אָב הָמוֹן גּוֹיִים

קַם לוֹ אָדָם בְּחָרָן רוֹאֵה הַבְּרִיאָה וְלֹא נִרְגַּע

וְקוֹל מֵהַשָּׁמָים מְצַוֵּהוּ לֵךְ לְךָ אֶל הַלֹּא נוֹדַע

עוד בְּטֶרֶם גִּלָּה אֶת קִיּוּם אֱלֹהִים בְּתַת מֻדַּע

בְִּראוֹתוֹ הַַיּוֹם לְלַּיְלָה יְדַבֵּר וקוֹלו לֹא נִשְמַע

וּמְשֶּׁאֱלֹהִים חָפַץ בְּאָדָם חָכָם מְצָאוֹ בְּאַבְרָם

שיְּגַלֶּה לָאָדם מִי מְנִיעַ הַיְּקוּם וּבָרָא הָעוֹלָם

וֶאֱלֹהִים שָׂמוֹ מַנְהִיג עַמִּים וְאָב הָמוֹן גּוֹיִים

וְכָרַת עִמּוֹ בְּרִית גָּם בִּבְשָׂרוֹ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

וְיִשְׂרָאֵל אוֹחֵז בַּבְּרִית כְּאוֹת לְקִיּוּם הַהַבְטָחָה

וּמְקַיֵּם הַבְּרִית בְּכֹל מַצָּב בְעִתּוֹת צָרָה וּרְוָחָה

וּכְכֹל שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינֶנּוּ מֵפֵר הַבְּרִית יֶשׁ עָתִיד

שֶׁיֵשֵׁב בָּאָרֶץ בֶּטַח בְאֵין מַחֲרִיד מְאָז וּלְתָּמִיד

ובקַיֵּם יִשְׂרָאֵל חֶלְקוֹ בַּבְּרִית תְּקֻיַם הַהַבְטָחָה

יְמֻגַּר אוֹיֵב וְיִשְׂרָאֵל יֶשֵׁב בְּנַחֲלָתוֹ בֶּטַח בִּרְוָחָה


אברהם אב המון גויים - אבי ישמעאל ויצחק

נקדים את המאוחר זאת נוכח המציאות בה עם ישראל חי מאז ומתמיד כאן בארץ ובעולם ונבהיר את המשמעות התֵיאוֹרטִית, והאקטואלית למתרחש ושלו נותן מנוחה לישראל. זה מתחיל מאז נתגלה אלוהים אל אברהם ואמר לו: וְאֶעֶשְׂךָ לגוי גדול, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה... (יב/ב). ברם הקב"ה גם אמר לאברהם: אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (יז/ה) אומנם הכתוב לא השאיר מקום לספק כי אברהם אכן הוא אב המון גויים, אלא שבהמשך הדברים אמר ה' לאברהם גם דברים בעלי משמעות חשובה לישראל גם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה (טו/יג) דברים אלה אינם משאירים מקום לספק שאברהם הוא אמנם אב המון גויים ממנו יצאו לאומים, אלא שהוא אביו של עם ישראל, וזה מלשון הכתוב לפיו: עתיד להיות ישראל להיות גר בארץ לא לו במצרים משך 210 שנים וישועבד ובתוספת שנות שבתו בכנען, ישב ארבע מאות שנה. זה לא משאיר מקום לספק שישיבת כל ישראלי בנכר הוא ישב כ"גר" כ"זר" בעיני העם שישב בקרבו. נשוב אל אשר נאמר לאברהם נוכח כי הוא אכן האב הראשון על עם ישראל, בכל פעם שמזכירים שמות אבות עם ישראל: אברהם יצחק ויעקב, אין מקום לספק בעניין זה, כי הרי אברהם הוליד יצחק וזה הוליד את יעקב הוא ישראל, לפיכך אברהם יצחק ויעקב הם אבותי עם ישראל. ואמנם אברהם הוליד גם את B>ישמעאל ויצחק הוליד את עשו, אלא ששני אלה כפי שהכתוב מבהיר הכתוב שַׂם אותם אבות לאומות אחרות, ישמעאל אבי שנים עשר נסיכים בהקבלה לשנים עשר שבטי ישראל ועשיו קבל את אדןם והר שעיר ונשא לו אישה מבנות ישמעאל. דברים אלה מקבלים תימוכין כאשר דבר אלוהים אל אברהם בעניין ישמעאל אמר לו: ...שמעתיך הנה ברכתי אתו (את ישמעאל) והפריתי אתו והריביתי, אתו במאד מאד, שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול (יז/כ) אומנם ברכתי את ישמעאל להיות גוי גדול, אך את בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת (יז/כא)

