אמן רב תחומי

"אנחנו בתור אמנים, מציין אחמד, יכולים לסייע רבות בהעסקת בני נוער במקום שיגיעו לאלימות וסמים. עשינו פרויקטים חדשים בארבעה מועדוני נוער בעיר עם עבודות על קירות בפסיפס וקרמיקה, והוספנו ארבע יצירות לארבעה קירות בבנייני ציבור, והקמנו בתמרה ארבע תערוכות שהייתי האוצר שלהן. האמנות היא שפה שמקשרת בין אנשים.

המעורבות שלי בתור אמן באה לידי ביטוי בהצבת יצירות אמנות במרחב הציבורי. ואכן, אני חש שיש לי השפעה על בני הנוער מתוך תגובותיהם.

הם גדלים כיום בסביבה שיש בה אמנות בניגוד למה שאני גדלתי בילדותי. הם חשופים לקירות בהן מצוירות יצירות אמנות, לפסלי מתכת מבטון ומעץ וגם לציורי קיר ופסיפס צבעוניים על כתלי בתי הספר".

אחמד כנעאן נולד בתמרה ב-1965 לאביו מחמוד מוחי אלדין, נגר במקצועו, ולאמו דוריה לאבדי מחיפה. הוריו נישאו ב-1956 באותה עת יחד עם אחות האם עלמיה שנישאה לאחיו של האב. במשפחה גדלו ששה אחים. אחמד עם אחיו עבדאללה, מעצב גרפי כיום. כצעירים בילדותם, השתמשו בפסולת של נגריית האב ויצרו צעצועי מכוניות בעקבות הסרטים וספרי ההיסטוריה שהושפעו מהם.

אביו של אחמד נפטר ב-1968 בגיל 36. אחמד היה בן שנתיים וחצי ואחיו עבדאללה בן שנה. האם שימשה כתופרת לנשות השכונה וכל בני המשפחה היו עובדים בעונת המסיק בבית הבד המשפחתי. אחיו אנואר, הבכור במשפחה, היה גדול מאחמד בשמונה שנים ולמעשה שימש לאחיו כאב המשפחה

אחמד מספר: "כשאבי נפטר אנואר היה בן עשר. אימא גידלה לבדה ששה ילדים. זכור לי שבגיל 12 טיילנו בהרים ועל הגבעות. גדלנו בטבע, וכשלא היו לימודים הלכנו לקטוף זעטר או פטריות בשדות תמרה".

דודו של אחמד, עבד אל עזיז לבאדי, יליד חיפה היה מצייר. "ראינו את ציוריו אצל סבתא וכילדים ניסינו לחקות אותו", אומר לי אחמד.

הוא עובר ללמוד, במשך שנתיים, בכפר הנוער החקלאי-מקיף גלים בפנימייה, שם נחשף לאמנותו של גרשון קניספל (תבליט ענקי בכניסה לחדר האוכל ועוד תבליטים במבנה התחנה המרכזית בעיר חיפה), שנפטר לפני כשנה, והיה פעיל במפלגה הקומוניסטית, שיצר את האנדרטה בעיר סכנין לציון יום האדמה.

אמנותו של קניספל שימשה לו כהשראה ובנוסף התבונן רבות בציוריהם של האמנים הפלשתינים מעזה והגדה המערבית: אסמעיל שמוט, סולימן מנצור, נביל ענני וכאמל אל מועני, שפורסמו במגזינים של המפלגה הקומוניסטית וחד"ש וגם התוודע לפוסטרים של הציירים הפלשתינים שהובאו לתמרה על-ידי סטודנטים שלמדו בביר-זית.

אחמד עובר ללמוד בבית הספר התיכון עירוני א' בחיפה וכששב לביתו הייתה לו כדבריו, הזדמנות לצייר, לפסל ולעבוד בנגריה המשפחתית. בשנתיים שלמד בבית ספר תיכון בחיפה. הייתה לו הזדמנות לראות תערוכות בבית האמנים ובבית הגפן.

בתום לימודיו התיכוניים אחמד עובד עם אחיו עבדאללה בנגריה ובבית הבד במשך שנתיים. ב-1983-4 שניהם לומדים לצייר אצל האמן חליל ריאן שלמד בבצלאל בסוף שנות הששים של המאה הקודמת יחד עם קבוצת צעירים נוספת.

ב-1985 אחמד נרשם לאקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל ולומד בה במשך ארבע שנים . בשנה השלישית ללימודיו מתקבל אחיו לבצלאל למחלקת עיצוב תעשייתי. הוא מחזיק מעמד שנה אחת ועובר ללמוד גרפיקה במכללת ויצ"ו בחיפה.

