דני לא נרתע מפני זעמו של בן-שיחו. כמו סוס-קרבות ותיק, הוא מיהר להתעשת, לאחר דבריו הבוטים של השופט רבינוביץ, וחזר למסלול שהוא קבע לעצמו.
הוא באמת החליט ללכת עם מה שיש לו בלי לעצור.
הפור נפל. אי-אפשר עוד לסגת עתה. אין דרך חזרה; יש לנסות לאלץ את השופט ירוחם רבינוביץ לפעול כפי שהוא נדרש לפעול. לאחר מכן, תתפתח העלילה באחד משני כיוונים אפשריים; או שהשופט רבינוביץ יעשה את מה שיבקשו ממנו לעשות, או שהוא לא יירתע מפני האיומים עליו, וינהג במרציאנו כפי שמתחייב מנסיבות העניין מבלי להתחייב מראש בפני דני או בפני שולחיו.
בכל מקרה, כך או כך, לדעתו של דני, יהיה על השופט רבינוביץ לשחרר את מרציאנו מכבלי כתב-האישום.
עם זאת, על האפשרות שהשופט רבינוביץ לא ייכנע לדרישות האולטימטיביות שמופנות אליו, דני סירב, בינו לבינו, אפילו לחשוב.
הוא אומנם כבר הבחין בכמה סימנים מעוררי-חשש, אבל עדיין אי-אפשר היה לקבוע באורח נחרץ שזה מה שיקרה. השופט רבינוביץ פשוט גילה, באורח מפתיע, דני הודה בינו לבינו, מעין קשיות-עורף שאי-אפשר היה לדעת מראש שהיא קיימת אצלו, אבל המילה האחרונה טרם נאמרה.
ממוקד מטרה, דני ידע שהוא צריך להיות מספיק משכנע כדי שהשופט רבינוביץ יכיר בעובדה שהסכנה לבתו היא מוחשית והרבה יותר חמורה ממה שהוא משער כעת, ושהאנשים ששלחו אותו מתכוונים להסגיר אותה לידי השלטונות הפדראליים אם הוא לא יעשה את מה שמבקשים ממנו לעשות; בד-בבד, צריך להודות, שדני לא לגמרי הבין איזו תועלת תצמח למי שיסגיר את רותי אם אביה השופט לא ייכנע לדרישתו.
במקרה כזה, מה יהיה אז הטעם בהסגרתה של רותי? נקמה? לשם מה?
דני יכול היה רק להניח שגם השופט רבינוביץ עשה לעצמו הערכה דומה - והגיע לאותה מסקנה; מה שלגמרי לא מחזק את האפשרות שדני יצליח במשימתו.
לאיים, אפשר עד גבול מסוים, אבל אם המאוים לא נכנע, אז אין טעם במימוש האיום. אפשר, כמובן, לנקוט בפעולות של נקמה, למען יראו וייראו, במי שלא נכנע לאיום, אבל באלה אין הרבה תועלת. אם תכלית האיום לא הושגה אז מה הטעם בנקמה? כדי להפחיד אחרים?
דני ידע את כל זה - וגם, שהוא עצמו, בעיקר, עלול להיתבע לשלם מחיר עונשי. אם כי, בעניינו-שלו, דני אמר לעצמו, השיקולים של כל הנוגעים בדבר יהיו הרבה יותר מורכבים.
הסכנה תהיה לא רק מפני אנשיו של מרציאנו; אלה, אולי, יחליטו שלא לשבור את הכלים בעניינו של דני אם שיחות-השכנוע עם השופט רבינוביץ לא יצלחו. הם בהחלט עשויים שלא לטפטף אינפורמציה מרשיעה עליו; לא בעניין הקוק הפרסי ולא בעניין דירת-המסתור.
אולם יש גם אחרים, שדני עוד לא ידע בדיוק מי הם, שיכולים להתהפך עליו. ואלה, 'האחרים', אינם קשורים בהצלחת המשימה מול השופט רבינוביץ. נהפוך הוא; עצם הניסיון, יהיה בו די כדי להפיל אותו.
הסכנה היא ממשית, סיכם דני לעצמו, והיא לגמרי לא מבוטלת. אם מעשיו מול השופט רבינוביץ ייוודעו, כך או אחרת, רשויות החוק יראו, ללא ספק, במעשיו עבירה פלילית חמורה, ויבקשו למצות עימו את הדין. זאת, כמובן, אם יובא לידיעתן דבר הפגישה עם השופט רבינוביץ.