נקבע יעודם של אברהם ושרה על-ידי הקב"ה

בפרשת בראשית עד המבול דֻבַּר על התהוות האנושות: אדם הוליד את שֵׁת (מסמל התשתית של האנושות) ושת הוליד את אֱנוֹשׁ (המסמל התהוות האנושות) ונולד קינן שהוליד את מהללאל שהוליד את יֶרֶד וזה הוליד את חֲנוֹךְ וחנוך הוליד את מתושלח וזה הוליד את לֶמֶךְ ולמך הוליד את נח. אלה הם עשרת הדורות שתוארו כדורות שעשו הרע בעיני ה' ועליהם נאמר: כי יצר מחשבות לבם רק רע כל היום בגין כך אלוהים גמר אֹמֶר להחזיר את לתוהו ובוהו. אלא שלפי הכתוב אלוהים נמלך בדעתו כשרצה להביא המבול ולהמית כל חי, הוא השאיר את נוח ובניו ואשתו, לחידוש האנושות בתקווה כי יֶטִיב דרכו, וזה לא קרה, זה קיבל ביטוי בהתהוות "דור הפלגה" אחרי המבול אשר בקש להלחם בבורא עולם. ראינו כי התחדשות האנושות אחרי המבול קבלה ביטוי בבני נח: משֵׁם יש השֶׁמִיִים ומחָם האוכלוסייה הַחֻמָּה באפריקה ומיֶפֶת האוכלוסייה האירופית המתנשאת על האחרים. הנה מופיע "דור הפלגה" המלמד כי ככל שיש אדם עלי אדמות יהיה רֶשַׁע. ואף על-פי כן אלוהים גמר אומר שלא להביא שוב מבול באָמְרוֹ: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח כא). והרס"ג פרש המלה "כי" במשמעות "אף על פי", אור למרות זאת, וראינו כי הדור שאחרי המבול חזר לסורו, הוא "דור הפלגה" שאמר: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שֵׁם פן נפוץ על פני כל הארץ (נח יא/ד) וכאן מופיע אברם הוא אברהם שהכתוב מביא את תולדותיו, ב"נחור" שהוליד את "תרח" שהוליד את אברם ואת נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט, כי הוא עתיד למלא תפקיד ביחסים שבינו לבין דודו אברם, בכל הנוגע להתמקמות של אברם וזרעו בארץ. בפרשת לך לך עולה סוד הבריאה, וללמד הדור ההוא כי תופעות הטבע לא נעשות מאליהן, יש מי שמניעם ומפעילם. בכך מתברר יעודו של אברם, בכך שהוא יהי המבשר לבני דורו את קיום אלוהים אחד ויחיד, וזה קבל ביטוי במעשיהם של אברם ושרה שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן (יב/ה). כלומר, אברם ושרה, עוד בחרן עשו נפשות לאמונה בקיום אלוהים, המנהיג את העולם. על זה אמרו חז"ל: אברהם היה מְגַיֵּר האנשים ושרי הייתה מְגַיֶּרֶת הנשים ורק בפסוק השביעי שבפרשת לך לך נאמר וַיֵּרָא ה' אל אברם..(יב/ז). ואז גם החל ראשית הפולחן לאלוהים כאשר נאמר על אברם: ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (יב/ז). כיוון שלא דובר בפתח פרשת לך לך, דבר התגלות האלוהים אל אברם התחיל בפסוק השביעי שם אנו רואים הקב"ה בקש להעמיד את אברם בנסיון ראשון מתוך עשרה נסיונות שעתיד אברהם להתנסות בהם (עוד יזובר בהם) ואכן עמד בהם. ברם בנסיון ראשון זה מצוה ה' את לאמר: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ (יב/א) ואברם עם פמליתו קם והלך, ובכך עמד בנסיון אמר לו ה': ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחת האדמה. כי אברם יביא לידעת האדם קיום האלוהים.

