מי ומי ההולכים

הוא עצמו הטיל מוראו, המטיר ברד של בליסטראות של קרח ואש "י.קֹ.וָ֗.ק נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר ה' בָּרָ֖ד עַל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁר לֹֽא-הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכָל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי" (שמות ט', כ"ג-כ"ד). כוח אדיר. ומבוקר. על כל מצרים המטיר. "רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר-שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד" (שם, כ"ו) אין לך חזק יותר ממי שכוחו עמו לשלוט בכוחו, לנהל אותו, להכות ולחסוך, למשול בזעם, לפרוק אותו ממוקד, להלום ולבלום. הוא היה מלך כל יכול על הארץ. אלוהי העברים נתגלה כמלך כל יכול על השמים ובן הנסיכים המצרי שהיה לנביאם של העבדים מושל בו. הוא נשבר. "וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְ.קֹ.ו.ק֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים" (שם, כ"ז) במערכה הנטושה ביני לבין אלוהיכם נגפתי זאת הפעם, הוא גבר עליי, הכניע אותי. הוא לא ירפה, אלא אם כן תבקשו על חיי, ועל כן גוזר אני מלכך, עליך ועל אחיך הדובר עמך מפיך, לתבוע ממלככם שבשמים לחוס עליי ואעשה כרצונו, "הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל-יְ.קֹ.ו.ק וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד" (שם,כ"ח). בשבועה זאת על שפתיו הרועדות פחד ואימה, יצא את ארמונו עם פרוץ הפוגת הברד.

ההרס היה חסר רחמים. מה שלא נעקר, נשבר, מה שלא נשבר עלה באש, מה שלא עלה באש קרס בקרח. פגרי בהמות שהוכו בשדות. גוויות אדם שלא עלה בידם למצוא מחסה. גולגולת מרוצצות. ההתגרות משולחת הרסן הייתה לפתע לבלתי נסבלת. אבל הברד עמד. השוטים, הנביא ואחיו העתירו בעדו, אבל עכשיו אם ישלח, ויודה קבל עם ועולם כי מחל על המכה משמים הוא לא ירתיע עוד כמלך אדם על הארץ. "וַֽיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" (שם, ל"ה).

זה לא היה רציונלי עוד. יועציו, חרטומיו, חכמיו, כוהניו, שרי צבאו, הפמליה העוטפת מלך בעצות ובכשפים ובקסמים ובתבונות, נבהלה. הוא איבד קשר עם המציאות. אבל, לא דיברו. פחדו. הוא לבדו, מולם, והם עדיין משותקים בין הפחד מפני המלך והחרדה מפני אלוהי העבדים העברים עתיר הנקם המסתורי, יודעים, הוא יבא המשה הזה כבד הפה ויבא עמו אחיו הרהוט כאשד צוננים ויביאו עמהם איום במכה שתפליא למגר עוד יותר מן הברד, וכשהם באים, ואומרים היכון לארבה, לעננים משמידים מעופפים מכל ערבות היבשת שיפשיטו את מצרים מכל גידוליה ויחזירו אותה אל עידן הרעב שקדם לבריאת כל צמח צומח וכל דגן בעולם, או אז הם דיברו ואמרו "שַׁלַּח֙ אֶת-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת-יְ.קֹ.וָ.ק אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם" (שם, י', ז'). אבדה מצרים אם לא תשלח. אבדו נכסיך העצומים בעבדים אם תשלח. שלח! אבל עוד זאת נותרה בו מן המרי. ישלח. "לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת יְ.ק. וָ֣.ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם". אבל את מי ישלח?

הוא נכנע, צאו מתוך עמי יהודים "אבל, מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים" (שם, ח') מי הוא יהודי לצורך חוק הפדות? מי שאומר שהוא יהודי והוא מצטרף לשיירת העבדים ההולכים לעבוד את אלוהיהם במדבר, כל דכפין, כל עבד אם יאמר כי הוא עברי ואפשר איננו אלא כנעני או מכל עממי הארצות הכבושות, אלוהיכם תובע את עמו, ועתה יקומו גם אחרים, זרים לאלוהיכם, רכושי שלי, משאבי אנוש של ממלכתי, ויילכו, "מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים" מי יעמוד בגבולה של מצרים ויאשר מי עברי ואלוהיו עמו ומי שלי וגונב עמכם דעתי?

