"ענווה. אין משהו אחר"

כשמדברים על דורי בן-זאב, נדמה כי אי-אפשר שלא לדבר על הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין חברו הטוב - הזמר מאיר אריאל ז"ל, עליו התבטא בן-זאב כי היה "חבר נפש אמיתי". היה זה קשר שהחל לפני שנים רבות, והתחזק ביתר שאת במסגרת חוג תנ"ך שבועי בו השתתפו השניים. "בהרבה מאוד מובנים - החיבור שלי ושל מאיר נבע מהמקום הזה של שימוש בשפה ובמילים, ומהאהבה למילה הכתובה ולמשמעות שהיא גונזת בתוכה. בשיעורי התורה, מאיר התגלה כתלמיד חכם ובן שיחה אמיתי. מדי יום היה פותח ספר, לומד ומחכים את עצמו ואותנו. כך שכבן למורה לתנ"ך, אין ספק שמצאתי בו חבר נפש, גם בפן הזה".

לאחר מותו, היית שותף בעיבוד והלחנת אלבום בשם "מודה אני", לזכרו של מאיר. מה היה הטריגר ליצירת האלבום בדרך זו דווקא, ואיך העשייה הזו עזרה לך להתמודד עם זיכרון היותו?

"אין ספק שמותו של מאיר גרם לי לשוק מאוד רציני", הוא אומר בפנים נפולות. "למעשה, עד היום, קשה לי להאמין שהוא כבר לא איתנו. חסרונו מורגש בחיי מדי יום. האלבום נולד מהצורך שלנו, חבריו הקרובים - שלום חנוך, משה לוי, אנוכי ואחרים - להתאבל. חיפשנו דרך שתנציח את הזיכרונות הטובים שלנו ממנו, ותשלים עם המקום הקשה הזה של האבל.

"את החומר לקחנו מכל מיני קלטות שהשאיר מאיר במגירה שלו. מדובר בשביבי שירים פרי עטו של מאיר, שטרם הוקלטו. בתחילה, זה הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית להוציא כזה פרויקט אל הפועל, שהרי חומר הגלם היה בסיסי ביותר. שעות ארוכות שהינו באולפן במטרה להוציא משהו יפה מחומר הגלם הזה, שהותיר מאיר אחריו. התענגנו על כל טקסט, נשמנו אל קרבנו כל מילה, ואין שיר שלא קיבל את העומק הראוי לו. במבט לאחור, אני חושב שעשינו עבודה טובה. הצלחנו להתמודד עם הניסיון הקשה בדרך יצירתית, ולהביא לביטוי את רחשי ההוקרה שלנו למאיר ז"ל, ולמה שהוא מסמל בעינינו".

בוא נדבר על המשפחה שלך. אתם שלושה אחים - חמוטל, אתה וערן, ובאורח לגמרי לא פלאי - כולכם בחרתם להמשיך את דרך הוריכם, במידה זו או אחרת: כותבים, משחקים, שרים... האם הכיוון תמיד היה ברור, או שהיו גם מחשבות על כיוונים אחרים כמו רפואה או עריכת דין, למשל?

"אין ספק שהעובדה שגדלנו באווירה של תיאטרון ומוזיקה, אמנות והוראה - עיצבה בדרך זו אחרת את אישיותנו. עם זאת אני סבור שזה מאוד תלוי באופי של האדם: כל אחד מאתנו יכול היה לבחור ומוכשר לעשות הכל - אך אהבת הבמה זה סוג של חיידק, שדבק בכולנו. לא לשווא היה מי שאמר שהמקצוע שלך בוחר בך. אצלי, השימוש בשפה עשירה ומליצית לצד דמיון פורה - התחיל בגיל מאוד צעיר. תמיד אהבתי לצלול אל עומקן של משמעויות, ולהשתעשע עם מילים. למשל, כשראיתי לראשונה את תמונתו של משה דיין, הרמטכ"ל דאז, מיד אמרתי 'הנה משה דיין בלי עין הרע'. הייתי אז בן שמונה או תשע".

ישנן משפחות בהן נושא החזרה בתשובה של אחד או יותר מבני המשפחה, הוא אבן שואבת לבית כולו. במקרים מסוימים, הנושא אף מוביל לקונפליקטים ואנטגוניזם. יש וקרה במשפחות הכי טובות, אולם לא כן הדבר בבית משפחת בן-זאב. שם, הכבוד לאורח חייו של האחר - על בחירותיו ודעותיו - הוא ערך ראשון במעלה. מה הפלא, אפוא, שעל הקשר בינו לבין אחותו חמוטל - משוררת, פזמונאית ומחזאית בחסד עליון, שהתחזקה ברוחניותה ביחד עם בעלה לפני כ-20 שנה, מתבטא בן-זאב ואומר כי "אני מכבד לחלוטין את דרך החיים שבחרו חמוטל ובעלה. אנחנו ממשיכים לעשות הצגות משותפות, ממשיכים לעבוד יחד כך שגם אם ישנן אי-אלו זוויות ראייה שהשתנו אצלה, זה בכל אופן לא בא לידי ביטוי בעבודה המשותפת שלנו". בן-זאב מחייך ומוסיף, "מאז ומתמיד, מצאתי בחמוטל בת ברית נפלאה - זה לא השתנה כשחזרה בתשובה, ולא ישתנה. כל אחד מאיתנו חושב ומרגיש את השני, ויודע בדיוק היכן להעביר את הגבול הדק שבין כבוד הדדי למעורבות יתר, בחיי הזולת. כך גדלנו וחונכנו, וזה מה שאנחנו מכירים".

