פגישות פסגה היסטוריות בין מנהיגי ארה"ב ורוסיה נוטות להתקיים מחוץ לשתי המדינות: בטהרן, בפוטסדאם, בז'נבה, ברייקיאוויק. דונלד טראמפ וולדימיר פוטין נפגשים היום (16.7.18) בהלסינקי – ואולי זה סימן טוב מוקדם, כותב מייקל קימייג' ב-Foreign Affairs.

לכאורה, הרקע לפגישה אינו מבשר טובות: חקירת ההתערבות הרוסית בבחירות בארה"ב וכתב האישום שהוגש בסוף השבוע ומתחים בין המדינות מסביב לעולם. אבל כפי שמלמד המיקום, ייתכן שהחשיבות האמיתית של הפסגה לא תהיה טמונה בתיאטרליות שלה, אלא בעבודה הדיפלומטית המתנהלת הרחק מאור הזרקורים. הייתה זו הלסינקי שבה חתמו ב-1975 ארה"ב, בריה"מ ומעצמות אירופה על הסכם שהיה שנוי במחלוקת בזמנו, אך סייע רבות לסיומה בשלום של המלחמה הקרה שלושה עשורים מאוחר יותר.

לדעת קימייג', כדאי לשים לב ללקחיה של אותה פגישה בהלסינקי. ההסכם בא אחרי שנים רבות של מו"מ עיקש וקשה, חייב פשרות משני הצדדים והיה מבוסס על עבודה מעשית ולא על עקרונות. תחת הצל של ציפיות נמוכות, העבודה הסיזיפית השיגה תוצאות. במילים אחרות: החשיבות האמיתית של הפסגה הייתה הרחק מעין התקשורת. וזה יכול לקרות גם הפעם.

פרשנים אמריקנים חוששים, ובצדק, מן ההשלכות העלולות להיות לשליפות מן המותן מצד טראמפ ומשגיאות אסטרטגיות העלולות לנבוע מהדרמה של הפסגה. רבים סבורים שהנושאים הם החשובים, והם מצביעים על התמונה הצפויה: נשיא רוסיה עומד לצידו של נשיא ארה"ב המצוי בחקירה על קשריו עם רוסיה, שאינו בטוח לגבי עתידה של נאטו ואשר מאוהב בעסקות או בעסקות-למחצה כתוצאה מיצירת ציפיות מוגזמות.

הבעיה האמיתית, טוען קימייג', אינה מה יקרה בפגישה אלא הסכנה שהשניים יקיימו את הפגישה הלא-נכונה. פסגה שתוביל לוויתורים אמריקניים תמורת העמדת פנים של ניצחון, תהיה גרועה יותר מאשר אי-קיום הפסגה בכלל. זה מה שקרה בחודש שעבר בפגישה בין טראמפ לבין קים ג'ונג-און: טראמפ מכר אותה כהצלחה גדולה, בעוד בפועל לא יצא ממנה דבר פרט להצהרה חסרת משמעות, שאחריה קוריאה הצפונית מתנהגת בדיוק כמו לפניה. במקרה הטוב, הפסגה בסינגפור הייתה רק תחילת הדרך.

גם פגישת טראמפ-פוטין תהיה רק תחילת הדרך. היא לא יכולה להבטיח רבות בפני עצמה. היחסים בין המדינות הורעו בשנים האחרונות והפסגה האחרונה התקיימה לפני שמונה שנים. רשימת האי-הסכמות ביניהן היא אין-סופית, והקונגרס הזכיר לטראמפ שלא יעניק לרוסיה שום דבר שנוגע בעיצומים עליה או בחוזים עליהם חתומה ארה"ב.

זו הסיבה לכך שמה שהתחולל מאחורי הפסגה עשוי להוות מפת דרכים לממשל טראמפ. הפסגה צריכה לשמש ליצירת מסגרת להמשך המהלכים הדיפלומטיים. יש להקים קבוצות עבודה במשרד החוץ ובפנגטון, כמו גם קבוצות דו-מפלגתיות בקונגרס.

שני הנושאים הדחופים ביותר הם אוקראינה וסוריה: מבוי סתום דיפלומטי בנושא הראשון, וסכנה למלחמה בין ישראל לאירן בנושא השני. שתי המדינות ירצו למנוע מלחמה שכזו, ויכולתן להשפיע על ישראל ואירן היא מוגבלת, אבל אין ספק ששיתוף פעולה בסיסי ביניהן יכול למנוע את העימות. בנוסף לכך, וושינגטון ומוסקבה צריכות לדון לעומק בסוגיות של הגבלת הנשק, מלחמה בטרור, הקוטב הצפוני והחלל. מנהיגי שתי המדינות יכולים לתת בהלסינקי את ברכתם לקיומו של מו"מ בנושאים אלו ואחרים.

בעולם אידיאלי, טראמפ יעלה את ההתערבות הרוסית בבחירות הן בשיחתו בארבע עיניים עם פוטין והן בצורה פומבית כאשר עמיתו הרוסי יעמוד לצידו – כפי שעשה עמנואל מקרון בנסיבות דומות. פוטין יכחיש את הטענות וטראמפ צריך להימנע מלאמץ את ההכחשה (כפי שעשה בעבר). פוטין כמובן לא יודה, אבל עצם העלאת הנושא תפגין את נחישותה של ארה"ב ונכונותה להגיב על פגיעה בהליכים הדמוקרטיים שלה.

טראמפ אוהב להגזים, אבל ממשלו צריך לעשות כל שביכולתו כדי שלא להציג את פסגת הלסינקי כפריצת דרך – סבור קימייג'. במקום זאת, על הממשל להוקיר את השנים הרבות של דיפלומטיה משעממת שהובילו להסכם הלסינקי של 1975. הממשל צריך להתכונן לשלב הבא – נורמליזציה הדרגתית של היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, החלוקות ביניהן בנוגע לעתידם של אירופה והמזרח התיכון. הימנעות מיחסים עם רוסיה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של ארה"ב.

כאשר ייווצרו יחסים כאלו, וושינגטון צריכה להשתמש בהם כדי להשפיע על התנהגותה של מוסקבה. היא אינה יכולה להכריח את רוסיה לפעול כרצונה; העיצומים והבידוד נכשלו בחזיתות אוקראינה וסוריה. שילוב של לחצים במקום בו האינטרסים האמריקניים מחייבים זאת, לצד אותה נורמליזציה של הדיפלומטיה, יהווה גישה אמריקנית חדשה. אם היא תיכשל – תמיד אפשר יהיה לשוב ולהגביר את הלחץ.

סביר להניח שאחרי הפסגה יפנה טראמפ את תשומת ליבו לנושאים אחרים, כמו מלחמת הסחר עם סין והבחירות לקונגרס. הצעד ההגיוני יהיה להותיר את המשך המלאכה בידיהם של שר החוץ, מייק פומפאו, שר ההגנה, ג'ים מאטיס, והיועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולוטון. השלושה הם ניצים ביחסם לרוסיה, ויוכלו לנצל את הידידות הרטורית של טראמפ כלפי פוטין ואת הפופולריות היחסית שלו ברוסיה כדי לנרמל את היחסים. הם לא ימכרו את אירופה תמורת הסדר בסוריה, אך יוכלו לשנות את כיוון היחסים בין שתי המעצמות. תהליך זה עשוי לפתוח את הדלת בפני אפשרויות חדשות באוקראינה ובסוריה. כדי להצליח בכך, יהיה צורך באותן משמעת עצמית, סבלנות ותשומת לב לפרטים שהולידו את הסכם הלסינקי.