ממשלת הלחיצים ומאחזי העיניים

בהתקפתו "הפראית" של בנט על דברי רה"מ בעניין אפשרות השארת אזרחים ישראלים לחיות בשטחים בריבונות פלשתינית, שגה בנט שגיאה חמורה כפולה: ראשית, פגע בכבודה של ממשלת ישראל, בכבודו של רה"מ ובמעמדה של ישראל במו"מ קשה ומורכב ביותר. במקום לחזק את הגוש הימני-מרכזי בממשלה, רק החליש אותו, ובמקום לאפשר לרה"מ לבצע נסיגה אלגנטית מרעיון זה אילו הוכח בעליל שהוא שגוי, הוא מקשה עליו נסיגה כזו.

כאשר פוליטיקאי המתימר להיות מנהיג לאומי והוא חבר בכיר בממשלה, מאבד קור רוח ומניח ל"פיוז" השולט על לשונו לקפוץ בחוסר שליטה, רק משום שכמה חמומי מוח במפלגתו מפרסמים תגובות אמוציונליות ובלתי שקולות, הוא משדר חולשה ואי התאמה מנהיגותית.

בעבר כבר שאלתי מספר פעמים אם לבנט יש אסטרטגיה פוליטית, והכוונה הייתה כמובן לאסטרטגיה פנימית. בנט לא יוכל לשמור על ארץ ישראל באמצעות 12 המנדטים שלו. יש מספיק סימנים לכך, שאם יאלץ את ראש הממשלה, לאחר שהחליט והתחייב, ילך ראש הממשלה בלעדיו, ואז יאבד בנט גם את מעט ההשפעה שיש לו כיום. עליו ליצור מצב שונה מול האסטרטגיה ההגיונית שמפעיל ראש הממשלה, והתפרצויות מן הסוג שראינו הפעם הוא עושה בדיוק ההפך.

ללא עמדה נחושה

אבל ראש הממשלה גם הוא אינו מציג עמדה נחושה, בהשוואה לבני הפלוגתא שלו מהצד הפלשתיני ומול המתווך האמריקני. בארבעה דברים נכנע ראש הממשלה ללחצים שהופעלו עליו מאז דובר על חידוש השיחות עם הפלשתינים:

א. ראש הממשלה קבע שלא יהיו תנאים מוקדמים ולא מחוות מוקדמות, ולא עמד בכך.

ב. דובר על שיחות ישירות, ואלה לא מתקיימות כבר זמן רב.

ג. ראש הממשלה קבע כבר לפני זמן לא מועט, את עיקרון ההדדיות ביחסים עם הפלשתינים - יתנו, יקבלו לא יתנו - לא יקבלו; עיקרון זה אינו מתקיים.

ד. העיקרון המקודש בכל הסדר בעבר היה ביטחון ישראל, כלומר ישראל אחראית לביטחונה ותגן על עצמה בכוחותיה היא. ההתערבות האמריקנית בנושאי הסדרי הביטחון עד כדי ניסיונות להכתיב בהם עניינים מהותיים, היא בלתי נסבלת. שר הביטחון אמר זאת בצורה בוטה מדי, אבל ראש הממשלה היה צריך להיות זה שיבלום באדיבות אבל בהחלטיות את התערבות המתווך בנושאים לא לו, ולא עשה זאת.

ראש הממשלה פועל בנסיבות הקיימות בהיגיון רב. הוא אינו מתחייב בשום נושא ליעד סופי ובצדק, אלא מתקדם בהדרגה בחשיפת עמדותיו על דרך בנייה מודרגת של הקו האדום באותו נושא. בסיכומו של דבר תיפול ההכרעה על עסקת חבילה שתהיה קבילה או לא קבילה על הציבור. בעסקת החבילה הזו, יצטרכו להחשף כל הקוים האדומים וכל הוויתורים משני הצדדים. אותו משחק משחקים גם הפלשתינים בצד השני. הציבור הישראלי, מלבד היותו חלוק בשאלה העקרונית לגבי הפתרון המדיני הרצוי, חלוק גם בשאלה איזה תמהיל של פתרון אפשר לקבל ואיזה תמהיל אינו בא בחשבון. אם רוצה בנט לחזק את מעמדו, עליו להציב בכל אחת מסוגיות היסוד את הקו האדום שלו, ונימוקיו לקו אדום זה. עליו לקחת בחשבון שלא הכל חושבים כמוהו, ולא אצל כולם קיימת אותה מערכת של קוים אדומים.