והשאלה מנסרת באוויר המתוח שבין נביא העבדים לבין המלך ופמלייתו והם יודעים כי בשאלה "מי ומי ההולכים" מסתתרת מציאות רבת פנים ומורכבת. במאתיים ועשר שנות שעבוד היו שרי מיסים, עבודות פרך, גזירה על הבנים, לחץ להפוך נשים לאמות מצריות, עמידה בעינויים בלי שנות שם, בלי החלף מלבושים, בלי עזוב לשון ותפילות, אבל היו גם עבדים שיזמו בכוחות חיות המתעוררים במדוכאים, שגאלו עצמם ממחנות ההסגר של העבדות, שנעו אט אט אל עיבורי העיר, שקנו לעצמם חירויות כלכליות, שהתעשרו, שקנו מעט מעט מגורים גם בשכונות של עשירי מצרים, שהתבוללו, כמעט, לשיעורים, למחצה, בדרך. שנישאו נישואי תערובת. שעבדו את השם בסתר ואת אלוהי מצרים בגלוי. שעבדו את אלוהי מצרים בסתר ושום אלוהים בגלוי. שעבדו גם את אלה וגם אתה גם בסתר וגם בגלוי. במאתיים ועשר שנים הכל נע. הכל זע. האמונה. הפרגמטיה. הנאמנות. הכפירה. התלות, השחרור, כביכול, כביכול. "מי ומי ההולכים" - גם הם? גם העבדים החלכאים והנדכאים, גם מי שחיו בתהליכי טמיעה ושמעו גאולה ונעורו לצאת גם הם, להצטרף אל אבותיהם הראשונים? מיהו היהודי האמור בחוק הפדות? מי שחי כיהודי? מי שנולד כיהודי? מי שנולד ליהודי? לאביו? לאמו בלבד. מי?

קורבן ההודיה

הדברים מתגלים במלא בהירותם כשדנים במשמע התיבה "פסח". פסח הוא השה אותו שחטו לעבוד בו את האלוהים הפודה אותם. לא החג. הקורבן עצמו. "וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל-זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח" (שם י"ב, כ"א). הפרשן אבן עזרא, אומר פשוטם של דברים "קורבן השה הוא הנקרא פסח ועל שמו החג" ולא על שם החג שם הקורבן. ניחא, אבל איך לא יאזין לדברי הכתוב האומר כי לא כן, כי הקורבן אומנם הוא פסח אבל שם נתנו לו "פסח" מפני שלדורות יסופר סיפורה של יציאת מצרים כסיפור של הצלה, "וְהָיָ֞ה כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְ.קֹ.וָ֛.ק לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת. וְהָיָ֕ה כִּֽי-יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם. וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח-פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽי.קֹ.וָ֗.ק אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל-בָּתֵּ֤י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת-מִצְרַ֖יִם וְאֶת-בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ" (שם י"ב, כ"ה- כ"ז). אבל, עדיין איננו יודעים "אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח" מה הוא. המשמע הוא "הציל", "מילט" אולם כלום זה גם פירושו? אולי, כמו בפסוק ה'בישעיהו ל"א, "כְּצִפֳּרִ֣ים עָפ֔וֹת כֵּ֗ן יָגֵ֛ן ה' צְבָא֖וֹת עַל-יְרֽוּשָׁלִָ֑ם גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט" המדבר בה' המציל לעתיד את ישראל עמו ומגן עליהם בתוך ירושלים עירו, גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט. וזהו פסח מצרים, הגנה, הצלה, ועל שמם קורבן ההודיה, הפסח.