אחמד מספר: "בבצלאל נפתחתי לעולם חדש, עולם האמנות. ביקרתי בתערוכות רבות בירושלים כמו בבית האמנים, בתיאטרון ירושלים ובסדנאות אמנים בשכונת תלפיות. הייתי חשוף גם למה שקורה באמנות במזרח ירושלים. ראיתי תערוכות של אמנים פלשתינים בתיאטרון אלחקאותי שם נפגשתי גם עם אמנים שבאו מעזה, מהגדה המערבית וממזרח ירושלים.

כשסיימתי את בצלאל עבודת הגמר שלי הייתה בפיסול ותערוכה ראשונה שלי הוצגה בתיאטרון אלחקאותי במזרח ירושלים. באותה תקופה עבדתי בעיתון כל העיר במעבדה לצילום.

אחת העיתונאיות ד"ר טלי תמיר שכתבה ביקורות אמנות על תערוכות כתבה עליי את המאמר הראשון בעברית: "חריש ראשון" כשנושא התערוכה היה מחרשות עשויות מברזל ומעץ. לנושא הפיסול - שאינו נפוץ דיו בחברה הפלשתינית, כמו בבית לחם שהיו פסלים אבל אלה הדגישו בעבודותיהם את הנושא הדתי כמו ישו לדוגמה - היו תגובות חיוביות מצד מבקרים.

בסיימו את בצלאל הוזמן להציג בכמה תערוכות פיסול במוזאון תל אביב, במוזאון רמת גן, ביפן, בקוריאה, בגרמניה ברוסיה בפולין ובאנגליה. "הכרתי עולם והוזמנתי להשתתף בכמה סימפוזיונים בנושא ציור ופיסול במספר מדינות בעולם כולל מדינות ערב".

יצירותיו פזורות היום באירופה, בארה"ב, במזרח אסיה, באפריקה, בנסיכויות המפרץ, בקטאר, בירדן ובלבנון. בנוסף יצירותיו נמצאות גם בבתיהם של אספנים ישראלים ופלשתינים ברחבי העולם.

בחברה הערבית בתוך ישראל, קיימת פעילות אמנותית מרובה בתחום תערוכות הציור והפיסול כך גם נוצרו סימפוזיונים לפיסול בכפרי הגליל. "משנת 1995 עד היום, אומר אחמד, יצרנו כמות גדולה של פסלים במרחב הציבורי, דבר שמקרב את האמנות לחברה הערבית.

רוב הפסלים הללו נוצרו בתמיכת משרד התרבות, המועצות המקומיות ולפעמים גם בתמיכת מפעל הפייס. הדברים הללו מתקיימים בזכות אגודת האמנים אבדאע שפירושה יצירתיות, ועמותת ענת והחברה למתנ"סים. בנוסף אחמד הקים עמותה בשם תל כיסאן במטרה לקדם את האמנות בתמרה והסביבה.

"ב-1989 כשסיימתי את לימודיי בבצלאל עבדתי במשך חמש שנים בבית יציקה לפסלי ברונזה שהיה בעטרות. רכשתי שם ניסיון וידע ויצקתי לעצמי כמה פסלי ברונזה".

ב-1990 נישא אחמד לרעייתו מלכה. התגורר אתה בירושלים במשך שבע שנים והמתין לה עד שתסיים את לימודיה בנושא החינוך המיוחד במכללת דוד ילין. שם גם נולדה בתו הראשונה אחלם (חלומות), היום בת 27 סיימה את לימודיה באקדמיה למוזיקה.

רעייתו מלכה, מלמדת כיום בבית הספר אלשריף תלמידים לקויי למידה. השנה היא סיימה תואר שני בנושא חברה ואמנות במכללה בנתניה. לזוג כנעאן שלושה ילדים נוספים: אציל בן 24, מוסיקאי אלקטוניקה ורתך, סוהיל בן 20 מוסיקאי, לומד באקדמיה בברלין והייתם בן 17 תלמיד בכתה י"ב.

ב-1994 עוברת המשפחה לגור בביתה של האם בתמרה. ב-2000 מקים אחמד את ביתו עם הסטודיו. ביתו המיוחד, התפרסם ברשתות הטלוויזיה בעברית ובערבית ובמגזין בניין ודיור והוא משמש אטרקציה למבקרים ותיירים עם מורי דרך.

עד אז התפרנס מעט מהוראה באמנות בבית ספר תיכון בתרשיחא במשך חמש שנים ובאותו זמן עבד בחוגים ברחבי הגליל במתנ"סים ולימד פיסול במכללה בסכנין ובנצרת, וגם התחיל לייצר פסלים סביבתיים במרחב הציבורי בתמיכת מפעל הפייס ומשרד החינוך והתרבות וציורי פסיפס לפי בקשת גורמים עירוניים עד היום.

