נפתח דווקא בפיסקה האחרונה בפסק הדין, אותה כתב השופט נעם סולברג. הוא מעלה סוגיה רוחבית חשובה, שאינה רק משפטית אלא גם מוסרית וחברתית. העליון שלח לכלא את צבי בר ושאול לגזיאל בני ה-81 וסולברג אומר – בצדק רב:

"לא בנקל אנו שולחים אדם מבוגר וחולה למאסר מאחורי סורג ובריח. פגיעתו של המאסר באדם שכזה כבדה היא עד מאוד. הרהרתי בלבי, שמא יש מקום לתת את הדעת על סוגיה זו. תוחלת החיים בעידן הנוכחי הולכת ומתארכת, יותר עבריינים עומדים לדין גם כשהם באים בימים, ואינני בטוח אם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח בבית הסוהר הוא המענה ההולם לעבריינים מסוג זה.

"ייתכן שיש מקום לחשוב, כשם שהדבר נעשה ביחס לקטינים, על אופנים אחרים לריצוי העונש. אומנם כבר כיום שיקול זה הוא שיקול משמעותי בגזירת העונש, וכפי שראינו כאן – אף יכול להוביל להקלה ניכרת בו. כיוון המחשבה שאני מציע כאן אינו מכוון להקלה בעונש, כי אם להתאמת העונש. ייתכן ששהייה במעין מעון נעול, תוך ביצוע עבודות שירות למשך תקופה ארוכה, תהיה ענישה מתאימה יותר לחלק מעבריינים אלו, מאשר ריצוי של חודשים ספורים מאחורי סורג ובריח, בבית סוהר רגיל. ניתן לחשוב גם על אפשרות של 'מאסר-בית'. ברם, אין זו אלא הערה, פרי מחשבה שלבטח איננו חפצים בגסיסה איטית של אסירים זקנים בתוככי בית הסוהר; זהו ענין למחוקק לענות בו".

בדרך כלל לא נעים לקרוא פסקי דין החושפים את ערוותם של אישי ציבור, אך במקרה של בר – יש בפסק הדין פרק ממש מביך. השופט עוזי פוגלמן קורע לגזרים את טענתו של בר, לפיה החזיר הלוואה שנטל בלונדון באמצעות 200,000 דולר במזומן שהחזיק בכספת ביתו. ולמה זה מביך? כי בר מתגלה כשקרן סדרתי מחד אבל לא מתוחכם מאידך-גיסא, שחושב שכולם טיפשים.

פוגלמן סורק את הגירסה במסרק דק ולא מותיר ממנה אבן על אבן. קודם כל, זוהי גירסה כבושה – שגם הלכה והתפתחה, כאשר מספר הווריאציות שלה פשוט מהמם. בר אמר שלא היה לו מזומן בכסף, שהיו לו 10,000 שקל שנותרו מטיולים בחו"ל, שקיבל ירושה מאביו, שאלו היו כספי חסכונות עתיקי יומין, שזה היה מייעוץ ביטחוני, שזה היה 100,000 דולר, שזה היה 200,000 דולר, שזה היה 550,000 דולר. בר אמר שהכסף נועד לרכישת מכונית לבנו, להמרות מט"ח, לפרעון ההלוואה.

שנית, בר לא הביא אפילו עד אחד שיספר ששילם לו תמורת "עבודות ביטחוניות בחו"ל". שלישית, הוא לא דיווח על הכספים לרשות המיסים. רביעית, בגירסה הזאת אין בדל של היגיון: מדוע ליטול הלוואה בחו"ל בריבית של 7% בשנה, אם יש לו מאות אלפי דולרים במזומן? ואת כל הסיפורים הללו סיפר מי שעמד במשך כמעט שלושה עשורים בראש אחת מהערים הגדולות בישראל. שלפחות יכבד אותנו בשקר קצת יותר מתוחכם.

בפיו של פוגלמן קביעות עקרוניות חשובות בנוגע לעבירת השוחד. הן לא חדשות, אך כאשר בית המשפט העליון חוזר עליהן – ראוי לשים לב אליהן. הוא מציין, כי די בכך שהמשחד רצה להניע עובד הציבור לפעולה, ואין צורך להוכיח שעובד הציבור סטה בפועל מן השורה. בפיו גם הסבר לכך:

"במקרים רבים תתקשה המאשימה להוכיח סטייה מהשורה כאמור. כך, שכן עבירות מסוג זה אינן מתבצעות בראש חוצות – ומכאן הקושי שבהצגת ראיות ישירות להוכחתן; ומשום שאין זה פשוט להוכיח כי החלטה מסוימת שקיבל עובד הציבור אינה נופלת במתחם שיקול הדעת הנתון לו".

פוגלמן גם חוזר על החזקה, המעבירה לעובד הציבור את הנטל להוכיח שקיבל את טובת ההנאה בזיקה לתפקידו: "בדרך כלל יש להעמיד עובד ציבור בחזקתו שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את חסדיהם, אלא על-מנת שיטה להם חסד במסגרת מילוי תפקידו".

