור מסתיים בגינת לווינסקי – כר הדשא הגדול בלב שכונת נווה שאנן. באמצע הגינה נמצאת הכניסה לבית כנסת עץ החיים שהוקם ב-1924 על-ידי יהודים שעלו מהקווקז. המקום מעלה ריח חריף של שתן טרי. מישהו ביקר כאן שעות אחרי שהמניין האחרון של תפילת ערבית התפזר לו. תחנת המשטרה של הסיירת הירוקה התל אביבית ממוקמת בלב הגינה, אבל זה לא מפריע לאף אחד מעשרות המסתננים - ובהמשך הערב למאות המסתננים שיצטופפו בגינה - לנוח בחופשיות. אף אחד לא באמת ינסה לתפוס אותם. הם נכנסו למדינה הזו באין מפריע והם ימשיכו לחיות בה עוד שנים רבות באין מפריע.

לצלילי החליל

לא עכברא גנב אלא חורא גנב. החורים המשפטיים הם שגונבים את הגבול בין ישראל למצרים הרבה לפני שאלת תפיסתם של המסתננים וחסימת נתיבי ההברחה. לא המצב הקשה שבאפריקה כשהוא לעצמו מביא לכאן המוני אדם: מדובר בראש ובראשונה ברצף של החלטות מהתחום המשפטי שכל אחת מהן מייצרת עוד חור במקל, החלול גם כך, של שלטון החוק בישראל, של ריבונותה ושל יכולתה לשמור על גבולותיה. החורים האלה לאורך הקנה החלול מייצרים חליל שמנעים מנגינה הנשמעת עד למרחוק.

מאות קילומטרים מגבולה הדרומי של מדינת ישראל שומעים תושבי אפריקה את המנגינה הבוקעת מהחליל של מערכת המשפט בישראל וכמו בסיפורו של החלילן מהמלין - נמשכים אחריה. הם יודעים שלא יעצרו בגבול. שלא יוחזרו. הם מבינים שלא יתושאלו ברצינות על מצבם בארץ שממנה באו ולא יראו בהם נתיני אויב שצריך להכניס למשמורת בכלא. הם שמעו שאין שום בעיה לעבוד כאן למרות החוק. שאפשר לפתוח כאן עסק שאין עליו שום מגבלה. שאין עליהם שום מגבלה. הם באים לכאן בהמוניהם והם מבקשים להשתקע כאן. והם עומדים לעשות שיחת טלפון. לחברים שלהם באפריקה. לספר להם על מה שקורה כאן.