הצרוף הזה: ראש ממשלה שאינו עומד על דעותיו, ושר בכיר שנלחץ מכל הכרזה עוד בטרם ברר דברים כראוי עם ראש הממשלה, מעיד על גרעין מרכזי לחיץ בממשלה הנוכחית, וזו אינה בשורה חיובית.
מי שקורא את דעות הציבור ועוקב אחר התפתחות העמדות הציבוריות בשאלת הסדר עם הפלשתינים מבין, שהציבור שואף לסיום המצב הבלתי סביר הנוכחי בו שוחקת ישראל את עצמה לריק כבר עשרות שנים.

אין קונצנזוס פנימי

ישראל אינה בשלה עדיים להכרעה חדה - לא לכיוון של מהלך חד-צדדי חד וכולל של "עוד הינתקות", ולא למהלך דומה בכיוון ההפוך של סיפוח כולל של איו"ש. היא אינה בשלה מבחינת הקונצנזוס הפנימי וגם מבחינת הנכונות להכריע מול התגובות באזור ובעולם, שבוודאי לא תהיינה פשוטות וקלות לעיכול. למעשה שני הדברים באים מאותו מקור - הקרע הפנימי שחוצה את הציבור פחות או יותר במרכזו, ואינו מאפשר לקונצנזוס ברור להביא את ההכרעה. לא מן הנמנע ששגיאה אמריקנית או פלשתינית, תפר שיווי-משקל רופף זה ותביא את ההכרעה, אבל באותה מידה אפשר גם שהתעשתות ערבית-פלשתינית שיהיו בה מחוות וויתורים שטרם ראינו כמותם, יביאו לתגובת נגד ישראלית בכיוון של קבלת הפשרה של שתי מדינות לשני עמים, דהיינו: עיצוב הקונצנזוס סביב גישה זו.

שום הכרעה לא תוכל להתקבל ולהתבצע על חודו של קול. לכן, ממצאים מן הסוג שהציג לאחרונה המכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS - שליד אוניברסיטת ת"א, לפיו קיים בציבור רוב לפתרון "שתי המדינות", הם ממצאים הנגזרים מפרשנות שגויה לשאלה לא ממוקדת. אין דבר כזה פתרון שתי המדינות, אם אין אומרים כיצד יראה וימומש פתרון כזה. החלטות הציבור יושפעו באופן מכריע מהתמהיל הכולל של הדברים, ולא מסיסמת הסרק עצמה.

ניתוח זהיר של האופציות הכלולות בדברים שאמר ראש הממשלה בעניין השארות ישראלים על טריטוריה בריבונות פלשתינית, מצביע על כמה וכמה אפשרויות, מהן טובות פחות ומהן טובות יותר. השלילה התוקפנית הכוללת בה קידם בנט את הנושא, לא הסירה אותו מסדר היום, רק פגעה בתדמית אומרם. ממפקד קרבי הייתי מצפה ליותר קור רוח ושיקול דעת תחת לחץ.

בנט חייב להתעשת במהירות ולעצב אסטרטגיית-פנים רצינית ואפקטיבית לעצמו ולמפלגתו, שעיקרה צריך להיות מושתת על הסברה לציבור של כשלים פוטנציאליים וסיכונים מהותיים באי-שמירה על הקוים האדומים של ישראל כפי שהוא מבין אותם בכל הסדר שאליו תלך ישראל - מהלך מוסכם או חד-צדדי. גיבוש גוש פוליטי ופרלמנטרי שיוכל לעצב מהלכים או לפחות להשפיע עליהם השפעה מהותית גם מולך חזית הפנים וגם מול חזית החוץ, המשך המאבק האידיאולוגי בשאלות היסוד מתוך גישה פוזיטיבית.

