העולם שהיה

י. ל. פרץ (1851-1915)הוא אחד משלושת הסופרים הענקיים היהודים שחיו בתקופה ההיא וכה היטיבו לתארה הן בצחוק והן בדמע. שלושתם, פרץ, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם קבורים בבית הקברות היהודי בוורשה, שם קבורים כל גדולי הספרות, התיאטרון והשירה היהודית שהותירו לנו נכסי פאר תרבותיים. פרץ שהיה עורך דין במקצועו, ולאחר שנים נשלל ממנו רשיונו לעסוק במקצוע מהטעם שנחשד בקומוניזם, בגלל דעותיו הסוציאליסטיות - עבר למלאכות שונות אך עיקרן - הכתיבה.

תיאוריו הכה מפורטים על חיי הדלות והמצוקה בהם חיו יהודי העיירות הנידחות, מעניקים לנו - שהורגלנו לחיות במדינה עצמאית משלנו, לחוקק בה חוקים ולהנהיג בה סדר ושלטון, מבט חדש על מצבנו. לנו קשה להאמין כיצד הסכינו היהודים האומללים שם להמשיך ולחיות בעוני ובהשפלות כאלו שזכו להן שם. כשרוב המקצועות נשללו מהם, וכל שנותר בפניהם היה העיסוק בתגרנות ובהלוואות כספים. מצוקת אישה אלמנה שנותרה עם שלוש בנות אותן תצטרך להשיא עם נדוניה, היא אחת מאלה שסיפוריהן מתוארים בהצגה, שהבימאית הצעירה והמחוננת איה קפלן ארגה בכתיבתה לכדי הצגה אחת עם המון רגישות ונגיעה ואירמה סטפנוב מבצעת בצורה כה מרגשת..

צריך הרבה נשמה ורחמים כדי להיות יכול לקלוט מדוע וכיצד הגיעו היהודים לשפל המדרגה, ולהבין למה ומנין יצאה הבשורה לחזור לציון. האם כיום האזרחים בישראל היו מסוגלים לחיות בתנאים כה מחפירים אותם הטילו אז הגויים שם על היהודים? קשה לתאר. כאן, כשהכל פתוח ובהישג יד, כשההשכלה היא חינם לכולם, ורק נדרש רצון ללמוד ולהתקדם כדי להצליח - הצעירים (בפרט) לא יכולים לתאר בדמיונם את מרורות הגלות. לכן אולי, בגלל חוסר הידע שלהם את מאורעות העבר, אפשר להבין את הנהירה של הצעירים כיום לברלין למשל. ללב ליבו של שלטון הנאציזם של המאה שעברה. להבין אך לא לקבל.

על בימה מעוצבת להפליא בידי לילי בן נחשון בסופר- אמנותיות, כשבתי העיירה מפוסלים בזעיר-אנפין, פותח גדול שחקני הידישפיל כיום יעקב בודו, בהסבר קצר בו הוא ממשיך גם בין הקטעים, בהכניסו רוח מבודחת בשילוב בדיחות ועוקצנות, שמפיגים את הריאליה שמשוך עליה חוט של עצב (עבורנו). שאר שבעת השחקנים ממלאים בכל סיפור דמויות שונות ומגוונות, כולן נוגעות ללב, מבוצעות עם הרבה נשמה ורגש, ויש בהם קריצה לצעירים כיום בישראל, המצויים בעול הפרנסה, ואינם מסוגלים להתרומם ולגדל מספר ילדים כרצונם. הידיעה שלא תהיה להם כלכלית אפשרות לגדול, להאכיל ולספק להם את החינוך, התזונה וכל שאר צרכיהם, גורמת לשינויים דמוגרפים חריפים.

מיטב השחקנים שרובם צעירים וצברים, בעלי השכלה תיאטרלית ולמדו את היידיש בתיאטרון, מביאים לקהל הצעיר יותר, שלא ידע את המתרחש, את התמונה האמיתית של אז, כך שהוא יכול להשוות, ולחוש תקווה - שכאן הכל יכול להיות יותר טוב.

יובל רפפופורט הכה רבגוני במספר הדמויות שהוא יכול לגלם הודות לשפע שערו, כשהוא מסתירו מתחת לכובע - או לא; ישראל טרייסטמןשכה אצילי תמיד כדמות הרבי - כאן המשיא את הזוג הצעיר בתנאים-לא תנאים; אירמה סטפנוב מלאת הקסם משחקת את האלמנה הדוויה הנאבקת לשרוד, והסצינה שלה בה היא מתוודה על כשלונה להשיא את הבנות בגלל החינוך החמור והאורתודוכסי - יש בו גם ביקורת על נוקשות הדת כאן כיום. אנדרה קשקר רב ההבעה (שכה הפליא בסרט של עמוס גיתאי "קדמה") מגלם דמות שונה לגמרי ומהווה חלק חשוב מכל החבורה, שאת התנועה הכה מושלמת שלה עיצב עמית זמיר, הכוריאוגרף המשובח ורב היכולות.

יהונתן רוזן שניחן בקול אופראי, שר כאן במשורה, אך גם כך, הוא מרשים מאוד את הקהל, גם בנגינתו. טרייסי אברמוביץ המנוסה יותר, ורונית אשרי מגלמות את דמויות האישה היהודיה על כל רבדיה, כשרונית בולטת בקולה ובקיסמה. כל זאת - הרבה בזכות התלבושות שעיצבה יהודית אהרון, כולן בלבן, אולי כניגוד למציאות הקודרת, ואורן סלע על הפסנתר והאקורדיון עם הקלרניטן עופר שפירא מעניקים את הרקע המוסיקלי -יהודי באופן חי בירכתי הבמה, כך שבקטעי הריקוד והשירה הלא-רבים הרוח מתרוננת ומתרוממת. על כל אלה חוגגת התאורה הנפלאה של מישה צ'רניאבסקי, שמן הראוי היה שכלל מעצבי התאורה בישראל ילמדו ממנו. אריה בלינדר תרגם את הסיפורים ליידיש לורה סהר תרגמה סימולטנית לעברית (בה כתב פרץ בשנותיו האחרונות) כך שכל צבר, החף מידע של ידיעת היידיש, יכול ליהנות מההצגה למראה פס-התרגום שמעל הבמה.

הצגה שונה מכל מה שקהל תיאטרון היידישפיל הקבוע מכיר. לא עוד קומדיה קלילה, או רביו, אלא מבט שמעורב בו צחוק ועצב, מוזיקה שדאג לה ולדרמטורגיה דורי פרנס, וביצוע מושלם של להקת היידישפיל, רובם כבר צעירים ודור שני בה. ולנו, הקהל - נוסטליה לעולם שהיה ואיננו, אך מטיל אור על תכונות שנשארו בתוכינו משם ומאז, ולקח - עד כמה זכינו למה שיש לנו.