אבל עדיין אין הדעת נינוחה. אפשר שפסיחה אינה הצלה, אלא אמצעי, דילוג שהביא להצלה, ועל שם הדילוג, נקראו החג והקרבן פסח. כך כתוב. כך לכאורה פשוט "אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל-בָּתֵּ֤י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם". איך דילג. מה דילג? כאן בא רבי שלמה יצחקי, שהיה דר בעיר TROYES במזרחה של צרפת על גבול אשכנז שהיו בה יהודים הרבה, בתוך האוכלוסייה הנוצרית וגוזר בלי משים גזירה שווה עם ערי מצרים וכותב " - הקורבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט". מופלא! שמו של החג בו פדה אלוהי ישראל את בני אברהם יצחק ויעקב שהיו משועבדים שעבוד זועק עד שמים בעיבורי הערים בהם בנה בעבודת פרך בתי מסכנות לפרעה, נקרא על שם דילוג על בתי אותם עברים שחילצו עצמם מעצמם מן השבייה וגרו בתוך שכונות עירוניות של מצרים מבוללים בתוכם עד שרק מלאך ה' יכול היה להבחין ביניהם לבין אוכלוסי הארץ, כאילו גדולה הצלת המתבוללים רגע לפני שאבדו בשכונות הפאר המצריות יותר מהצלת הנאמנים שנמקו בעבדותם במחנות הכפייה שם לא חדלו מלהיות 'מצוינים' ביהדותם. איזה נס גדול יותר, נס פדיון הנאמנים או נס פדיון הנידחים?

על מחנות הכפייה לא צריך היה שום מלאך לדלג. שם לא היו אלא יהודי השבי הנורא. בערים המעורבות היה צריך לדלג. אבל במקום בו בוללו עצמם היהודים במצרים, עד ש"וְנָתַתִּ֛י אֶת-חֵ֥ן הָֽעָם-הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם" (שם ג',כ,א) בלי מחיצות, שכיינות טובה, שם היה צריך לדלג. לא העבדים הנרמסים במחנות עבודת הפרך הגיעו אל שכונות הפאר התדפקו על הדלתות והיקשו לשאול "כְּלֵי-כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת" (שם, כ"ב). מי היה נותן להם? מי היה פותח לפניהם דלת? מי מהם היה מעז בכלל להוליך את יחפנותו אל מדרגות השיש של השועים? היהודים שדרו כבר בין המצרים וטיפחו יחסי שכיינות, היו נאמנים בעיני המצרים לשאול מפני שהיו נאמנים בעיניהם להחזיר לבעליהם את מה ששאלו, ואלה נתנו ולאה לקחו, ומי ש ולא החזיר כי לדידו לא לקח אלא שכר שלא שילמו לו המצרים בעבדותו, כן עשה, ומי שלא החזיר רק כדי לקיים הבטחה שהבטיח ה' לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כן אפשר סבר, ומי שיודע טעם אחר, אולי הוא יודע, אבל על דעת הכל, מצרים של יהודי הגלות היותר לוחצת שהייתה לסמל כל העבדויות של לאומים מדוכאים, הייתה מצרים של גלות דו ראשית נוראה, ראש אחד גלות של אונס, רדיפה, יתמות, שכול, וקידוש השם, ועל ידה גלות של טמיעה, של התבוללות, של התפשרות על זהות, של נשואי תערובת. ואלה גם אלה יצאו.

וגם ערב רב. גם בני תערובות. אם נמנו או לא נמנו בין "מי ומי ההולכים", "וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ-מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף:.וְגַם-עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם" (שם י"ב,ל"ז- ל"ח)! בין כך ובין כך, על השאלה המטרידה את פרעה "מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים", משיב משה כי לא יישאר בנו איש מאחור, "בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג-יְ.ק. וָ֖.ק לָֽנוּ " (שם י',ט') "בראש יילכו הנוער, פורצי הדרך, המעזים, החותרים למחר אחר, ואחריהם יילכו זקנינו שנערינו נתנו בהם תקווה והם ייצאו עמהם עמוסי זיכרון וינחילו אותו לבנים אחריהם בעבור שלא תהיה שום התחלה חדשה בחיי האומה שאיננה חוברת לראשית הנושנה, ועוד הוא אומר, "בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נו", לא אלה הכלולים בתיבה בִּנְעָרֵ֥ינוּ, אלא גם הבנים והבנות שנולדו לתוך מצרים המבוללת, שאפילו נתרחקו מתוקף הסחף שעושה ממלכה מעתירה על בבניהם של מיעוטים הם בשר מבשרינו, רחוקים קרובים, ואם אין המלך פרעה יודע על-פי מה ייקבע מי ומי והולכים, הוא ייקבע על-פי "נֵלֵ֑ךְ" על-פי מי שיקום ללכת, על-פי מי שייבדל בפסיחה מקרב מצרים הבולעת ויקום ללכת, על-פי פסיקת הזקנים, תעוזת הצעירים, לא על-פי כתב שחרור לכל עבד ועבד שאתה פרעה ופקידיך ייתנו למורשים לצאת. על היציאה ישלטו היוצאים, על החג לה', הנמשכים אחר ה'.