אי-אפשר להסתפק יותר באמירת מה לא לעשות, וחייבים מול הלאו להציג את הכן החלופי. הואיל והציבור מחפש התקדמות שלפחות תראה כבעלת סיכוי, חייבים לקחת מגמה זו בחשבון באסטרטגיה בכדי שיהיה לה סיכוי טוב להצליח. על בנט לישר בהקדם את ההדורים עם ראש הממשלה בכדי לחזור למרכז הקשב של רה"מ בדרכו לקבל הכרעות בנושאי-היסוד (מי שאפריורי נחשב מתנגד שאין יסוד להדברות עימו, גם לא ילקח בחשבון במערכת ההכרעות) וגם בכדי להציג חזית ממשלתית אחידה מול אוסף האויבים ו"הידידים" שבהם נאבקת ישראל כיום. אסור לבנט לנהל את המאבק על ארץ ישראל מעמדה של מיעוט "מוקצה" בממשלה, משום שאם יהיה מיעוט בסדר גודל הנוכחי, יהיה בלתי רלוונטי.

מאחזי העיניים

לצד הלחיצים בממשלה, מצוייה בה קבוצה אחרת שאני מכנה אותה קבוצת מאחזי העיניים. עליה נמנים בעיקר "התנועה" של ציפי לבני, ו"יש עתיד" של לפיד. אלה פוזלים לשמאל ומתפקדים בממשלת ימין - עניין של אסטרטגיה המכוונת לקדם בצורה המיטבית את "רעיון ההפרדה מהפלשתינים", רעיון עוועים על-פי כל קנה-מידה רציונלי אוביקטיבי.

רעיון ההפרדה נדון כבר מספר עצום של פעמים במסגרות שונות ולכן לא ארחיב כאן. אציג רק את התיזה הבסיסית שלי השוללת מכל וכל את הרעיון שניתן להשיג הפרדה באמצעות "פתרון שתי המדינות". פתרון שתי המדינות מניח שזכות השיבה הפלשתינית תתאפשר לתחומי איו"ש, אבל לא לתחומי מדינת ישראל הריבונית בגבולות ההסדר שיושג. הנחה זו משמיטה את הבסיס מרעיון ההפרדה משום שגלומות בה שתי הנחות משלימות:

א. הפלשתינים הריבוניים יקבעו מי רשאי לחזור במסגרת זכות השיבה וגם יפקחו על כך;

ב. יש כיום במרחבי המזרח התיכון כ-5 עד 6 מיליון פלשתינים מחוץ לתחומי ארץ ישראל המערבית, כשהמספר המדויק אינו ידוע ואינו מוסכם וכאשר תושבי רצועת עזה עשויים להחשב כשייכים או לא שייכים למאגר הדמוגרפי "השב לביתו", לפי נוחיותו של המעריך.

תחת שתי הנחות משלימות אלה, יוכלו הפלשתינים לגרום להגירה מסיבית, בחסות הליגה הערבית ובמימונה, הן לאיו"ש והן לעזה, ולהכפיל את האוכלוסייה באיו"ש שהיא צוואר הבקבוק האמיתי, תוך שנים מספר. כאשר תגדל האוכלוסייה באיו"ש בעוד 1.5 -2.0 מיליון נפש, לא כולל הריבוי הטבעי, ימצאו בארץ ישראל המערבית, בשכנות קרובה מאוד, כ-1.7 מיליון פלשתינים אזרחי ישראל וכ-3.5 מיליון פלשתינים אזרחי פלשתין, ובסה"כ כ-5.0 מיליון פלשתינים בליבה של ארץ ישראל המערבית, בגיבוי של עוד כ-2.5 מיליון פלשתינים בירדן, שלהם גבול משותף עם איו"ש.

