השבוע, בעיצומה של הדליקה ההרסנית בנוטרדאם, רצו ברשתות החברתיות דבריו של הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה וראש מכינת "רוח השדה". הוא טען, כי בחצר הקתדרלה נשרף התלמוד בימי הביניים ומשם החלו גזירות קשות על יהודי צרפת. הרב עופרן הביע זעזוע מן הדליקה, אך הוסיף: "נכון שמדובר בנכס אומנותי וארכיטקטוני ובסמל לאומי והיסטורי. ואולי דווקא בכלל זה, אסור שהזיכרון שלנו יהיה כל כך קצר".

יש בעיה עובדתית קטנה עם הדברים: שריפת התלמוד בפריז בשנת 1242 (או 1244, יש על זה מחלוקת) בוצעה בכיכר העירייה ולא בכיכר נוטרדאם, כך לפחות לפי ויקיפדיה. זה לא ממש הפריע לכל מיני אתרים דתיים וחרדיים לחזור על הטענה, עם לא מעט שמחה לאיד. ברדיו כל חי אפילו נתנו את הכותרת "אשרי שישלם לך גמולייך" – מתוך הקינה שכתב מהר"ם מרוטנבורג על האירוע. באתר חדרי חרדים היה מי שטרח לציין בתגובות את המקום הנכון של שריפת התלמוד, אך אחרים כתבו "כן יאבדו כל אויביך ה"", "ברוך מאבד עבודה זרה" ו"כל הרשעה כרגע תאבד".

מה יש למסורת היהודית לומר על אירועים כאלה? האם אנחנו צמאי נקם או שואפי שלום? האם אנחנו מצווים לזכור לנצח או שיש התיישנות? ערב חג הפסח הוא המועד המתאים ביותר לבחון את שאלת הזיכרון הלאומי של העם היהודי, ואנחנו נצטמצם בסוגיית היחס לאויבים משכבר הימים.

"לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו". לקורא מן הצד, זוהי אחת המצוות המפתיעות ואולי המוזרות ביותר בתורה. באותם פסוקים ממש, נאסר עלינו לקבל את בני עמון ומואב ולהשיא להם נשים יהודיות – אך גם נקבע, כי מצרי יכול להתגייר ונכדיו/נכדותיו יוכלו להתחתן בעם ישראל. כל החטא של עמון ומואב היה "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך". הללו – מוקצים מחמת מיאוס לעולם ועד. אבל המצרים, אשר עינו ושעבדו ורצחו – אותם אפשר לקבל, וגם נאסר לתעב. הכיצד?

שתי המצוות קשורות זו בזו, משום שנימוקיהן מהווים הנגדה החושפת את עומק המוסר התורני-אלוקי. נכון, המצרים עשו לנו דברים איומים ונוראים – אבל קודם לכן, כאשר היינו במצוקה קשה שאיימה לכלותנו, הם קיבלו אותנו והצילו אותנו. אומנם הם עשו זאת משום שיוסף היה המשנה למלך, ופרעה של זמנו (שהיה מלך למופת, אבל זה עניין אחר) קיווה שיוכל לגייס את אחיו של יוסף לשירותו. אך השורה התחתונה היא הקובעת: יעקב ובניו התקבלו בכבוד רב, זכו למגורים יוקרתיים ולמזון מחצר המלך, ושם הפכנו ממשפחה לעם. איננו כפויי טובה; על השעבוד שילמו המצרים בריבית דריבית, ואנחנו נרחיק אותם מעלינו – אך לא לעולם.

לעומת זאת, עמון ומואב היו אכזריים. הם יכלו למכור לחם ומים למיליוני יהודים שעברו בגבולם; תחשבו על מספר ה"גזלנים" שיכלו לעשות את הרווח של חייהם באותם ימים. אבל לא – הם סירבו לאפשר אפילו לעבור בשטחם. נאמר: הם פחדו, כפי שניכר מהסיפור על בלק ובלעם. אך אם כך, מדוע בלק מבקש מבלעם שיקלל את ישראל? מדוע אינו מבקש שיברך את מואב ויעצים את כוחו? הבקשה הזאת מלמדת על המניע: שנאת ישראל חסרת פשר, שמזיקה לשונאים עצמם. במקום לעשות כסף (לחם ומים) – הם מוציאים כסף (שכירת בלעם). אנשים כאלו – אין להם מקום בעם ישראל, לא היום ולא אי-פעם.

מה שמביא אותנו למצות הנקם הבולטת ביותר ביהדות: מחיית עמלק. פעמיים מצווה אותנו התורה לזכור את שעשה לנו עמלק: מיד אחרי שהוא בא ונלחם בישראל, וערב הכניסה לארץ. ויש גם ציווי מעשי: "מחֹה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". כאשר שמואל שולח את שאול לממש את הציווי, הוא מבהיר לו: "והֵמַתָּה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". אין שום מצווה דומה לכך בתורה; אפילו לשבעת עממי כנען, המתוארים כדוגמה לשפל המוסרי והרוחני העמוק ביותר, נותנים הזדמנות להיכנע ואין הוראה להשמיד אותם בצורה כה מוחלטת.

