אנטישמיות: אינה יציר מקרי של מלחמה על האמונה "הנכונה" באלוהים אלא נשק מתוכנן ומעוצב במאבק שכבת השליטים למען כסף, תהילה וכוח, ביטוי קיצוני למדיניות "הפרד ומשול". כך במדינות הרודנות המסורתית וכך תחת הפסוודו-דמוקרטיה החדשה
המאמר השביעי בסדרה, העוסקת בקשר בין מהות המשטר הרודני לבין המלחמה במזרח התיכון.
אחרי שנשמעו בישראל ובעולם מחאות נגד העיבוד הטלוויזיוני המצרי "היוקרתי" ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ביקש מובראכ את מומחיו להיסטוריה לבדוק בשבילו מה הם באמת "הפרוטוקולים" האלה. יכול היה לא להטריח אותם כל כך קשה: חיפוש קצרצר באינטרנט מעלה שפע אתרים המפרטים את הסיפור הטראגי והמגוחך הזה בתוספת מספר האתרים המציגים עדיין את הטינופת כמסמך אותנטי או תחת ההגדרה האוורירית "שנוי במחלוקת".
"הפרוטוקולים" חוברו בשנת 1897 על-ידי השירות החשאי "אוחרנה" ("השמירה") של הצאר הרוסי, כדי ליצור פרובוקציה ולעורר תסיסה נגד היהודים. מאז הוכח פעם אחרי פעם, שמדובר בזיוף פרימיטיבי, שהתבסס על הסאטירה הפוליטית הצרפתית נגד נאפוליון ה-3, שבמקור כלל לא דיברה על היהודים.
בשנת 1840 התפוצצה "עלילת דמשק": מספר יהודי סוריה הואשמו ברצח כומר נוצרי למטרות פולחניות, כביכול. הנאשמים אולצו להודות תחת עינויים, אבל בסופו של דבר זוכו ושוחררו. שר הביטחון הסורי מוצטפא טלאס, ששירת תחת שני אסדים, אחד המייסדים של המפלגה השלטת, כתב ספר הטוען לאשמת היהודים בפרשה, "כדי להכין עם הדם דברי מאפה לחג המכונה יום כיפור" (!) מדובר באותו שר הביטחון, שהעניק אות הצטיינות לחייל סורי כהוקרה על רצח 26 שבויים ישראלים במלחמת יום כיפור. בשנת 2002, הנשיא באשיר אסד העריך לשר הביטחון בן ה-70 את כהונתו לתקופה נוספת, כהוקרה על פועלו. אסד הצעיר בעצמו אינו טומן את ידו בצלחת: על בוגדנותם של היהודים הוא הרצה בטקס קבלת פניו של האפיפיור יוחנן-פאולוס ה-2 בביקורו בדמשק.
תחת המשטרים הרודניים, אידיאולוגיות כלשהן קיימות אך ורק על-מנת לשרת את השאיפות של הרודנים לצבור יותר עושר וכוח שלטוני. "האח הגדול" בודק כל ספר, סרט, הצגת תיאטרון חובבים בבית פרטי ודרשה דתית, על-מנת לוודא, שהאידיאולוגיה המחויבת תיכנס למוחות הנתינים ולא תיכנס שום אידיאולוגיה מתחרה.
הכנסייה הקתולית מעולם לא הייתה אלא מכשיר שליטה והתעשרות מושחת: מספיק להזכיר את שיתוף הפעולה ההדוק שלה עם השליטים החילוניים, המסים שהיא כפתה, החרמת הרכוש של "ההרטיקים" המומתים והשיווק המסיבי של מחילת עוונות (אינדולגנציות) מראש: שלם היום, רצח מחר, כנס לגן-עדן מחרתיים!...
לכן, דרושה מידה רבה של דמיון תמים, כדי לצפות מהממסד הכנסייתי כוונה "דתית" בהפצת האנטישמיות בעולם. התשתית "הדתית" של האנטישמיות, שמוחות הנתינים מולאו בה, הייתה פועל יוצא מהשאיפות הארציות ביותר. כך היה גם תחת הכנסיות האורתודוקסיות וגם תחת הממסד האיסלמי.
יש אמרה, שכדי שאנשים יאמינו לשקר, זה מוכרח להיות שקר מזעזע. מספרים, ששר התעמולה יוזף גבלס היה אומר את זה, אבל אין לרשום את זכויות היוצרים על שמו. כבר מי שהמציא את עלילת הרצח הפולחני של ילד נוצרי לפני חג הפסח, באנגליה במאה ה-12 לספירה, פעל על פיו. במאה ה-13 עלילת רצח הילדים נאחזה בצרפת, לאחר מכן התפשטה ברחבי אירופה והמזרח התיכון ובסוף קיבלה "אישור" דרך אותם "הפרוטוקולים".