אם תגיע ישראל לעמדה הרסנית זו, תחוללו שלושה תהליכים קריטיים ובלתי נשלטים על ידה:

א. הפלשתינים יבינו את העוצמה הנתונה בידיהם, ומשום שהדבר יקרה קרוב לוודאי עוד לפני שיושלמו בפועל כל סידורי הסדרי השלום, קיים חשש יותר מסביר - עם הסכמה ישראלית ואמריקנית או בלעדיה - שניירות ההסכם יזרקו לפח האשפה, והפלשתינים יחזרו למטרתם ההיסטורית - החלפת מדינת היהודים ב"מדינת כל אזרחיה". הפעם, תהיה ההתנגדות למהלך כזה קשה ומסוכנת הרבה יותר.

ב. מימוש המהלך הקודם, מחייב יצירת קירבה הדוקה בין הגוש הפלשתיני החי בישראל כאזרחי ישראל, לבין הגוש העיקרי הנמצא באיו"ש. עם רוב מוצק לקבוצה החיה באיו"ש (כיום הרוב הנומינלי יושב בירדן), זו תהיה גם הקבוצה הנותנת את הטון, ומובילת המאבק, וקבוצה זו, שלה שלוחות רבות בקרב ערביי ישראל - משפחתיות, שבטיות, תרבותיות, היסטוריות, אתניות ובוודאי גם דתיות - לא תתקשה לארגן את המסה הגדולה ש"הועמדה" לרשותה, לצורך קידום המטרות הלאומיות הפלשתיניות. מציאות כזו היא ההפך הגמור מהיפרדות, היא איחוד מוכתב מראש, בלתי נשלט ומסוכן מעין כמותו. העובדה שתהיה גדר בין ישראל לאיו"ש הפלשתינית הריבונית, אם תהיה, לא תשנה דבר באופן מהותי. אם יש ממש בתוכניתו של רה"מ להשאיר ישראלים שירצו בכך לחיות בתחומי איו"ש בכדי לא לעקרם מביתם, מציאות כנ"ל רק תסבך מימוש אפשרות כזו, ותגדיל את סכנותיה, ובמקרה של עימות, תהפוך תושבים ישראלים אלה לבני ערובה בידי חוגים קיצוניים, שהערבים מיטיבים להפעילם מישראל.

ג. אם נזכור ש"העם הפלשתיני" נוסד ע"י הליגה הערבית ככלי ניגוח נגד מדינת ישראל על-רקע כשלון הערבים במלחמת השחרור וכשלון המלחמת הטרור של שנות ה- 50 המוקדמות, לאחר תוצאות מבצע סיני, תהיה התפתחות ברוח התאור המובא לעיל, צעד גדול בכיוון שאליו כיוונה הליגה הערבית כאשר הקימה את אש"ף, מימנה אותו פרשה מעליו מטריה פוליטית וכלכלית רחבה והפכה אותו לחוד החנית במאבק נגד ישראל, עד עצם הימים הללו. במציאות המתוארת לעיל, תתחדש באופן ראלי האפשרות לסיבוב נוסף של מאבק צבאי נגד ישראל, שיהיה מורכב ממהלכים יבשתיים של צבאות סדירים, מהלכי טרור מתוך השטחים הנשלטים ומיושבים פלשתינים, וככל שהם קרובים לליבת האוכלוסייה האזרחית של ישראל כך ייטב ומהלכים של טרור מנגד באמצעות נשק תלול מסלול במספרים אדירים. ביצירת "הפרדה" מסוג זה, אנו גם מקשים על צה"ל לנהל את העניינים בשטח, וגם מקלים על הערבים להערך בו למאבק נוסף נגד ישראל מעמדות משופרות.