הסיבה היא, שעמלק מגלם את הרוע המוחלט. "ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים", "אשר קָרְךָ בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע". לעמלק לא היה שום עניין עם בני ישראל. הם לא התקרבו אליו; הוא בא אליהם. הוא לא חיפש שלל, אלא היכה את החולים והזקנים שהשתרכו מאחור. הוא לא חיפש תהילת מנצחים בשדה הקרב, אלא התנפל על עייפים ויגעים. למה? חז"ל מסבירים: כדי להראות לעולם כולו שבני ישראל – גם לאחר עשר המכות וקריעת ים סוף – אינם בלתי מנוצחים. הוא מרד במלכות השמים, והוא עשה זאת רק מתוך כפירה ורשעות לשמן.

מבחינה זאת, עמלק דומה לשני המקרים האחרים בתורה המתארים השמדה מוחלטת: דור המבול ואנשי סדום. על בני דור המבול אומרים חז"ל, שהם גזלו פחות משווה פרוטה: עברו בשוק ונתנו ביס בתפוח – לא משום שזה משביע, אלא כדי להזיק לרוכל ומתוך ידיעה שלא ניתן לתבוע אותם. ואילו אנשי סדום אסרו להכניס אורחים ולתת צדקה – לא משום שזה בא מקופת העיר, אלא כדי שלא יגיעו אליהם חלילה מי שזקוקים לעזרה ויקלקלו את הנוף העירוני. גם בדור המבול וגם בסדום ועמורה, כמו אצל עמלק, הרשעות לא הייתה תועלתנית אלא אידיאולוגית; לא כדי להרוויח משהו, אלא רק כדי להזיק לאחר. ושוב אנו רואים, שהתורה – אשר חרתה על דגלה בין היתר את גמילות החסדים ואהבת האחר – אינה יכולה לשאת מי שמתנהגים בצורה כזאת.

רבים סבורים, כי אחרי גירוש ספרד בשנת 1492 הטילו רבני אירופה חרם על המדינה ואסרו להתיישב בה. אני מודה שבנושא הזה אין לי ידיעות משלי. מצאתי מאמר מאלף של הרב טוביה פרשל משנת 1956, בו הוא אומר שאין עדויות לחרם שכזה, וכי נראה שהאיסור לחזור לספרד היה מחשש שיהודים שייכנסו למדינה יאולצו להתנצר. גם הרב אליהו בירנבוים, המרבה לבקר ברחבי העולם, אומר שאין הוכחה לקיומו של חרם על ספרד, והוא מצטט בהקשר זה את הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואת הרב משולם ראטה.

אם אכן לא היה חרם שכזה, הרי שהוא מלמד אותנו לא מעט על גישת היהדות לסוגיה שהעמדנו בראש הדברים. גירוש ספרד היה אחד האסונות הכבדים ביותר שניחתו על עם ישראל אחרי חורבן בית שני, שכן הוא הרס בבת אחת קהילה חשובה מאוד, פורחת מבחינה רוחנית ומשגשגת מבחינה כלכלית. רבבות יהודים איבדו את כל עולמם ורכושם, ויצאו אל הלא-נועד בימים בהם אפילו הליכה מעיר לעיר עלולה הייתה להסתיים באסון. אך למרות זאת, לא הוטל עליה חרם: לא נאסר לבוא איתה במגע ולא נאסר לחזור אליה, אם הדבר יתאפשר אי-פעם.

אם נמשיך בקו שהצגנו עד כה, ניתן להבין את ההימנעות הזאת. הצו של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה היה איום ונורא, אך לא ניתן לומר שהוא היווה רשעות חסרת בסיס כמו מלחמת עמלק. הוא נבע ממלחמת דת עתיקת יומין בין הנצרות ליהדות, אשר הובילה לשנאת ישראל שהולידה את האנטישמיות שהוליכה לשואה. הוא היה ההמשך של אינקוויזיציה צמאת דם, ששמה הפך למילה נרדפת לדיכוי של מחשבות ואמונות. לגירוש הזה היו סיבות – מופרכות ואכזריות, אך עדיין סיבות. על רשע כזה צריך להעניש, אסור לשכוח אותו, ספק אם ניתן לסלוח עליו; הוא לא מצדיק נתק מוחלט או השמדה מוחלטת.

אחרי השואה נשאלו רבנים חשובים מה צריך להיות היחס ההלכתי לגרמניה. הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג, העלה בפני כמה מעמיתיו את השאלה האם להטיל חרם על גרמניה, בעקבות פניות שקיבל מקהילות שונות. הרב משולם ראטה, שהיה רב ברומניה בתקופת השואה, השיב שזהו צעד פוליטי ומוסרי נכון, והעיר שהוא בספק האם יהודי כלשהו ירצה לדרוך על אדמת גרמניה. אולם הדגיש, "הכרזת חרם של הרבנים, כפי שהוצע, אינה נכונה מצד הדין והיא גם נגד ההלכה לפי דעתי".