הידיעה עליה יכולה לבוא הן מהשופט רבינוביץ עצמו, אם זה יחליט לעשות מעשה שאמור להגן עליו מפני ההשלכות של עצם הפגישה עם סנגור של נאשם בכיכר העיר, והן בדרכים אחרות.
תמיד ישנה האפשרות שמקורות מודיעיניים כבר יודעים על הפגישה הנרקמת - ואולי אף עוקבים אחריה. בעיקר אם מי מהם עלה על הביקור של תנחום במשרדו. העובדה שלאחר מעצרו של מרציאנו מגיע איש-ימינו למשרדו של פרקליטו יכולה להתפרש בכמה כיוונים; אלא אם כן, לאחר מכן מתקיימת פגישה נוספת עם השופט שאמור לדון באותו העניין .
כל מי שקצת מבין בפלילים יכול להניח על נקלה, שבין אם הפגישה תצלח, ובין אם לאו, עצם התקיימותה, והדברים שנאמרו מהלכה, אם יהיה לכך תיעוד מתאים, יכולים להיחשב כניסיון לעבור עבירה של שיבוש מהלכי משפט - או אפילו גרוע מכך. עבירה של איומים על שופט.
דני העריך, למעשה, בראייה מפוכחת של הדברים, כבר באותו שלב, שדבר התקיימותה של הפגישה עם השופט ריבנוביץ יכול להיות ידוע למי שאמור לדעת דברים מן הסוג הזה, לא מפי השופט רבינוביץ, אלא בדרכים אחרות, ושהרשת שיכולה ללכוד אותו כבר פרושה לרגליו.
מפי חברו העובד במוסד המיוחד, הוא הרי למד שיש גורמים רשמיים שכבר יודעים דבר או שניים עליו ועל מרציאנו ועל הקשר של שניהם לדירת-המסתור, אז מדוע שכל המידע הזה לא יועבר גם לידיעת העומדים בראש מערכות מתאימות אחרות, שאל את עצמו דני, בעצבנות לא-מעטה, תוך הערכה שהשתלשלות כזאת של הדברים היא בהחלט אפשרית.
אנשי המוסד המיוחד בוודאי לא ישמרו לעצמם את מה שהם למדו מתוך צפייה בדירת-המסתור.
דני ראה באימה גוברת את התרחישים השונים, מה שגרם לו להיות נחוש יותר ויותר, על גבול הגסות, בשיחה עם השופט רבינוביץ.
כאן, לפחות, עוד הייתה לו שליטה מסוימת על קצב התפתחות הדברים; בניגוד למה שקורה מסביב לדירת-המסתור. שם, לא הייתה לו כל אפשרות לשלוט על מהלך הדברים.
אם מישהו מהמבקרים בה עבר עבירה כלשהי, בגלל שמעמדו הציבורי העמיד אותו בעמדה מסוימת, אז זאת יכולה להיות גם הבעיה שלו. לא באורח ישיר, כמובן, אלא בגלל שפרשה כזאת יכולה להתפוצץ בקול אדירים.
המוסד המיוחד שבו עובד אילן הרשקו יטפל במי שסרח - אבל הסיכוי שיוטל איפול על כל הפרשה.שואף לאפס. לא הצנזורה הצבאית ולא בתי-המשפט, לא יצליחו למנוע זליגה של כל הפרשה, על כל מרכיביה העסיסיים, לכל כלי תקשורת בעולם.
מרציאנו בכלל לא יהיה קשור לכל אלה. אף אם לא יהיה לו עניין בהשחרתו של שליחו לדבר עבירה, אם שליחותו לא תצלח, דני סיכם לעצמו, דינו להיחשף בידי אחרים כבר נחרץ.
כך או כך, דני הרגיש לכוד מכל עבר. שום דבר כבר לא יכול למנוע את נפילתו לעבר הלא-נודע. והמצב הזה מאוד חרה לו, שכן בעודו עומד מול השופט רבינוביץ הוא נזכר גם בהוריו, מי שעמלו כה קשה כדי שהוא יגיע לאן שהוא הגיע. דאגתו לשלומם, אם יקרה לו מה שהוא חשש שיקרה לו, עוד הגבירה את חרדתו מפני הבאות.