הפיכת היהודים לאויב האולטימטיבי של האנושות, בני השטן, המכשפים המרושעים, רוצחי "המושיע", רוצחי ילדים, מרעילי בארות ועושקי תמימים הייתה נחוצה לשליטים בדיוק מאותן הסיבות, שהיה נחוץ להם האויב החיצוני התמידי או "ההרטיקים" ו"המכשפות": לתחזק מצב חרום, להזכיר בכל רגע לנתינים הכנועים, שללא השלטון הקיים של המלך והכנסייה - לא יהיה מי שיגן עליהם בפני החולות הרעות, לכן יש להיכנע, לציית ולשלם מסים, כנדרש בחוק. לכן, גם כאשר סולקו היהודים ממדינה זו או אחרת, המשיכה הכנסייה לחפש ולשרוף באש את היהודים הסמויים, שלכאורה לא יכלו להזיק לה, כמו שאחרי שרפת אלפי מכשפות, הם המשיכו לחפש עוד ועוד.
פרץ האנטישמיות המפורסם ברוסית על גבול המאות ה-19 ו-20, תאם את הצרכים של משפחת רומנוב המנוונת. הצאר ניקולאי ה-2 היה טיפש ספוג אמונות תפלות וחלש אופי. רוסיה נחנקה תחת חוקים ומנהגים מיושנים, נחשלת טכנולוגית וכלכלית, סופגת תבוסות צבאיות משפילות. מישהו היה צריך לשלם את המחיר.
היהודים תמיד היו האויב הנוח ביותר של הרודנים: גם אפשר לנצל אותם בתחומים, שהנוצרים לא רצו להתעסק, גם לנצל את ממולחים שביניהם לצרכים כלכליים, גם לתעל אליהם את זעם ההמון, כשנחוץ להסיט את ההמון מכס המלכות כלפי מטרה אחרת. הם תמיד זמינים, אתה יכול לגרש אותם ואחרי-כן להזמין אותם לחזור, עד הגרוש הבא. אתה שודד אותם ולא נענש, אתה הורג אותם - הם פשוט מתים.
תאוות השלטון והכסף של השכבה השלטת תמיד עמדה מאחורי הפרעות ביהודים ברחבי העולם. ניתן לומר, שמאחורי כל בריון פוגרומש'יק לבוש סרבל מזוהם, מדיף ריח וודקה זולה ובצל, מניף גרזן, עומד בריון מעודן, לבוש בהידור, מדיף ריח בושם וקוניאק, סופר שטרות. עם מעט מאמץ, ניתן לזהות כאלה העומדים גם מאחורי עיתונאים שקרנים ובריונים מן הזן החדש המכונה "פעילי שלום", העומדים בדרכם של הטנקים הישראליים המחסלים בתי מחסה למנהרות הנשק.
ללא הבדלי גזע
תולדות האנטישמיות, סימניה, סיבותיה, דרכי התגוננות מפניה לא נלמדים על-ידי הציבור הישראלי הרחב. הקמת המדינה הצטיירה לא רק כתשובה הולמת לאנטישמיות, אלא כסוף הפסוק ההיסטורי של תופעות הגלות. הם (האנטישמים) שם, אנחנו כאן - ושלום על ישראל. כל הנושא נתפש כשייך לעבר הגלותי, שלא צריך לעניין את הישראלי החדש "עז מבט ושחור כפיים".
ברם, החיים אינם מתנהלים על-פי המיתוסים של התנועה הציונית. האנטישמיות לא רדפה אחרינו מארצות הנכר, היא קיבלה את פנינו במזרח התיכון. כשבאיחור עשורים נאלץ להכיר האדם הישראלי את התופעה, הוא נעמד משתאה מול כיעורה ועוצמתה ומסרב להבין את מה שקורה. הייתכן, שהקוזאקים, שהיו מנת חלקם של יהודי העיירות המושפלים שוב עומדים מולנו? הייתכן, שישנאו אותי?
האיש לא פנה לחפש את התשובה בחיים אמיתיים, בעולם המושגים והדעות של האנשים, שמולם הוא עומד, אלא בעולם המוכר והחמים של המושגים הקבועים הרגילים שלו, העוטפים את תודעתו כצלופן. שם הוא מצא את התשובה הצפה על פני העיסה הדביקה של סיסמאות קצרות ופתרונות שלופים מהמותן: האשמים הם שוב וכרגיל הימניים, הדתיים, החרדים והמתנחלים, "זוועות הכיבוש המשחית", חיילים במחסומים - כל אחד מכיר את הרשימה.
בין התמונות מעברי הרחוק החרותות בזיכרוני, ישנה אחת הקופצת לי מול העיניים בכל פעם, שאני נתקל בתופעה הזו. תחנת משטרה אזורית באחת מערי אוקראינה, כאן מגישים את הבקשות להיתרי היציאה מברה"מ. שעות קבלה: חצי יום פעם בשבוע ותור הפונים ארוך. היה עליך לשמור את מקומך בתור, שבוע אחרי שבוע, בטרם תיכנס אל החדר.