בנושא עבירת הפרת האמונים, אשר סניגורים רבים רוצים למחוק מספר החוקים, יש לשופט נעם סולברג גישה מעניינת. תחילה הוא מדגיש, כי הבסיס לדיון היה ונותר ההלכה שקבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב בעניינו של שמעון שבס – דהיינו: העבירה הזאת חיה ובועטת. סולברג חוזר על שלושת הערכים עליהם מגינה עבירה זו: הבטחת אמון הציבור בעובדי הציבור, שמירה על טוהר המידות של עובדי הציבור והבטחת תקינותה של פעילות הממשל. וכאן בא החידוש:

"לדידי ספק אם יש לראותם כשווי מעמד. העמדה לדין בגין הימצאות בניגוד עניינים אשר פגע אומנם באמון הציבור במינהל הציבורי, אך מבלי שהדבר הוביל לפגיעה בפועל בתקינות המינהל ובטוהר מידותיו, עוררה ביקורת לא מועטה. אכן, ייתכן שיש טעם ביצירת מדרג בין שלושת הערכים המוגנים. ברם, ספק אם מדובר בשאלה מעשית, וזאת משום שברגיל שלושת הערכים המוגנים שזורים זה בזה, ומעשה של הפרת אמונים יפגע בשלושתם יחד, אף אם בעוצמה משתנה.

"לדידי, קשה לחשוב על סיטואציה שבה ניגוד העניינים פוגע באופן מהותי באמון הציבור, מבלי שהייתה לו השלכה של ממש על תקינות פעילותו של עובד הציבור, ולוּ משום שבמצב כזה על עובד הציבור להימנע באופן יזום מניגוד העניינים שבו הוא מצוי, ולמצער לדווח עליו לגורמים הרלוונטיים. לשון אחר: בשל חשיבותו של אמון הציבור ברשות המינהלית, הרי שכאשר עובד ציבור מצוי בניגוד עניינים הפוגע במראית פני תקינות המינהל הציבורי, עצם העובדה שלא נקט אמצעים נדרשים כדי למנוע את ניגוד העניינים היא כשלעצמה פוגעת פגיעה מהותית בתקינות המינהל".

צבי בר טען, שהכספים שקיבל מהיזם חיים גייר היו בגדר הלוואה בין חברים. המדינה טענה, כי לא היה היגיון כלכלי בקבלתה של הלוואה זו, דבר המוכיח שמדובר בשוחד. השופט יצחק עמית אינו מוכן לקבל את החזקה שניסתה המדינה ליצור:

"אני נכון להניח כי אנשים שונים אינם תמיד מנהלים את ענייניהם הכספיים בהתאם למצוות ההיגיון, ויש להיזהר היטב שלא לזקוף לחובתו של נאשם כל תמיהה לגבי התנהלותו הכלכלית. לכן, לא אתן משקל שלילי לעצם העובדה שבר נטל הלוואה כאשר מצבו הכלכלי לא הצריך זאת, וניתן להניח לטובתו של בר כי הוא נהג כך מסיבה תמימה שלא הובהרה. לראיה, באותה תקופה בר לווה כסף גם מלרנר, ולטעמי, ההבדלים בין תנאי הלוואת לרנר לבין תנאי ההלוואה שנלקחה מגייר אינם משמעותיים.

"כמו-כן, בניגוד לבית משפט קמא אינני סבור שהאופן בו נערך הסכם ההלוואה מעורר תמיהה כשלעצמו. מקובלת עלי טענתם של המערערים כי סביר שהלוואה 'חברית' תעוגן במסמך משפטי סדור ומחייב, ואינני מוצא בכך נתון חשוד שיש לזקוף אותו לחובתם. נהפוך הוא, הסכמי הלוואה, גם בין חברים ובמיוחד כאשר אחד מהם הוא דמות ציבורית, ראוי לעגן בכתב". רק בהמשך, פסק עמית, החליטו השניים שההלוואה לא תוחזר, וכך היא הפכה למתנה – דהיינו: לשוחד.

מה בנוגע ליחסי החברות – טענת הגנה שמעלים לא מעט אישי ציבור (כגון בנימין בן-אליעזר המנוח)? עמית חוזר בהקשר זה על ההלכה שנקבעה עוד לפני 20 שנה:

"יחסי ידידות וחברות בין הנותן למקבל אינם מהווים כשלעצמם חיסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד, כשם שמתת קטנה אינה ערובה לכך כי אינה שוחד. טיבם של יחסי החברות וגודל המתת נמנים עם הגורמים שיש ליתן את הדעת עליהם, לצורך הכרעה בשאלה אם היה במתת משום עבירת שוחד. המבחן תמיד הוא מבחן המטרה, של הנתינה או הלקיחה, והמטרה נקבעת על-פי ראייה כוללת של הנסיבות. שהרי אין המטרה גלויה, דרך כלל, לעין כל, ועל בית משפט לעמוד עליה מתוך ניסיון החיים, השכל הישר ומכלול נסיבותיו של כל מקרה.

"הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. אך ברור הוא כי הדברים שאמרנו מחייבים סייג... קבלת טובת הנאה סבירה ומקובלת בין ידידים תיראה לכאורה כמעשה תמים, אלא אם הוכח מן הנסיבות היפוכו של דבר.

"כך הוא אם תצליח התביעה להצביע על נסיבות שמהן עולה כי ביחסי הידידות מעורבת אהבה התלויה בדבר, ועל כן הטעם למתן טובת ההנאה אינו נעוץ רק בידידות לשמה, אלא כרוך בו גם היבט אינטרסאנטי, הקשור להיותו של המקבל עובד ציבור שהנותן נזקק, או ייזקק, לשירותיו".