דני יכול היה גם להעריך, בהכירו את דרך המחשבה של מי שנקלע למצוקה מן הסוג שאליה נקלע השופט רבינוביץ, שלאחר שהוא יירגע, ויתחיל לנתח בקור-רוח את העובדות, הוא לא ימהר לעשות את מה שדורשים ממנו שהוא יעשה.
דני הכיר מצבים כאלה. המאוימים לא תמיד ממהרים להיכנע. לעתים קרובות הם מתעשתים, לאחר הפעם הראשונה שבה הם נתקלים באיום, או בניסיון לסחיטה, ואז הם מגייסים לעזרם כוחות-נפש בלתי רגילים.
השופט ירוחם רבינוביץ, כך יכול היה דני לסכם לעצמו, בניגוד אליו-עצמו, ממש לא ימהר להיכנע ללא קרב; דני גם רשאי היה להניח, שהשופט רבינוביץ חושב לעצמו, שגם אם רותי תשב בבית סוהר, למשך זמן-מה, זה רק יעשה לה טוב.
ממילא, הוא כמעט ולא ראה אותה בשנה האחרונה, להוציא את הפעמים שבהם התעכבה קצבתה החודשית, שאותה הוא התחייב להעביר לה, עד שהיא תגיע לגיל עשרים וחמש, בהסכם-הגירושין עם אשתו-לשעבר.
יכול גם להיות, שהשופט רבינוביץ, באי-התערבותו לטובת רותי, אף יראה בכך מעין-נקמה זוטא באשתו-לשעבר הסוררת שנטשה אותו למען איזה בחור צעיר, ארוך-שיער, שאין בו, כנראה, מאומה, לבד, אולי, מאיכויות אנטומיות מסוימות.
בעניין זה, דני ידע רק חלקית את העובדות, ולכן הוא לא יכול היה להעריך את סיכוייו, מן הזווית הזאת; זווית אינטימית זאת של חייו של השופט רבינוביץ בכלל לא הייתה מוכרת לו.
מה שדני לא יכול היה לדעת, למשל, הוא שהשופט רבינוביץ מעולם לא חדל מלאהוב את אשתו-לשעבר.
למעשה, הוא בכלל לא ידע שהשופט רבינוביץ יהיה מוכן להקריב הרבה מאוד כדי להשיב לחיקו את אשתו. דני לחלוטין לא התעניין בחיי-הנישואין שלו או בטראומות הנפשיות שהוא נושא עימו לאחר שאשתו נפרדה ממנו.
השופט רבינוביץ לא היה אף פעם במרחב ההתעניינות שלו.
מישהו סיפר לו פעם שמזכירה שעבדה בבית המשפט נישאה לו - וזהו. דני לא הכיר את אותה מזכירה והוא בוודאי שלא עקב אחר המוצאות את בני-הזוג לאחר שהם נישאו.
יעלה, לעומת זאת, טרחה ללמוד את נבכי אישיותו של השופט רבינוביץ - ולכן היא הבינה על נקלה מה מטריד אותו והיכן נקודות התורפה שלו.
ההתבוננות שלה בשופט רבינוביץ לאורך כמה בקרים, בעת שהיא ישבה באולמו, מצטנעת באחת מפינותיו, לימדה אותה לא-מעט עליו. היא לבשה מטפחת-ראש כדי להסתיר מתחתיה את שיערה הגולש. על עיניה היא הרכיבה משקפיים לא-מחמיאות במיוחד.
היא ראתה אותו נוזף בסנגורים או מעיר הערות בוטות לעדים, או נוהג בדרכים מגעילות אחרות בקלדנית, וזה לימד אותה, שמדובר בגבר מתוסכל מינית, לא בהכרח לא-אינטליגנט, המבקש להוכיח לעצמו את גבריותו, בדרכים לא כל-כך גבריות; ושזה אחד שיעשה כל שיידרש ממנו כדי להחזיר לעצמו את החדווה שבפגישותיו עם אשתו-לשעבר.
זה היה מסוג התרחישים שרק אישה מסוגה של יעלה יכולה הייתה לעלות עליהם. לאחר מכן, כל-מה שהיא הייתה צריכה כדי לאשש את תחושותיה היה לפגוש את אשתו-לשעבר של השופט רבינוביץ.
לשם כך, היא נעזרה בארגון של בעלה. לאחר שזהבה בן-שלום נפרדה מבעלה, היא חזרה לשם נעוריה.
לימים, יעלה הבינה שגם השם הזה לא היה השם שעימו היא נולדה.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