"היפרדות" על-פי מתווה זה, שהוא המתווה האמיתי של היפרדות עליה מדברים השמאל האוטופי של ישראל ושלוחותיו בממשלת נתניהו, היא לא רק ההפך מהסדר שלום, היא המרשם הבדוק ביותר לסיבוב של עימות אלים קשה וחמור מכל מה שידענו. אינני נרתע מלכתוב דברים אלה באופן מפורש משום שאינני רואה בהם הצעה או המלצה לערבים כיצד עליהם לנהוג. לדעתי הם יודעים זאת היטב, לפעמים אפילו טוב מאיתנו. אני כותב זאת במפורש משום שלדעתי הזויי ההפרדה שלנו מנסים לטשטש התפתחות זו, בעוד הימין מצניע אותה מסיבות שאינן מהירות לי כלל ועיקר. המסקנות המתבקשות מתסריט זה הן:

ראשית, שאסור לישראל לעזוב את בקעת הירדן, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה אזרחית. זהו באמת קו הגנה הכרחי בגבולה המזרחי של ישראל. שנית, אסור להסכים בשום תנאי לזכות שיבה ערבית לתחומי ארץ ישראל המערבית. אני מבין היטב שקביעה זו עשויה להקשות על המו"מ ועל הגעה להסכם. אלא שהסכם איננו מטרה כשלעצמו, מה שחשוב הוא תוכנו של ההסכם, והיכן תמצא ישראל את עצמה לאחריו.

אם ישפר ההסכם את מצבה, הריהו רצוי וחשוב. אם ירע את מצבה, אין לו שום ערך ואין בו צורך. דיבור אמורפי רב-משמעי ומטעה על הסכם שתוכנו קטסטרופלי, הוא מראית עין והונאת הציבור, ומילים אחרות: הוא חזרנה על הונאת אוסלו 1993. מבחנו העקרי של הסכם אינו הצהרתי אלא מהותי ומשתקף בתוכנו. אם התוכן משנה יסודית את מערכת היחסים של הצדדים, כך ששניהם יכולים לחיות עימו וגם לחיות בשלום זה עם זה, אזי זו התפתחות חיובית. אם לא כך - אין מקום לאשליות והעמדת פנים. את משמעות "מבחני האמת" הכלולים בהסכם חייבת ישראל להבליט ולהדגיש בהסברתה לעולם, דווקא משום שהעולם אינו מתעניין בפרטים אלא בסיסמאות ו"בתמונות ניצחון" בטלוויזיה ובאינטרנט.

אם מוסיפים לשיקולים אלה את האפשרות של התמוטטות היציבות בירדן מרובת הפלשתינים, ואת המגמות האזוריות של אירן וסוריה, על-רקע המדיניות העכשווית של ממשל אובמה, אין זה מן הנמנע שעל הגבול המזרחי של ישראל עשוי להתיצב תוך כ-5 שנים, ואולי פחות, צבא מוסלמי אירני-עירקי-סורי- פלשתיני בפיקוד-על אירני, שיהווה איום חמור על ליבה של ישראל. ומול אפשרות כזו, חייב קו הבלימה של ישראל להמצא במקרה הטוב על גבולה המזרחי של ממלכת ירדן, ובמקרה הגרוע על קו הירדן.

קבוצת מאחזי העיניים, שייכת בין היתר לתרבות ה"סמוך" הישראלית. או לתרבות "הכל עכשיו"! חשיבתה ממוקדת בשני אלמנטים מרכזיים - יצירת חיקוי לאמריקה במדינת ישראל עכשיו, משום שבאמריקה החיים החומריים טובים ונוחים יותר. קיצוני קבוצה זו הם עיקר זרם המהגרים לארה"ב ומערב אירופה, כשהם לעיתים מסתירים ולעיתים אפילו לא טורחים להסתיר את כוונותיהם וסיבותיהם האמיתיים. היא חלק מהשמאל הישראלי הוורוד-אדום, שעבורו עניין הרס ההתישבות היהודית בארץ ישראל הוא מטרת-יסוד.