מחוץ לתחנת המשטרה עמדו יהודים וניסו לארגן ביניהם את ניהולו התקין של תור. כמובן, פרץ ויכוח ולא עברו אלא רגעים מעטים עד נשמעה כאן, מול תחנת המשטרה של האויב, בנקודת ההתנגשות בין דוד היהודי לבין גולית הסובייטי, אזעקת הקרב של היהודי השפל, שהגלות זורמת בכל עורקיו וכבר חדלה להיות עלבון והייתה לישותו: "בגלל האנשים שכמותך לא אוהבים אותנו!"
בקשר לפרשות האנטישמיות החדשות אני מציע חוויה מיוחדת - לקרוא בעיתוני העבר תיאורים של אירועי היום. במאמר "במקום נאום ההגנה", שזאב ז'בוטינסקי כתב בשנת 1911, הוא התייחס לתגובת היהודים לעלילת הרצח הפולחני. ז'בוטינסקי מתאר שלוש צורות אופייניות, שאותם לובשת התגובה היהודית להאשמה המפלצתית: רגישות יתר, תמימות ועיוורון.
הרגישים מגיעים לסף שיגעון מאימת העלבון והייאוש. התמימים הם אלה המוכנים לרוץ ברחוב, לתפוס אנשים באמרות בגדיהם ולשכנעם בחפותם המוחלטת של היהודים, בהסתמך על עשרת הדיברות ועל זיכויים של היהודים בכל המשפטים הקודמים, בהם נאשמו ברצח הפולחני. העיוורים מתעלמים מעובדות ומאמינים, שמרבית האוכלוסייה אינה מאמינה בכזב זה ואף מתקוממת נגדו, כלומר הבעיה איננה קיימת.
שיעורו של ז'בוטינסקי מעולם לא נלמד. ציבור הימין בישראל השקיעה אנרגיה עצומה בניסיון לשכנע בטוהר דרכיו וכוונותיו, אך "המשורר" יצחק לאור כתב על מתנחל השותה דם של ילד פלשתיני. המתנחלים זעקו בניסיון להתנער ממעשיו של ברוך גולדשטיין, אך אורי אבנרי כתב אז מאמר בשם "כן, הימין כולו!".
לאחר רצח רבין היסטריית הסליחות של הימין הגיעה לשיא חדש, אך דוד טרטקובר שילב בעבודותיו את תמונותיהם של יגאל עמיר, אריאל שרון ואפי איתם. אחר-כך, כאשר עלילות מוחמד א-דורה ומחנה ג'נין עלו על הפרק, הסתבר מה שידענו קודם: מבחינתם של ז'אק שיראק, קופי אנאן ושות', הימין והשמאל שלנו כאחד, שותים את כוסית הדם הפולחנית.
אז האירופאים עדיין "מתעלים את זעם ההמון" כלפי הגזע היהודי כולו והיהודים, כנהוג, מחפשים בקרבם את האשמים, יוצרים את האנטישמיות היהודית הפנימית, הלא שונה בהרבה מזו החיצונית. ישראל יצרה את "היהודים של היהודים" והוכיחה בכך, שאין למחלת האנטישמיות שורשים גנטיים, אלא, בדומה לשחפת התוקפת גוף מוחלש, האנטישמיות היא המחלה התוקפת מוחות מוחלשים ללא הבדלי גזע.
אין כאן מקום לפליאה: הרי מישהו היה צריך לשלם את המחיר של פארסת אוסלו. הסולתה ושמנה כרתה ברית עם ארגון טרור ורודנות, למטרה שקופה של גריפת כסף ואחיזה בשלטון, כאשר ההמון מפוטם באופיום "השלום". ההמשך היה בלתי נמנע: יש מי שמשלם בדמו עבור השחיתות בצמרת ויש מי שמשלם בראשו עבור הדם; כמובן, לא הצמרת.
בתנאים האלה, היכן יימצא אדם הגון, אם לא בקצה שרשרת המזון של החיה האנטישמית? אם אתה לא דתי ולא חרדי, אז תהיה "מתנחל", ולו למען הכבוד הרוחני להיות חלק מהשנואים ולא, אפילו למראית עין בלבד, חלק ממעגל החיצוני כלשהו של השונאים.
מסקנתו של ז'בוטינסקי
לא משנה, שניתן למלא האנגרים שלמים בהוכחות, שאיש בעולם הערבי מעולם לא הציע ולא מציע לישראל שלום בתמורה ליש"ע - המתנחלים עדיין "אשמים" בהימשכות המלחמה.