אפשר שפרעה לא האמין. אפשר שהוא לא יכול היה לעלות על הדעת שלא יימצאו המונים בתוך ישראל שיבחרו להישאר חרף העבדות או מפני שכבר התבוללו במצרים. בגינם, חיכה. אמר צאו, אבל חזר בו לאחר שהוכה מכה אחרונה, מכה בכורות כבר לא שאל "מי ומי ההולכים" ובאימה גדולה פן ייוותרו בתוכו עוד יהודים, יהודים שלמים, יהודים למחצה, יהודים עד דור שלישי ורבעיי שינס מותני עריץ תקיף וציווה "וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל-הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים" (שם ל"ג). מצרים הייתה ליודנריין. עכשיו ששוב לא יכול היה מפחד אלוהים להפוך את העברים למשאבים, לעבדי תפוקה, כל שנשאר בהם היה בעיניו היהודי שבכשפיו ובסודות קסמיו ברא לו אלוהים שמכה בחצות הלילה במלאך המוות את בכורי מצרים. הטירוף הזה היה לפתע כל כך הגיוני בעיניו ששוב לא ראו דבר אלא לתוך אישוניהם שלהם.

מהו סעיף

אחרי כל אלה, ובטרם ניתן דעתנו על מקומם של "ערב רב" ביוצאי מצרים, נשוב בפניית פרסה קטנה, פסיעה אחת אל רש"י. כאמור, פסח על פירושו הוא מעשה דילוג. בית כן, בית לא. לא פסיחה מלשון "עַד-מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֘ עַל-שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒" שאמר אליהו הנביא אל העם" אִם-יְ.קֹ.ו.ק הָֽאֱלֹהִים֙ לְכ֣וּ אַחֲרָ֔יו וְאִם-הַבַּ֖עַל לְכ֣וּ אַחֲרָ֑יו וְלֹֽא-עָנ֥וּ הָעָ֛ם אֹת֖וֹ דָּבָֽר". על אפשרות מעין זאת, אומר אבן עזרא שאינו מרוצה לא מפירושו כי השה הוא הפסח, ולא מפירושו כי פסח היא הצלה ומילוט, ואף על-פי שאמר גם זה וגם זה הוא מוסיף פרשנות שלישית ואומר "וגם מלשון דילוג מעל הסעיף" ומצטט לגבות דבריו את "עַד-מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֘" של אליהו.

ראוי לרדת לסוף משמעו המדויק של הביטוי. בתוכנו הוא אומר עד מתי אתם אומרים לנפשכם לבעל - ומיד חוזרים ואומרים לאלוהים, ועד מתי אתם אומרים לאלוהים - וחוזרים ואומרים לבעל. אבל לפירוש הביטוי, מה הוא 'פוסחים' ומה הוא 'סעיף'? סעיף הוא ענף. ענפים מסתעפים מגזע העץ ועושים את נופו ואת צמרתו. אבן עזרא עצמו כותב על עץ פרי למינהו, בפירושו על בראשית "עץ פרי - שהוא פורה, כי אם תקח סעיף קטן ממנו ותטענו - יפרה". סעיף קטן הוא מה שאנו אומרים עליו חוטר.

וסעיף הוא גם שינו החדה של סלע בהר. ישעיה מנבא קצף על בני עמו המתחברים לעובדי אלילים וגילולים ואומר "...הֲלוֹא-אַתֶּם יִלְדֵי-פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" (ישעיה נ"ז, ד'-ה') ובעל מצודת ציון מפרש, "כן היה דרכם לשחטם בעמקים אשר תחת סעיפי הסלעים כי העבודת כוכבים העמידו על סעיף הסלע במקום גבוה", וכמו נקמת שמשון בפלישתים "וַיַּ֨ךְ אוֹתָ֥ם שׁ֛וֹק עַל-יָרֵ֖ךְ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיֵּ֣רֶד וַיֵּ֔שֶׁב בִּסְעִ֖יף סֶ֥לַע עֵיטָֽם" (שופטים ט"ו, ח'). מעתה, דומה בעיניי כי כיווני דרכים היו מסומנות בסעיף, או בסעיף אבן שסותתה מצוקי סלעים והניחו אותה בראש הנתיב ומי שעבר, פסח עליה הלך בדרך אחת, ועל אחרת - הלך בדרך אחרת, או כהנה בסעיף עץ. לפסוח על שני הסעיפים זה ללכת גם הנה גם שמה בלא לכת לשום מקום, בלא קבלת החלטה מכרעת, גמגום, גם בדרך האחת גם בשנייה.