הרב יצחק נסים, לימים הרב הראשי לישראל, נשאל האם לגרמניה יש דין של עמלק. הוא השיב, כי מן הראוי לקבוע לשואה "זכר מיוחד, כללי ומוסכם על-ידי כל ישראל. אבל חלק מן הציבור אינו יכול לגזור גזירה שלא תתקבל על דעת כל ישראל, כי לכך לא יהא תוקף הלכתי ומוסרי שלם". במילים אחרות: אולי מבחינת הזיכרון – ומבחינה זו בלבד – צריך לזכור את הנאצים כמו את עמלק, אבל זה לא מעשי.

הרב שמואל ואזנר, מחשובי הרבנים החרדיים בארץ, נשאל בידי הרב משה צבי יאקאב האם ניתן לקבל גרמנים שבאים להתגייר. השואל הביע את הדעה שלגרמניה יש דין של עמלק, אך הרב ואזנר השיב: "איני רואה שום פקפוק בקבלת גרמנים לגרי צדק, אם באים באמת ובצדק לחסות תחת כנפי השכינה".

כיצד נסביר זאת? עמלק היכה את "הנחשלים אחריך", בעוד גרמניה הנאצית הרגה כל יהודי שיכלה לשים עליו את ידיה. המצרים ציוו להשליך אל היאור תינוקות; הנאצים חיסלו ילדים וזקנים, תינוקות ואימהות. ספרד הציבה את האפשרות להתנצר וכך לקבל פטור מהגירוש, ואילו הנאצים רצחו גם מי שרק אחד מהורי-הוריו היה יהודי.

התשובה היא, שלרבנים חשובים אלו היו הסתייגויות הלכתיות – ואולי גם מעשיות. ככלות הכל, אין דומה המצב ב-1492 לזה שב-1945. גרמניה קיבלה את עונשה, לפחות באופן חלקי, בדמות התבוסה וההרס במלחמת העולם השנייה; ראשי הפושעים, שוב לפחות באופן חלקי, נתנו את הדין. העם היהודי היה עסוק בשיקום אישי ובהקמת מדינתו, ומוטב היה להפנות לכך את משאבי הרוח והחומר. ובמבט לאחור, טוב שכך פסקו: היחסים עם גרמניה הצילו את כלכלת המדינה בשנות ה-50 וממשיכים להוות נכס אסטרטגי מן המדרגה הראשונה.

התנא שמואל הקטן, שבניגוד לשמו היה אחד מגדולי דורו, הוסיף לתפילת שמונה עשרה את הברכה ה-19 – ברכת המינים: "ולמלשינים אל תהי תקווה". הברכה הזאת עוסקת בכופרים למיניהם שהציקו לעם ישראל, ואנו מתפללים שהם יאבדו מן הארץ. ואותו שמואל הקטן היה חוזר שוב ושוב על פסוק מספר משלי, עד שהוא הפך לאמרה המזוהה עימו: "בנפול אוֹיִבְךָ לא תשמח, ובכושלו אל יָגֶל ליבֶּךָ, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". אז האם צריך להתפלל למפלת הרשעים, או שאסור לשמוח במפלתם?

הדברים אינם סותרים. אנחנו רוצים שהרשעים ייכשלו ויאבדו ויושמדו, ודאי אם הם מציקים לנו. אבל אנחנו לא צריכים לשמוח על כך – משום ששמחה לאיד היא תכונה בלתי ראויה לנו, היא תכונה המזיקה לנו. ואין המדובר רק בהמלצה טובה: אחת הסיבות לכך שאין אומרים הלל שלם בימי הפסח, למעט ביום הראשון, היא משום שאין להפגין שמחה מוחצנת ומוחלטת בעוד המצרים דוהרים לעבר מותם בים סוף. אפילו למלאכי השרת אמר הקדוש ברוך הוא: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!"

עם ישראל צריך להילחם ללא היסוס נגד אויביו, והוא צריך לשאוף לניצחון מוחלט. הוא צריך להוקיע את הרשע, ואף להשמיד את הרוע המוחלט. וכאשר אנחנו מנצחים – עלינו להתנהג בענווה ולזכור מי נתן לנו את הניצחון. אוי לנו אם נהפוך לגאוותנים, אוי לנו אם נשמח לאיד – משום שגם אלו סוגים של רשע, והרי נגדו אנחנו נלחמים.

מאחר שחכמינו קבעו שדברי חוכמה אפשר ללמוד מן הגויים, ניתן לסכם את הגישה היהודית דווקא במה שהגדיר וינסטון צ'רצ'יל כמוסר ההשכל של זכרונותיו על מלחמת העולם השנייה: "במלחמה – עוז רוח. במפלה – רוח תגר. בניצחון – גודל לב. בשלום – רצון טוב".