דרוש ריסון עצמי

לפני עשר שנים, פחות או יותר, לאחר ההחלטה של אריאל שרון לגרש מבתיהם בגוש-קטיף אלפי יהודים, קבע אהרן ברק, אז נשיא בית המשפט העליון, הרכב מיוחד לדיון בכל העתירות שהוגשו בידי המתנגדים למהלך המביש, הלא ראוי, הפחדני, הפוגע בזכויות-יסוד, שבו פתח אז ראש הממשלה. שלושה שופטים בלבד - אהרן ברק, דורית ביניש ומישאל חשין - דנו בכל העתירות. כולן, עד האחרונה שבהן, נדחו. השופטים לא מצאו בהן, לטענתם, כל טעם שיצדיק את התערבותם; הם גם לא ראו מקום להתערב במהלכים האנטי דמוקרטיים במפגיע שבהם נקט אז היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כדי לדכא כל מהלך של מחאה. מני מזוז יושב היום בבית המשפט העליון. מי שדחף אותו לשם היא ציפי לבני, מי שהייתה בזמנו, שרת המשפטים. גם היא, אגב, לא ראתה בזמנו כל פסול בהשתוללות של מערכת המשפט.

אחת העתירות הייתה של שבעה קציני מילואים בכירים שביקשו, באמצעותי, לאסור על הממשלה לעשות שימוש פוליטי בצה"ל כדי לסייע בגירוש התושבים מבתיהם. סא"ל מוטי יוגב היה בין העותרים - אולם העתירה לא הגיעה לכלל מיצוי שכן בשלב מסוים החליטו העותרים, ובהם גם תת-אלוף אחד, שאין הם נותנים עוד אמון בבית המשפט העליון. אהרן ברק קיבל את מכתבם - ולא הגיב. הוא לא ראה, כנראה, כל פסול בהמשך שיתוף הפעולה עם מערכת שלטונית מושחתת בעליל.

אותו הרכב, אגב, זה שקבע כל העת שמדובר בעתירות פוליטיות-כביכול, לא היסס לתת, באותם ימים ממש, סעדים לעותרים מן הצד "האחר" של המפה הפוליטית. באחת העתירות נתבקש בית המשפט העליון לאסור על מה שנקרא בז'רגון הצבאי "נוהל שכן". לפיו, מבקשים כוחות צה"ל המכתרים בית של מבוקש מקרוב משפחה או משכן לדפוק על דלתו של מי שמתבצר בביתו כדי לשכנעו להיכנע. הנוהל הזה חסך, בזמנו, קורבנות-שווא רבים בקרב החיילים - וגם בקרב הפלשתינים; אבל ברק החליט שהנוהל נוגד את מה שבעיניו נראה כנוהל סביר או מידתי. הוא בוודאי ראה לנגד עיניו, בעת שהוא החליט כך, את הסטודנטים שלו באחת מן האוניברסיטאות שאליהן הוא היה נודד מעת לעת כדי "להשלים את משכורתו". לא מעט חיילים שילמו מאז בחייהם בגלל שנאסר עליהם לנהוג באורח שנראה, גם לאנשי הפרקליטות הצבאית, הגון, מידתי וראוי בנסיבות העניין.

וזה שורש הבעיה. השופטים לא התמנו לתפקידם כדי ליישם השקפות עולם אישיות - ולכן כאשר הם קובעים שמהלך מסוים של הדרג הנבחר אינו מידתי בעיניהם, או סביר, לצורך העניין, הם מכריעים, למעשה, על-פי מה שהם באו עימו מהבית.

מותר לשופט עוזי פוגלמן - או לשאר יפי-הנפש בבית המשפט העליון - לחשוב שהליך הריסת ביתו של רוצח אינו מידתי בעיניו, או אינו יעיל, לשיטתו, כדי להרתיע רוצחים אחרים, אבל יש קו שאותו אסור לו לחצות; אם הממשלה הנבחרת סוברת אחרת - אז אין לבית המשפט כל סמכות לסתור את דעתה. השופט פוגלמן תמיד יכול להתפטר מתפקידו - ולעבור למערכת הפוליטית כדי לשמש שם בתפקיד הרבה יותר רלוונטי. בזמנו, עשה את זה השופט בנימין הלוי. הוא הצטרף לליכוד. עוד לא קם שופט הגון כמותו.

בכל מדינה דמוקרטית יש מערכת של איזונים ובלמים, ואין רשות אחת רשאית להעמיד את שיקול דעתה במקום זה של רשות אחרת. אבל השופט ברק הנהיג במקומותינו משהו אחר לגמרי: הכול שפיט, הוא קבע, ומכאן הוא פרש את כנפיו על פני כל מערכות השלטון.

ועוד זאת: הגרזן השיפוטי אינו פועל על-פי אמות מידה שוויוניות. אם פונים אל בית המשפט העליון אנשים המתנגדים, למשל, לשחרור מחבלים בעסקה עם ארגון טרור, הפסיקה תמיד אומרת שמדובר בעניין מדיני שבו אין לבית המשפט סמכות. אולם כאשר פונה ארגון מן הצד הרדיקאלי, האנרכיסטי, של הספקטרום הפוליטי, האוזן תמיד קשובה.

חבל שבית המשפט העליון פוגע בעצם הלגיטימיות שלו; מעט ריסון עצמי לא היה מזיק לו.