ב-2003 יצר פרויקט פיסולי סביבתי עם אמנות לעם שהיה מבוסס על עבודה עם תלמידים ושנה לאחר מכן קיבל מלגה מאומנות לעם להקים גלריה במועדון פייס נטוש ששופץ והותאם לגלריה, עם תאורה מתאימה. התקיימו בו 30 תערוכות מפסטיבל פיסול ואבן וכל זאת בתקציב מינימלי.

"רצוני היה לעשות משהו לקידום האמנות בחברה הערבית במיוחד בעיר מגוריי, עשינו הרבה פעילות באמנות ו"תמרה עלתה על הבמה". באו מבקרים מכל הארץ ובין האמנים שהציגו בתמרה היו גם אמנים מהגדה המערבית, מעזה, ממזרח ירושלים מהקיבוצים ומחיפה. הפעילות החזיקה מעמד שש שנים עד שנסגרה "אמנות לעם".

ב2010, בניסיון לשווק את האמנות של יוצרים ערבים ביפו, יחד עם שני שותפים, יאיר רוטמן ואמיר נוימן, הקים את סלון יפו לאמנות פלסטית בנמל יפו.

הייתה הצלחה במכירת היצירות לאספנים יהודים בעיקר שמאד התעניינו באמנות הפלשתינית. פרויקט זה נמשך כשנה וחצי.

כנעאן עוזב את הסלון ביפו ואת הגלריה במועדון פייס בתמרה ומחליט להתרכז בגלריה הפרטית שלו. וכך, ב-2006 במתחם הנמצא בכניסה לעיר תמרה, המשתרע על שטח של 20 דונמים בו פועל קאנטרי קלאב של משפחתו, בני המשפחה הועידו לו שטח בנוי של 180 מ"ר וחצר בגודל של 200 מטרים נוספים במקום ששימש בעבר כמסעדה, ועליו הוא מקים גלריה וסטודיו לאמנות.

במתחם החצר גילינו גן פסלים מברזל, מעץ ומאבן. את הפסלים הללו הוא יצר במשך 30 שנות עבודה והם מוצאים מהחצר בהתאם לצורך לתערוכות במוזאונים או למכירה. רבים מהם הוצגו גם בואדי ניסנאס בחיפה בתערוכות השנתיות של חג החגים.

בחלל הפנימי של הגלריה, בתערוכת הקבע המוצגת כעת, מצאנו תצוגה של ציורי שמן בעיקר ועבודות מעץ, מברונזה ומאלומיניום. מדי פעם מארח אחמד תערוכות של אמנים אחרים. לדבריו, מגיעים לגלריה תלמידי בתי ספר מהאזור, תלמידים הלומדים בחוגי אמנות ובנוסף באים מהמכללות האקדמיות וגם מורי דרך מביאים לכאן תיירים, בעיקר פנסיונרים.

המבקרים נהנים מאוד ולומדים דרך העבודות על החברה הערבית. שוהים בלתי חוקיים, הפליטים, הפרש, ריקוד הדבקה, מסיק הזיתים, בני המשפחה, והמוזיקה הם הנושאים הבאים לידי ביטוי ביצירותיו ומהווים עבורו מקור השראה שונה, או מהסביבה בה הוא חי או מצילום שרואה המשמש אותו כמודל לפיו הוא מצייר ומוסיף מה שנראה בעיניו לנכון.

"בציורי נשים לדוגמה", אומר אחמד, "אני שם את הדגש על בנות המשפחה, האמא שלי, אשתי, בתי, בת אחי בת דודתי ודודתי וחברות ציירות. אחד הנושאים האהובים עליי הוא ציור הנוף המקומי שבו אני חי ואז אני מצייר את עצי הזית ואת נופה של תמרה מההר כלפי הים התיכון".

בתערוכתו "קרוב לבית", שהתקיימה בחודש יוני אשתקד בגלריית משמר העמק, כותבת על עבודתו האוצרת אורה בן טוב-רון: "בדים גדולים כבדי צבע וצופני סוד. סגנון ריאליסטי פיגורטיבי עם מריחות צבע אקספרסיביות. מעין ואן-גוך מודרני. כביכול סביבה ביתית קרובה אהובה כמו פסטורלית ונוסטלגית, אך למעשה טעונה מאוד ומלאת סמלים".

אחמד מתייחס גם למצבה של המדינה: "אני אומר לפוליטיקאים שאפשר גם אחרת כלומר הכסף והדם והאנרגיה שמבוזבזים על מלחמה ושנאה אפשר לנצלם על-מנת להגיע לפתרון הגיוני לשני הצדדים.

מדינת ישראל יקרה לאוכלוסייתה. יש בה יותר מדי מיסים שבמדינות אחרות אפשר לחיות ברבע הוצאות. למשל, פלאפל עולה בג'נין 2 שקלים ובכפר יאסיף 20 שקלים מה ההיגיון"? הוא שואל...