אברהם בעיני צאצאי ישמעאל אביהם

למרות שישראל רואים באברהם אבי האמה הישראלית כפי שבואר קודם לכן, צאצאי ישראל מכנים את אברהם בכינוי "אברהם אבינו", על אותו משקל שאנו אומרים "משה רבנו". אלא צאצי ישמעאל מכנים אותו "אבראהים אל ח'ליל" דהיינו אברהם הידיד (ידיד-יה) ולכן יודעים אנו כי חברון נקראת בפי הישמעאלים כינוי "אל ח'ליל" כי פרוש המלה ידיד או "חבר". כי הרי בתורה נאמר, כי אברהם בא מחרן וישב בחברון - אל ח'ליל" כי פרוש השם הוא "חבר". את אברהם מכנים צאצאי ישמעאל בכינוי אל-נבי אבראהים דהיינו הנביא וכך מכנים הם את דוד המלך אל-נבי דאוד ואת שלמה המלך אל נבי סולימאן. וכיוון שאברהם נימול ומל את ישמעאל בנו בגיל יג' שנים כך נהג האיסלאם למול את בניהם. ולא כיצחק שנימול בגיל ח' ימים. רש"י התייחס לכינוי שניתן לאברהם בתורה "אב המון גויים" ואף מצוא רמז לכך בשם אב-(ר)הם כלומר אב המ-ון והוסיף רש"י לאמור: כי כשהיה אברהם בתחילה אב של גוי אחד בבואו לחרן גלה את האלוהים, ונהיה אב של גויים רבים, ייתכן כי לכך נקרא שמו אברם תחילה, ללמדך כי הוא היה אדם חשוב מאוד עוד בטרם היה לאב המון גויים - אב רם - רם במעלתו, או מורם מעם. ועוד בעניין אברהם נאמר כי משמעות שמו זה תֹּם או שְׁלֵמוּת זה עולה מגימטרית אברהם 248 השוים לרמ"ח האברים שבגוף האדם. לכן הוספת האות ה לאברם (שסיכום השם 243) נועדה לעשותו שלם בכל רמ"ח (248) אבריו. גם שָׂרָי (במשמעות שרה שלי-כשיכת רק לאברהם) זכתה לפרשנות רש"י: שנתן לה משמעות של שְׂרָרָה-שליטה, החלפת היוד בשמה ל-הא הפכה שרה להיות של הכל כמו אברהם. כשם שיש גימטריא בשמות אברהם, ושרה גם בשם יצחק יש סוג של גימטריה ולא נקרא שמו יצחק ככתוב כי צחקה שרה כשנאמר לה שבגיל 90 תלד, אלא מפני שבגימטריה שליצחק יש דבר נפלא וזה כך: האות י' (10) מסמלת את עשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם, כולל הנסיון להקריב את יצחק כקרבן להשם. האות צ' (צדי) (90) הוא גילה של שרה בלדתה את יצחק, האות ח' (8) הם שמונת ימי המילה של יצחק - והוא שנקבע גם כגיל ברית מילה לנולדים. והאות ק' (100)) זה היה גילו של אברהם בעת לידתו של יצחק, מכאן נקרא שמו יצחק.

אָב הָמוֹן גּוֹיִים אֶלָּא שֶׁהוּא אָבִינוּ בִּלְבָד

וְהַשְׁרָאָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל תִּשָּׁאֵר תָּמִיד לָעַד

וְהַמְבַקֵּשׁ לַחֲלוֹק בּוֹ אִתָּנוּ עָלָיו הַרְאָיָה

וְלֹא יִתְקַבְּלוּ כִּרְאָיָה דִּבְרֵי הֶבֶל וּבְדָיָה

בְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה נִתְבָרְכוּ גּוֹיִים רַבִּים

וֶבִּזְכוּת יִשְׂראֵל נִתְבָרְכוּ הרבה לְאֻמִּים

וְהֵם כִּכְפוּיֵי טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל מִתְכָּחֲשִׁים

אֵיבָה וְאֶרֶס לְאִֻמּים הֵם לעַמֶּנוֹ רוֹחֲשִׁים

וּבְלֵךְ לְךָ לָמַדְנוּ אֵיךְ מַחְלֹקֶת מְיַשְׁבִים

הַמַּחְלֹקֶת שֶׁבֵּין לוֹט וְאַבְרָהָם כְּאָחִים

זֶה הִשְׂמִאל וְזֶה הֶיְמִין וְנִפְרְדוּ הַדְּרָכִים

זֶה אֲשֶׁר תּוֹעַד גָּם בְּסֶפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים

תְּמֵהִים אֵיךְ בְּיָמֵינוּ לֹא נִלְמְדוּ הַדְּבָרִים

וְאֶצֶל אוֹיְבֵינוּ הַטִּילִים הֶמָּה הַמְּדַבְּרִים

וְאֵיך טָחוּ עֵינֵיהֶם מִרְאוֹת אֶת אָבְדָּנָם

בְּיוֹדְעַם גָּם שֶׁבְּמַעֲשֵׂיהֶם חוֹרְצִים גּוֹרָלָם

עַל זֶה נֶאֱמַר אוֹי לָהֵם וְאוֹי לְנַפְשָׁם