אפשר זה היה הפסח בקרב רבים מבני ישראל שחיו תהליכי התמצרות בעוצמות אלה או אחרות, לצאת, או להישאר, להסיק את המסקנות על פיהן עבדות מצרים, גם זו של המתבוללים במצרים, היא קץ הקיום העברי ואין קץ לתלות במלכי חסד שזוכרים את יוסף או במלכים חדשים אשר לא ידעו את יוסף ועל כן להיות בהולכים אחר משה, או להעמיק עוד ולהיאחז במצרים, להיטמע בתוכה, להבטיח את הנפש במחיר הנשמה, להתמצר. בא מלאך המוות, והכריע.

העברים המתבוללים פסחו על שני הסעיפים. מלאך המוות פסח, דילג. על זה שהיה לו דם על המשקוף. כמוהו כאבן עזרא שהציע יותר מפירוש אחד ל"פסח", גם רש"י שאמר כי פסח משמעו שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, בעקבות מדרש ממדרשי האגדה, אינו מרוצה ותולה פירוש נוסף ל"פסח" וכותב, "דבר אחר דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק"א פסח לשון פסיעה". לא דילוג. לא קפיצה. פסיעה. צעד. במבט ראשון נראה כי בפירושו זה הוא סומך על מורו ורבו אונקלוס שתרגם "פסח הוא לה'" - "פסחא הוא קדם יי. אבל רש"י לא כותב 'פסחא'. הוא כותב פשק"א, בלע"ז, בצרפתית, למען יבינו תלמידיו יושבי העיר הצרפתית בלשון המדוברת בפיהם כי הוא מתכוון ל-Pasque, ווהמילונאים הצרפתיים מציינים כי בקרב הנוצרים של Troyes במחוןז שמפניה פשק"א הוא פסיעה, וחג הפסח הוא חג הפסיעה הראשונה, לא הדילוג, הצעד הראשון. היציאה ממצרים היא הצעד הראשון במימוש החרות. אם לא יבואו אחריו בים ביבשה על-מנת שלא לשוב עוד למצרים, אם לא יבואו להר סיני לקבל שם תורה, אם לא ייכנסו לארץ המובטחת, לא שלמה משימה החרות. אבל הצעד הראשון הוא לצאת. צעדי הבנייה שיבואו אחריו תלויים בצעד הראשון. בפסיעה הראשונה. בשם זה של פסיעה נודע החג בקרב הצרפתים מאז, גם בקרב היהודים גם בקרב הנוצרים, אולם את החג בקרב היהודים מציינים הצרפתים בתיבה Pasque ואילו הנוצרים בצורת ריבוי Pasques, להבדיל בין ישראל המספרים עד דור אחרון סיפורו של הצעד הראשון, יציאת מצרים, לבין הנוכרים שמאותם המקורות מספרים סיפור חיים שונה לחלוטין.

ערב רב

מעתה ישראל יוצאים ממצרים, משפחות משפחות, שבטים שבטים, עברים המתייחסים על-פי מה ששמרו באורח מעורר השתאות במשך מאתיים ועשר שנות שעבוד, לאבותיהם הראשונים, ועל-פי ייחוסם הם נמנים, ויוצאים עמהם גם ערב רב, גם עברים שהטמיעו עצמם לתוך מצרים, גם נשואים עברים במצרִים, ומצרִים בעברים, ובני עממים שונים שנקלעו לממלכה, גם צאצאים שהעמידו, ערב רב. רש"י אומר כי 'ערב רב' הם "תערובות אומות של גרים", אבל אף על-פי שאמר כי הם גרים, ברי כי לא נמנו עם בני השבטים, לפי שככל הנראה, לא כל הגיורים הוכרו על-ידי ראשי השבטים כגרות שלימה על-פי הלכה, ומכל מקום היה קשה עליהם לייחס לתוך שבט מי שבא באקראי מכל מקום או משום מקום.

