בימים ההם אין מלך בישראל

כבר למדונו חז"ל שאובדן הנהגה בכל חברה אנושית מוביל לכאוס "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (משנה, אבות ג ב), וכמו "דגים שבים - כל הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם - אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו" ( בבלי, ע"ז ד ע"א).

תורת ישראל הביאה חוקה נצחית לעם היהודי שלימד את כל באי עולם: וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (ויקרא, טז כט-לא).

חוק הכרחי לאנושות חפצת חיים הוא לערוך פעם בשנה חשבון נפשה האינדיווידואלי, לאומי ואוניברסאלי - "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כג כז).

ועל אף שחשבון הנפש כרוך בעינוי נפשי תרתי משמע: עינוי פיסי- צום, בקשה ותחנונים, ועינוי רוחני - התבוננות פנימית אל נבכי הפגמים, העוונות והחטאים, תפקידה של החוקה הנצחית אינו לדכא את האדם ולהפך, להגביה אותו. לכן נקבעה החוקה באופן פרדוכסאלי כ"יום כיפורים" שמכסה על כל כישלונות האדם והופך אותם מצד אחד לנחלת העבר, ומצד שני יום הכיפורים מוחק לגמרי את קיומם במציאות העתידית של האדם: "לטהר אתכם מכל חטאותיכם"- טהרה מוחלטת.

מציאות החיים

אם נתבונן במצבו של עם ישראל בארץ ישראל ערב יום הכיפורים תש"ף, כאשר העם מסתובב זה זמן ללא הנהגה שתדאג לצרכיו, וכל הגדול מחברו בולע את חברו, נדמה שהדבר הדחוף שעומד על הפרק הוא אימוץ החוקה הנצחית של "יום הכיפורים".

לכאורה, עריכת חשבון נפש כפול של כפרה מצד אחד והיטהרות מצד שני, אינה דבר פשוט, אולי גם בלתי אפשרית. יש צורך בהתמצאות בתחומי ידע שונים ובגישה מגוונת לבני האדם ולחיים בכלל. ולכן נראה שמנהיגות שתיישם את הצורך הדחוף הזה של העם אינה בנמצא לפחות במציאות החיים שלנו.

כשמתבוננים אחורה בזמן לעבר מנהיגים שהיו לנו בהיסטוריה הלאומית, מוצאים בקשה דומה למנהיגות. וכך אומר משה לפני מותו לפני שמינו לו יורש: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז טז-יז).

לכאורה משה מבקש מנהיג לאומי לעם ישראל ועם זאת הפנייה שלו היא למנהיג של כל בני האדם לאו-דווקא בעל ייחוד לאומי, לכן הוא מכנה את עם ישראל בכינוי האוניברסאלי: "כל בשר", כינוי שפגשנו במחיית האנושות בדור המבול: "כי השחית כל בשר" (בר' ו, יב). וגם הכינוי לקב"ה הוא אוניברסאלי: אלוהי הרוחות".

אלוהי הרוחות

ואמרו בספרי זוטא (כז טז): "יפקוד י"י אלוהי הרוחות לכל בשר, האל שהוא יודע דעת ורוח של כל אחד ואחד איזו בגבוה איזו בנמוכה איזו הימני' ואיזו קפדנית [וכן הוא אומר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג טו)].

משה פונה לקב"ה כבורא עולם וכיוצר האדם: "מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' לג י גטו). וכיון שהאל ברא את כל מין האדם כל יחיד ויחיד בפני עצמו וכל יחיד עם הציבור והוא האל "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (איוב יב ו) - הוא מבין לנפש האדם וטיב יחסיו הפסיכולוגיים (הקיומיים) עם העולם ומציאות החיים.

אבל הקב"ה הוא גם 'אלוהי הרוחות'- הוא אלוהי רוח האדם, הרוח המחשבתית ויכולותיה המגוונות שמתפקדת במערך הבין-אנושי, דהיינו ביחס שבין גישות שונות ודעות שונות.

נדמה, שמנהיגות אוטופית זו שמבינה גם את המערך הקיומי (פסיכולוגי) וגם את המערך האינטלקטואלי (פילוסופי) של בני האדם תהיה מסוגלת לבצע את חשבון הנפש שכה דרוש לעם ישראל בימים אלו. ובעזרת אלוהי הרוחות האוטופיה הזו יכולה להתגשם במהרה, ולא תהיה עוד עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה.