אירן הורידה את אובמה על ברכיו

אלא ששני כוחות פעלו נגדם: האחד הוא האוכלוסיה הסונית – המיעוט ששלט ברוב השיעי תחת חרבו השלופה של סדאם, ושהפסיד את כל הקופה השמנה שישב עליה במהלך השנים. בצר להם פנו הסונים לנותני החסות הסונים העשירים בעולם, הסעודים, שפתחו את ליבם וכיסם כדי לסייע לאחיהם, המדוכאים החדשים של עירק. ג'יהאדיסטים חסרי בית, שנמלטו מהאש והגופרית שהטילו האמריקנים על שרידי אל-קאעידה באפגניסטן, עברו לעירק כדי לנהל משם את מלחמתם בכופרים – הנוצרים והשיעים כאחד. "אל-קאעידה של ארץ הנהריים", בפיקודו של אבו מוצעב אלזרקאווי, זרעה מוות ברחובות, בשווקים, במסגדים ובכנסיות, רק כדי לערער את שלטון הרוב השיעי שהקואליציה הזרה השקיעה כל כך הרבה דם וכסף כדי לבססו.

מנגד קמה מיליציה שיעית שנקראה "צבא המהדי", אכזרית לא פחות מאל-קאעידה, ובראשה עמד מוקתדא צדר, נצר למשפחת אצולה שיעית וחבר טוב של חסן נסראללה. הכסף, הנשק והתחמושת של מיליציה זו הגיעו מאירן, ואנשיה התמחו במחנות אימונים של משמרות המהפכה במלאכת הרצח והחבלה. תקופה קצרה אחרי השתלטות הקואליציה המערבית על עירק, מצאו חייליה את עצמם תחת אש צולבת שיעית-סונית, בין "צבא המהדי" ואל-קאעידה. שני הצדדים נלחמו בעת ובעונה אחת אלה נגד אלה ונגד הקואליציה, וזו נאלצה להגן על עצמה מפני שניהם. עם זאת, אל-קאעידה זכתה לטיפול מערבי מיוחד שחיסל אותה כמעט לחלוטין, ואילו "צבא המהדי" השיעי, למרות המכות שנפלו עליו, ממשיך עד היום להיות כוח משפיע בפוליטיקה הפנימית בעירק. אבו מצעב אלזרקאווי חוסל, ואילו מוקתדא צדר חי ובועט.

מצער ששיקולים פוליטיים וכלכליים הפריעו למלחמתם של כוחות הקואליציה בהתנגדות העירקית: האמריקנים מעולם לא הפעילו לחץ אמיתי על הסעודים להפסיק לתמוך בהתנגדות הסונית, למרות שזו הפילה חללים אמריקניים רבים, בעיקר היות שסעודיה מספקת נפט למדינות המערב. מנגד, על-אף הוכחות רבות שהיו ברשותם, כי אירן מעורבת עד צוואר בהתנגדות השיעית, האמריקנים – הן בימי ג'ורג' וו. בוש והן בימי ברק אובמה – לא הגישו לה חשבון על דם החללים האמריקניים שהנשק האירני שפך בעירק, מפחד מפני פתיחת חזית חדשה באירן, בעוד שצבא ארה"ב שקוע עמוק בביצה האפגאנית ובתופת העירקית.

סבלנותן של מדינות הקואליציה פקעה במהירות, שכן הן לא ראו תועלת בכך שחייליהן מסתובבים בעירק כשורת מטרות בין כיתות יורים חסרי מגבלות. בזו אחר זו משכו מדינות אלו את כוחותיהן מן הביצה הרותחת, כשהן נוטשות מאחור, לנפשם ולמותם, את העירקים המקיזים זה את דמו של זה, וכולם – את דמם של הזרים. בסוף 2011 הסיגה ארה"ב את כוחותיה מעירק על-פי הבטחתו של אובמה לקראת הבחירות, והשאירה מאחוריה מערכת פוליטית עירקית שברירית ומפוררת, בשל סכסוכים נצחיים בין קבוצות אתניות (ערבים, כורדים, טורקמנים), שבטיות (החברה בעירק מורכבת מיותר מ-70 שבטים), דתיות (יש בעירק 8 קבוצות דתיות) ועדתיות (סונים, שיעים, צופים, סלפים וכמה כנסיות נוצריות), שמעולם לא הצליחו להתעלות מעל הכיתתיות ולהפוך לעם עירקי מאוחד בעל תודעה לאומית.

הפוליטיקאים העירקיים מושחתים עד לשד עצמותיהם, ומוּנָעים משיקולים שבטיים, משפחתיים, כיתתיים וכלכליים, שאין ביניהם ובין טובת המדינה דבר וחצי דבר. רבים מהם מואשמים במעורבות בטרור, ואפילו טארק אלהאשמי, הסגן הסוני של ראש הממשלה השיעי, נורי אלמאלכי, נאלץ לברוח מעירק בשל שמועות ו"עדויות" כי לכאורה ארגן כמה פיגועים רצחניים נגד שיעים לפני מספר שנים. ארגוני הביטחון והמשפט – צבא, משטרה, מודיעין ובתי משפט – חשודים כל העת בכך שהם משרתים אינטרסים כיתתיים, ופעילותם נתפסת בקרב האוכלוסיה כבלתי לגיטימית.

עוד כאשר כוחות הקואליציה היו בעירק, איפשרה המערכת הפוליטית הכושלת בעירק לאירן לנצל את חולשתה כדי לקנות חלק מהפוליטיקאים, לחסל אחרים ולאיים על הנותרים שינהגו בהתאם לתכתיביה של טהרן. השליטה האירנית עליהם התחזקה שבעתיים לאחר יציאת הכוחות האמריקניים. כיום אירן היא למעשה הקובעת בעירק, ומכתיבה לפוליטיקאים העירקיים את סדר היום שלה, בפרט בעניינים הקשורים למלחמה בסוריה.

שליטת אירן מתבטאת בכמה עניינים, המוכיחים את עוצמתה, ונביא כאן כמה מהם:

לפני כשנה שלחה אירן לסוריה קבוצה של כמה עשרות צלפים כדי לסייע לכוחותיו של בשאר אסד למגר את המרידה נגדו. הצבא הסורי החופשי תפס כמה מהצלפים האירנים בעודם בחיים והביאם אל מול מצלמה. הם סיפרו בפרסית שוטפת מי שלח אותם לסוריה ובשביל מה, והקליפ – שסיפק הוכחה מצולמת למעורבותה של אירן ברצח סורים שואפי חירות – עורר ביקורת קשה כלפי אירן. כתוצאה מכך הוציאו האירנים את צלפיהם מסוריה ודרשו מעירק לשלוח במקומם צלפים עירקים, כדי שאם ייתפסו, ידברו למצלמה בערבית ולא בפרסית.

אלא שמעורבות אירן אינה מצטמצמת לצלפים בלבד, ובחודשים האחרונים מסתננים לסוריה מעירק שיעים רבים כדי לסייע לאסד לטבוח בסונים של סוריה, והשלטון השיעי בעירק מעלים עין ממעבר גבול בלתי חוקי זה. מנגד, גם סונים מסתננים מעירק לסוריה במטרה לסייע לאחיהם הנלחמים בשלטון העריצות של אסד. השלטון הסורי קוצר היום את מה שזרע מ-2003 עד 2008, כשהתנדב להיות הגשר שדרכו עברו הג'יהאדיסטים של חיזבאללה מלבנון לעירק כדי להרוס את חייהם של העירקים. עכשיו הג'יהאדיסטים העירקים מחזירים לסורים באותו מטבע. כיום עירק היא חלק בלתי נפרד מהקואליציה השיעית שבהנהגת אירן הנלחמת מלחמת חורמה בקואליציה סונית שבה חברות טורקיה, קטר, סעודיה, ירדן ומדינות סוניות נוספות.

שליטתה של אירן בעירק מתבטאת גם בכסף. כיוון שהכלכלה הסורית אינה מתפקדת, לאסד אין כסף לשלם משכורות לחייליו ולקציניו. הוא ביקש מאירן סיוע בכסף מזומן מחשש שחייליו יערקו אם לא ישלם להם. אירן נענתה והורתה לשלטון העירקי להעביר מדי חודש לאסד עשרות מיליוני דולרים במזומן למימונם של הצבא, המודיעין וכנופיות השַבִּיחָה הרצחניות הפועלות למען השארתו בחיים ובשלטון.

אירן משתמשת בעירק גם כדי לעקוף את הסנקציות המוטלות עליה, שבמסגרתן הוצאה דיקטטורת האייתוללה ממערכת הסליקה הבינלאומית, "סוויפט", וכתוצאה מכך אין אפשרות להעביר כספים לאירן. לקוחות שעדיין רוכשים נפט וגז מאירן מעבירים את תשלומיהם לחברות ממשלתיות עירקיות, ואלו כבר מוצאות את הדרכים להעביר את הכספים לאירן.

במארס השנה נערכה בבגדד ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב. בהוראתו של ראש הממשלה, נורי אלמאלכי, הוצאו משדה התעופה הבינלאומי של בגדד כל החיילים ואנשי הביטחון העירקים ואת מקומם תפסו אירנים. מי שניצח על כל מלאכת ההכנות לוועידת הפסגה היה האיש החזק בבגדד: שגריר אירן, שהוא כנראה גם אחד הבכירים במשמרות המהפכה. הוא קבע מי יהיו הדוברים בוועידה, מה שהביא לכך שכמחצית משליטי ערב לא הגיעו לפסגה. הסיבה למעורבותה של אירן בוועידת פסגה ערבית הייתה רצונם של האייתוללה להראות לעולם שאחרי תקופת הטרור והמוות האומללה ששררה בעירק בעת הכיבוש האמריקני, הגיעה לארץ הנהריים תקופת רגיעה ושלווה תחת ההגמוניה האירנית.

חשוב להזכיר כי ארה"ב קיימה סדרת דיונים עם אירן על האופן שבו תתנהל המדינה לאחר הנסיגה, אך הדיונים הללו לא הניבו כל פרי. זאת, משום שהאירנים הבינו כי ארה"ב דחוקה בגלל הבטחתו של אובמה לסגת מאירן במהלך כהונתו הראשונה, ומרגע שהודיע על כך, איבדה ארה"ב את יכולתה ללחוץ על אירן בעניין זה. במהלך השנתיים האחרונות, עלו פוליטיקאים עירקיים רבים לרגל לטהרן, בעוד שהאחראים האירניים ממעטים להגיע לבגדד. עובדה זו כשלעצמה מסמלת את יחסי הכוחות בין עירק ואירן, שכן ביחסים בינלאומיים הצד בעל המעמד הנחות מגיע לביקור אצל בעל המעמד הגבוה פעמים רבות יותר מאשר ההפך. (השוו את מספר הפעמים שביקרו נשיאי ארה"ב בישראל, לעומת הפעמים שראשי ממשלת ישראל נסעו לוושינגטון). ברבים מביקורי הפוליטיקאים העירקיים בטהרן נחתמו הסכמים של "שיתוף פעולה" שמשמעותם היא רתימת עירק לעגלה האירנית. הגנרל האירני קאסם סולימאני, כיום מפקד כוח "קודס", מרבה להצהיר הצהרות על עירק, ועירקים רבים משוכנעים כי הוא השולט במדינה זו באמצעות חייליו חסרי הרחמים הפושטים על כל עירקי שאינו מוצא חן בעיניהם. לא כל העירקים תומכים בשליטה האירנית, ואפילו לא כל השיעים מעוניינים בכך. אלא שמתנגדי אירן מסכנים את חייהם ואת חיי קרוביהם: לפני שנתיים ביקר בישראל מית'אל אל-אלוסי, פוליטיקאי עירקי סוני וחבר פרלמנט, מייסד "מפלגת האומה" הקוראת להפרדת דת ומדינה. ביקוריו בישראל והאג'נדה החילונית של פעילותו הפוליטית הביאה לכמה ניסיונות לרצחו, ובאחת הפעמים נרצחו שני בניו שהיו במכוניתו.

הצטרפותה של עירק לאירן הופכת את ארץ הנהריים קרש קפיצה להמשך התפשטות ההגמוניה האירנית אל כווית, בחריין, קטר, האמירויות ועד לגולת הכותרת של חצי האי ערב: סעודיה. האייתוללה חולמים על החזרת ההגמוניה השיעית על מכה ומדינה, ובכך להשיב ליושנה את עטרת השליטה של "אַהְל אלבַּיְת" – בני המשפחה – של מוחמד, כלומר השיעים, לעמדת ההנהגה האיסלאמית, זו שנגזלה מהח'ליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב, באמצע המאה השביעית. השלמת ההשתלטות האירנית על המפרץ תעביר לידיהם יותר ממחצית רזרבות הנפט והגז של כל העולם. במצב כזה הם יוכלו להשפיע ככל שירצו על כלכלת העולם, ובפרט על זו של אירופה, הכופרת, המתירנית והחומרנית. עירק היא חולייה חיונית בשרשרת שאירן כורכת סביב צווארם של בני המפרץ והעולם כולו.