פועל יוצא, במחנה היוצאים ובמחנה ההולכים במדבר היו עברים מדורי דורות וערב רב, שהיו למעין שבט של נספחים, מזוהה גם כעברים וגם כזרים. לא היה להם קל. היו שקיבלו אותם כאחים לכל דבר, אף על-פי שלא יכלו לשנות את מעמדם. היו שראו בהם את השונה ששום גיור אינו משנה, והחשידו אותם עד כדי האשמה כי הם הפכו לאויבה של ישראל מבפנים. נכדו של רש"י, הרשב"ם, נמנה עם הרגישים לאדם שבגר. על הפסוק "אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל-קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ" (דברים ל"ג,ג') הוא אומר, "גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקדוש ברוך הוא וקבלם ושכן עליהם". היו ישראל שלא קיבלו והדירו אותם, אבל הקדוש ברוך הוא קיבלם ושכן עליהם, לא בתוכם בלבד, אלא עליהם לגונן עליהם. לא כן סבו של הרשב"ם, רש"י. הוא מאתר בתוך כלל ישראל שחטאו בחטא העגל בשעות בהן בושש משה לשוב אל עמו אחרי פגישת הפסגה בין הנביא לבין אלוהיו ברום הרי סיני, את הזוקפים את ההדחה לעבודה זרה על אותה "תערובות אומות של גרים", על-פי ההנחה שמסרבת להיפסל כי "קשים גרים לישראל כספחת". אלמלא ערב רב, - לא חטא ישראל, ואיך חטא, אומר רש"י "באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים". ניצלו את היעדרותו של נביא האלוהים ומכשפיהם החזירו אותם לאמונתם הישנה, שאינה דועכת ובשעת כושר היא עושה להבה. העובדה החותכת כי אהרון, היה מי שהשליך את הנזמים ואת כל תכשיטי הזהב מהם התפרקו בתזזית כלל ישראל, על-פי עדותו, לא היה בה כדי לבלום את הקול כי מכשפי ה'ערב רב' היו המדיחים. השונה אינו צריך להוכיח אשמה. הוא שונה כדי לקלוט אותה. הוא שונה כדי להיות זה שנותר לשאת באחריות לכל רעה שבאה על האומה אליה קשר גורלו. לכך נוצר.

הפרשן אבן עזרא חושש שלא רק העם שביקש לרחוץ בניקיון כפיו בהטלת עוון העגל על ה'ערב רב' שבתוכו במנותק לחלוטין מן העובדה שהוא אשר תבע בהמוניו מאהרון לעשות לישראל עגל שילך לפניו ויוליך אותו אל איזו מנוחה ונחלה שמחוץ למציאות של מדבר, אלא שאהרון עצמו, לא ההמון, הכוהן הגדול, ראה ב'ערב רב' את האשמים. אהרון מצטדק, מסביר, אומר כי לא הייתה לו ברירה אלא לתת לעם מה שתבע. "וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל-יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא" (שמות ל"ב, כ"ב) ואילו אבן עזרא רואה בדבריו אמירה אחרת. "בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב" הוא אומר. אותיות 'בְרָ֖ע' הן אותיות 'ערב', 'ברע' שבישראל הוא 'ערב רע שבישראל.

גם בבשר תאווה, הצווחה מקצה המחנה ועד קצהו הרואה את פדות מעול המצרים כשלילה אכזרית ממנעמיה, הצועקת "... מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר! זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶחָצִ֥יר וְאֶת- הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים. וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ": (במדבר י"א, ה'-ו') מטיל הכתוב את הובלת המחאה הבוטה הזאת לא על העם אלא על 'האסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ', ואספסוף איננו הריף-רף הקיים בשולי כל המון אלא על-פי רש"י, "אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים, - גם בני ישראל ויבכו עמהם".