מעטים יודעים זאת, אך מסע החיפוש של בן-זאב בעולם הרוחני התחיל הרבה לפני שתהליך התשובה של חמוטל אחותו החל לקרום עור וגידים. ביחד עם חבריו מרדכי (פופיק) ארנון, הרב אורי זוהר ועוד - השתתף בן-זאב בחוגים וסדנאות שונות ללימוד התורה, במטרה להתחקות אחר ה'אני' האמיתי שלו. תתפלאו לשמוע, גם שמירת שבת הייתה חלק מההתנסות הזו. "הסיבה שהייתי שם היא שרציתי לטעום טעמה של רוחניות מהו. ללימוד הנושא הגעתי מתוך מחשבה שאוכל להתחבר אליו. מהר מאוד נוכחתי לדעת שהמסגרת ויכולת ההתמדה שלי בשמירת שבת לאורך זמן, פשוט לא מתאימים לי. עם זאת, יש בי את מידת ההכלה והכבוד למי שכן בחר בדרך זו ויכול להיות שדווקא ההתנסות הזו הפכה אותי לסובלני יותר, כלפי התהליכים הפנימיים שעברו חמוטל ובעלה, כשהחלו לשמור תורה ומצוות".

ואיך הסובלנות הזו באה לידי ביטוי ביחס ליהדות?

"יש בזה כמה וכמה פרמטרים. כיהודי, אני לא מרגיש שאני חי בנפרד מיהדותי. היהדות היא כל הזמן בתוכי, אם אני רוצה בכך או לא. אם אני חושב עליה או לא. אלא מה? אל תוכה אני מחבר דברים שהם ייחודיים לי. אם אני נפגש עם אנשים דתיים יש לי אליהם גישה מאוד ייחודית, ולזה מצטרף לרוב רגש של הערכה. מדוע אני מעריך אותו? כי הוא בחר בדרך של לימוד מהמקורות, באופן אינטנסיבי ועמוק. אדם שבחר להיות שרוי בלימוד - הוא מקובל עליי תרתי משמע" (צוחק).

בתחילת הדרך, ההתייחסות של בן-זאב למקצוע הייתה סוג של הגשמה אישית, ותו לא. "רציתי להביע את מה שמתחולל בתוכי פנימה, ולהיות מי שאני. העמדה שהייתי בה אז, לא הייתה מספיק רחבה כדי שאבין שמה שאני עושה על הבמה מול הציבור, זה בעצם שליחות. כשהפנמתי את התובנה הזו, שנים מאוחר יותר, תחושת השליחות התעצמה והפכה לידיעה שאני לא רק גואל את עצמי, אלא גם את האחרים. זו תחושה נהדרת לדעת שהדברים שאתה עושה גורמים שמחה לאחר, ואני מודה על כך בכל ליבי".

אפרופו הודיה - איך נכון בעיניך להגיד תודה, ועל מה בעצם?

"כל המקום הזה של הענווה, שדיברתי עליו קודם, הוא מקום של הודיה. צריך להבין שכל מה שקורה לך, קורה לך כדי שתזכור את המקום הפשוט, הענו והרגיש של הכרת הטוב. תגיד תודה, גם אם התודה הזו נראית לך לא שייכת, ברגע מסוים.

"לפעמים, מוציאים אותך ממסגרת מסוימת שהיית בה, ואתה מחזיק את הראש ושואל 'איך עושים לי כזה דבר? איך איבדתי את הדבר/האדם/המקום הזה'. אתה מנסה באמת ובתמים להבין מה היה פה, ומה גרם לחור הזה בחייך להיפער. וזה יכול להוציא אותך משלוות הנפש שלך. אבל אחרי זמן מה שבו אתה מתבוסס בתוך הכאב, בתוך סימני השאלה, בתוך חוסר הוודאות הזו - אתה פתאום מבין שניצלת, קיבלת חבל הצלה. והחסד הזה, שמתגלה לפתע לנגד עיניך, מעורר אותך להגיד תודה".

פעם אחת ולתמיד - מי זה הקדוש ברוך הוא בשבילך?

"אלוקים הוא תקווה, חיבור למקום הלא נודע בך שהוא רחב מני ים. אלוקים הוא...הוא הרבה דברים. אין דבר אחד שאני יכול להגיד לך עליו, משום שאלוקים הוא נוכח בכל וממלא את הכל, ובכל פעם - אתה תופש אותו מפרספקטיבה אחרת. אם אתה נמצא בלב סערה, ספינתך מאיימת להיבלע אל מצולות ומהמקום הזה אתה קורא אל אלוקיך - זה מיד מחבר אותך אל עצמך, אל העוצמות והחולשות שלך. מתוך מקום הכרתי כזה, החיבור אליו יתאפשר בכל סיטואציה בחייך. איך? על-ידי תפילה. התפילה סוללת לך את הדרך להתייחד עם אלוקים, ואין אחד שלא יכול להתפלל. כל אדם בעולם הזה, בכל מקום תודעתי שלא יהיה - יכול לדבר איתו. כל אחד, לפי הכלים שלו וההבנה שלו, יכול וצריך לדבר איתו ולהודות לו".