האם למען הצטרפותה של עירק לקואליציה האירנית באו מדינות המערב ב-2003 לשחרר את עירק מעריצותו של סדאם והקריבו לשם כך את חייהם של למעלה מארבעת אלפים מחייליהן? האם היה מוצדק להשקיע יותר מטריליון דולר – אלף מיליארדים? האם הביא נשיא ארה"ב בחשבון התפתחות זו כשהוציא את כוחותיו מעירק לפני כשנה? האם הסיבה הראשית ליציאה מעירק הייתה קיום הבטחתו שניתנה במערכת הבחירות הקודמת, ויצירת מטען חיובי כלפיו לקראת מערכת הבחירות הנוכחית, בעוד שהשיקולים המדיניים והביטחוניים – אם הם קיימים כלל – נמצאים אצלו רק במקום השני?

אם נשיא ארה"ב לא הביא בחשבון את האפשרות שעירק תהפוך לגרורה של אירן, הרי שהוכיח בכך את בורותו בעניינים החשובים והקריטיים ביותר הקשורים לביטחון הלאומי האמריקני. זאת, אף על-פי שמאמרים רבים שפורסמו בתקופה שקדמה ליציאת כוחות ארה"ב מעירק התריעו במפורש על האפשרות שבעקבות הנסיגה תהפוך עירק השסועה והמדממת, הרעועה והמוחלשת, לטרף קל עבור האירנים. לדוגמה, השבועון "ניוזוויק" כתב זאת במפורש באוגוסט 2010, יותר משנה לפני יציאת הכוחות האמריקנים מעירק. אך היה מי שהעדיף להתעלם מהתרעות אלו, כנראה בגלל מערכת הבחירות המתקרבת.

מה יכלה ארה"ב לעשות כדי שתסריט אימים זה לא יתגשם? כיצד יכלה המערכת הבינלאומית לוודא שעירק נבנית מחדש כמדינה המסוגלת לעמוד בפני לחציה של אירן? את התשובה לשאלות אלה העביר כותב שורות אלה למחלקת המדינה של ארה"ב כבר לפני שנתיים (באוקטובר 2010), במסגרת התכתבות עם אחד היועצים בה, האמור להבין משהו בענייני העולם האיסלאמי.

באותם ימים ניהל נשיא ארה"ב סידרת דיונים בנושא האסטרטגיה האמריקנית באפגניסטן ובעירק, והתקשרותי עם אותו יועץ נועדה להביא לידיעתו אפשרות נוספת לפתרון הבעיות בשתי מדינות אומללות אלה. זה התבסס על ביטול הגבולות המלאכותיים שסימנו הקולוניאליסטים והקמת ישויות מדיניות הומוגניות, ולכן גם יציבות, על-ידי חלוקת המדינות הללו למרכיביהן האתניים והשבטיים, על-פי הדגם של אמירויות המפרץ.

היועץ דחה על הסף את רעיון החלוקה של אפגניסטן ועירק ליחידות הומוגניות, וטען כי יש דרך לייצב את שתי המדינות הללו על בסיס של פיתוח תודעה לאומית מכלילה. לדעתי, הוא אינו חולם החלומות היחיד במחלקת המדינה, ויש בה לא מעט אנשים שאינם מאפשרים לעובדות להפריך להם את התיאוריות. גם כאשר כל תוכניותיהם היפות קורסות מול עיניהם, הם עדיין מאמינים כי יש דרך להנשים אותן ולהביאן לידי הגשמה. נראה שלאנשים אלה יש השפעה לא מעטה על קבלת ההחלטות בבית הלבן, ולכן כל מה שארה"ב תכננה כדי לייצב את עירק ואפגניסטן יפה בתיאוריה אבל אינו עובד בשטח.

הגיע הזמן שמדיניותה של וושינגטון תנוהל בידי אנשים ריאליסטים, שיראו את המציאות בעולם כפי שהיא ויתייחסו אליה באופן שהעולם החופשי יקדם את ענייניו, ולא ייכנע לאויבו הגדול ביותר – אירן.