בשאלה "מי ומי ההולכים" לעניין 'מיהו עברי' לעניין יציאת מצרים הכריעו היוצאים. אבל בשאלה 'מיהו יהודי' לעניין היטמעות מלאה בתוך עם ישראל אחרי שהעם הולך וטווה את גורלו כריבון, צפה ועולה שוב השאלה 'מיהו יהודי ' ומעמידה במבחן את האומה שהייתה עבד במצרים, גרים שבגרים במלכות נוכרייה, ועתה, במבחן יחסה לגר שבתוכה. לא קל. אפילו הקדוש ברוך הוא, כפי שפירש הרשב"ם, חיבב אותם "וקבלם ושכן עליהם" - רבים בישראל לא ידעו לא לחבב ולא לקבל.

חטאת האדם

רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן עקב בדאגה מופלגת אחר מה שיכול היה לקרות לישראל בשל יחסו לגרים שעלו עמו ממצרים. לאחר שהוקם המשכן, נצטוו בני ישראל לשלו כל טמא אל מוץ למחנה "שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה" (רמב"ן על במדבר ה', א'-ו'). הגרים, ה'ערב רב', לא היו חשובים כמובן כטמאים, אבל "בעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם". צמוד לפסוקים האלה, ללא כל קשר הנראה לעין, אומר הכתוב "דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל-חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּה' וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא" (שם, ו') ורמב"ן מגלה כי ההיקש הוא "השלים באשם הגזלות דין הגוזל את הגר". אף על-פי שלכאורה הפסוק מזהיר מפני גזלת כל אדם, רואה הרמב"ן בעובדה שמדובר באיסור גזילה בהקשר עם בידול הערב רב מן המניין וחשש שמא יופקר גם למערכת חוקים המפלה בין יהודים שנמנו לבין אלה שלא נמנו, אמירה של אלוהי ישראל עצמו כי מדין העובדה שגר הוא אדם, הוא שווה בדינו לכל אדם, ליהודי, לשאינו יהודי, לעברי מבטן, לעברי שנספח. וכן מורה לנו הרמב"ם בהלכות תשובה "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו אף על-פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם" ולכן גזל "גזל הגר או הגיורת אמור בפסוק שנאמר בו "אדם". הגוזל חייב להחזיר את הגזלה ולהשית גם חמישית הנמסרת לכהן שבאותה משמרת, ולא רק שצריך להחזיר, בזמן מן הזמנים, אלא מיד, לא בפריסת חוב, ולא בלילה אלא ביום, (על-פי בבא קמא ק"י,א') ואומר המפרש הנודע המאירי על כך "ויראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום, כדי שיהיה בכך מופת כי החוטא לגר לא יסתתר שמא אם יסתתר יחטאו גם אחרים לגר". הפרסום מבער את הנגע של דיכוי הגר". אור השמש משמר את ישראל מגזל מכל מקום, ומגזל הגר והגיורת הנוחים כביכול להיגזל, ביותר, בראש ובראשונה, קודם לכל. היחס לגר הוא אבן הבוחן של משקלו הסגולי המוסרי של הריבון.

"מי ומי ההולכים" בבניין עם, אין לה תשובה אלא זו שהשיב משה, "בנערנו ובזקנינו בבנינו ובנולתינו". כשהחרות מתדפקת על הפתחים, נולדות מזוזות על משקופיהן של השומעים 'קול דודי דופק' שלא היו עולות על הדעת לא על-ידי הכוחות האדנותיים הרומסים חלכאים ונדהמים להיוודע שמי שלא נולד בעיניהם להיות בן-חורין, מלבה פתע גחלת לוחשת של חרות שאינה נחנקת תחת הלחץ של דורות שעבוד, והוא בהולכים, ולא על דעתם של הרחוקים, שלפתע נסחפים לתוך ערבות הזיכרון מהן ברחו, והם קמים והולכים גם הם. והעם ההולך, הוא הולך למשפחותיו, והולך לנספחיו, וחוצה את הים, ועומד תחת ההר ומקבל מלכות שמים אבל אינו עומד עד שהוא גובר על ה'ערב רב' הבלתי נמנע עם כל גאולה, עד שהוא מטמיע אל תוכו את אלה שגאלו עצמם מן הטמיעה שלעולם אינה שלימה יותר מן הכמיהה לשיבה שנתעוררה.

והמבחן הוא מבחן עליון, והארץ מחכה להולכים שייצאו, כולם, לישראל הבאים, כולם.