לא משנה כמה פעמים נזכיר מה היה רשום למעשה על אותו ארון המתים בהפגנה ברעננה ומי הפיץ את תמונת רבין במדי אס.אס. ואת הסטיקר על שרון ולילי; לא מעניין אף אחד, שאיש לא תקף את לבנת ולא ניקב את צמיגי רכבו של נתניהו - אנחנו, עלק, רצחנו את ארלוזורוב ורבין ואו-טו-טו נרצח עוד כמה...
ז'בוטינסקי התנגד לתמימים, "אשר על כל צעד ושעל נעמדים בתנוחה גאה ופותחים בנאום הגנה. נימוקיהם חדגוניים כמו ההאשמות של הצד השני... האספסוף איננו מקשיב אל הנימוקים האלה ואיש מההמון איננו מתחשב בהם... כל הנמקה אובדת כמו מים בחבית נקובה... מקומה יכירנה בבית משפט או בפרלמנט - אך בפרלמנט אמיתי, בו מתקיים עיון רציני בשאלות רציניות. כשאת מקומו של הפרלמנט תופסת עצרת המונים, בה ממטירים מהבמה קריאות עליהום, בה איש איננו שם לב לשיקולי היגיון ואיש איננו מעוניין במסמכים - אומנות ההגנה מחוסרת כל משמעות...
"באווירה של התנפלות רבתי, השתוללות, הכאה ללא הבחנה, כל מילות ההצדקה אינן במקומן. הן אולי אף עלולות להזיק. כבר מספר שנים יושבים יהודי רוסיה צפופים על ספסל נאשמים. זו איננה אשמתם. אך מה שכן אשמתם, ללא כל ספק, זה שהם מחזיקים את עצמם במעמד של נאשמים. כל הזמן ובכל כוח גרוננו אנחנו מצטדקים...
"ההרגל למסור דין וחשבון, בקביעות ובשקדנות, בפני כל ערב רב, גרם לנו נזק עצום ועוד יביא נזק אף גדול יותר. הציבור התרגל לכך, התרגל לשמוע מפינו את נימת התחינה של מואשמים. המצב שנוצר מאשר באופן טרגי את הפתגם הידוע 'מי שמתנצל - אשם'. אנחנו בעצמנו הרגלנו את שכנינו אל המחשבה, שעבור כל יהודי שסרח ניתן להעמיד לדין את כל העם הקדום אשר חקק חוקים בתקופה, בה השכנים טרם המציאו פוזמקאות...
"אנחנו סבורים, שהנכונות התמידית שלנו לאפשר חיפוש בביתנו בסופו של דבר תשכנע את האנושות באצילות רוחנו: הננו בפניכם, אין לנו מה להסתיר! זו טעות גסה. אנשים אציליים לעולם לא יתירו חיפוש בביתם, כיסם ונפשם. רק אלו הנתונים במעקב מתמיד מוכנים בכל שעה לעמוד לחיפוש".
ז'בוטינסקי העלה השערה, מה יקרה ליהודים, אם בפעם הבאה תפוברק עלילת הדם בידיים מאומנות ומתוחכמות, כך שאף השופט ההגון ביותר יהסס לזכות את הנאשמים? אך מה אם יקרה דבר אף גרוע יותר - באווירה של שיסוי ונידוי יימצא אדם, שדעתו תשתבש עליו והוא יבצע את מה ששמע כל כך הרבה פעמים?
במאמר מסופר על יהודי בשם דוד מורפוגו אשר חי בפאדוה במאה ה-16. הוא השתגע וצעק, שיביאו אליו את בתו בת השלוש של השכן, הוא ישחט אותה ויתיז את דמה על מצה. הרבנים קשרוהו והסגירוהו בידי השלטונות. "ברם, במשך 400 שנה, שעברו מאז", כותב ז'בוטינסקי, "עצבינו התרופפו למדי ובא בחשבון שיימצא מופרע מעודן, שלא יצעק אלא יבצע. מזל תמוה בעיני, שהדבר טרם התרחש. אל נשכח, באיזו אווירה של סיוט גדלים צעירינו".
בתנאים המחרידים של רוסיה צארית, כשהיו היהודים למיעוט קטן, אומלל ונרדף באלימות מכל הכיוונים, חסר כל כוח הגנה, הציב זאב ז'בוטינסקי בפני היהודים את הפתרון היחיד האפשרי מבחינתו: "הלא הגיע הזמן, שבתשובה על כל ההאשמות האלו, נוכחיות ועתידיות, נזיפות, החשדות, עלילות, הלשנות, פשוט נשלב את הידיים על החזה ונתיח בקול רם, ברור, קר ושלו, כנימוק יחיד אשר הציבור הזה מסוגל להבין ונאמר: לכו לעזאזל! מי אנחנו, שנצטדק, מי הם, שיחקרו אותנו?..."
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