בעוד השותפים לקואליציה סבורים שיוכלו להשפיע בתחום המדיני טוב יותר מבפנים, בין היתר משום שאים להם שום קושי מהותי עם המדיניות החברתית-כלכלית של נתניהו, סבורים גורמי השמאל שמחוץ לקואליציה, שסיכויי השפעתם יהיו גדולים יותר כאופוזיציה רעשנית, גם אם נטולת כוח ביצועי. להישארות מחוץ לקואליציה דוחפת אותם גם הדוגמה החברתית- כלכלית הסוציאל-דמוקרטית שמקשה עליהם להיות שותפים בממשלה המונהגת ע"י נתניהו. מסתבר, אפוא, שהפוליטיקה של כולם מסתדרת היטב עם המציאות, ובמקום שהרציונל הופך בעייתי, מחליף אותו שפע של מילות סרק. באופוזיציה של השמאל קוראים לכך אלטרנטיבה לשלטון נתניהו - יש מישהו עם שכל פוליטי ישר שסבור באמת שבוז'י הרצוג עם 15 מנדטים הוא אלטרנטיבה לנתניהו?!

אין זה מקרה שמי שעוסקים ברצינות במתארי האיומים סביב ישראל במצב הנזיל של המזרח התיכון והפוליטיקה האמריקנית, ואינם עוסקים בהאדרת שמם בתקשורת, מגדירים את המצב הגיאופוליטי כאחד המורכבים והמסוכנים שידעה ישראל מעודה. מה שתואר לעיל הוא רק חלק אחד מן המכלול השלם, וכאשר בוחנים את הדברים לעומקם, אפשר כמובן למצוא בשינויים המפליגים גם סימנים לסיכוי, אבל אלה חלשים ומעטים הרבה יותר מהסיכונים. בעיסוק בביטחון לאומי, אחת האקסיומות שחייב לאמץ לעצמו מי שמנסה לנתח סיטואציה מורכבת, היא שאת התכנון חייבים לבסס על המצב הגרוע ביותר ולא על המצב הטוב ביותר. ראשית, משום שלפי העיקרון הפיטרי הידוע "מה שיכול להשתבש, אכן ישתבש". ושנית, מפני שאם לא התממש המצב הרע, יש תמיד אפשרות ליטול סיכון נוסף. אבל אם התממש - ספק אם נותר סיכוי נוסף (זכרו את יום הכיפורים 1973, גם הוא יכול לחזור על עצמו, במיוחד במדינה שתרבות ה"סמוך" היא הובי לאומי בה), ובטוח שהמחיר יהיה יקר יותר לאין ערוך.

לסיכום: לא ניתן להתמודד בתקשורת עם כל ניואנס של הסדר מתגבש כזה או אחר, משום שהאפשרויות רבות מדי ובחלקן רגישות מאוד, ומשום שהמצב נזיל ודינמי. אין צורך לייצר דם רע בין השותפות הטבעיות בממשלה לקו הלאומי, שאותו להערכתי מוביל ראש הממשלה, גם אם לא כל פרטיו משמחים את כל שותפיו. ניתן בהחלט להגדיר קוים אדומים, או יעדים הכרחיים, ולעצב את קוי התיחום של כל אחד מהם כך שהצרוף מהווה עמדה כוללת ביחס להצעת הסדר, וככל שהסטיה בין ההצעה לבין העמדה הכוללת גדולה יותר, ההמלצה השלילית לגבי אישור ההסדר שלימה יותר ותקיפה יותר. גישה כזו קונסטרוקטיבית, משמשת קו-מנחה גם למנהלי המו"מ, ומכוונת את דעת הקהל שאינו בקיא בכל השיקולים היסודיים, לעבר עיצוב עמדה שתשפיע באופן מכריע על החלטתו, היה ויהיה הסדר שיוצג למשאל-עם, כפי שהתחייב ראש הממשלה. עד שתיפול הכרעה בממשלה יכול להמשך הדיון הפנימי בממשלה ובקואליציה, ובהערכות נכונה, יש תמיד אפשרות לשינוי תוך כדי תנועה.