תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל

הכאוס הממושך בו מצויה מדינת ישראל, המערער ומערבב את כל מרכיביה, העלה לאחרונה את שאלת דרכה של הציונות הדתית, אליה נדרשים גם אנשים שאינם נמנים על חוגיה בהווה או בעבר.

בין התהיות שמוטחות כלפיה, האם מטרת הציונות הדתית היא מגזרית בלבד, כגון דאגה לאנשיה - מתנחלים בארץ ישראל, דאגה למוסדותיה - החינוך לתורה, בדומה למצוי במגזר החרדי (אנשים ומוסדות), או, שלציונות הדתית כתנועה יש מטרה חוץ מגזרית בהובלת המדינה.

כידוע, תנועת הציונות הדתית נוסדה בראשית הציונות (סוף המאה התשע עשרה) כתנועה דתית לאומית של המזרחי (המרכז הרוחני) שחרתה על דגלה את השאיפה "לחיזוק התורה ותחיית ארץ ישראל, עם ישראל ושפת ישראל" (קול קורא, 1923). בניסוח פשוט, היעדים שנקבעו הם: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל, תרבות ישראל (שפה).

במהלך השנים נרתמה הציונות הדתית להשגת היעדים הללו הן ביישוב הארץ על-ידי נטילת חלק בבניין הארץ בהקמת מושבים, קיבוצים והתנחלויות. הן בפסיקה בסוגיות של המשפט העברי - ההלכה היהודית (לדוגמה, עם קום המדינה נוצר חבר הרבנים שעל-יד הפועל המזרחי שעסקו בשאלות דת ומדינה), הן בחינוך - הנגשת אוצרות הרוח היהודיים כבסיס לתרבות העברית המתהווה בארץ ישראל.

ברור מכל זה שתנועת הציונות הדתית במהותה ראתה עד כה את תפקידה במסגרת הכללית של המדינה היהודית וחזונה תחיית העם בארצו לאור דמותה היהודית ההיסטורית. את זה הבינו גם הציונים הלא דתיים אלא שהוויכוח נסב בסופו של דבר על מדת היסודות היהודיים הנדרשים בכל רובדי הקיום של המדינה לשמירה על צביונה היהודי (הדבר בא לידי ביטוי בצבא - אוכל כשר וכדו', תחבורה ציבורית בשבת, מועדי ישראל ועוד).

כשסוקרים את חזון הציונות הדתית בשיבת ציון המודרנית ברור פועלה ביחס לתורה, ולארץ ישראל, אך נראה שמרכיב אחד בחזונה אינו ברור.

על המנהיג הגדול משה רבנו אמרו חז"ל (ספרא, ירושלמי, בבלי ועוד) שכל 38 שנה שהיו ישראל נזופים למקום על חטא המרגלים לא דיבר עמו הקב"ה. "ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל" (רש"י דברים, פרק ב, פסוק טז).

כלומר שבשילוש מרכיבי החזון: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל - האחרון הוא החשוב ביותר, שעם כל גדלותו של המנהיג, יהא גדול ועניו כמשה או שאר הנביאים - כל כוחם בא להם מעם ישראל.

ונדמה, שעם התגלע הכאוס הלאומי במדינת ישראל התש"ף, הולך ומתברר לעינינו התפקיד והצורך הדחוף בהגשמת המרכיב השלישי בחזון הציונות הדתית.

המצב כרגע בו חושש העם לאובדן עדיפותו הבלעדית לקבוע את דרכו וייעודה, דהיינו אובדן החרות של העם לבחירה חופשית את אופיה של המדינה, מעקרת את שני המרכיבים האחרים: תורת ישראל וארץ ישראל, מרכיבים שיכולים להתעצב אלא על-ידי עם ישראל.

השיבה אל העם שיקבל על עצמו מתוך חרות מוחלטת את הייעוד והחזון וממלא, יבחר הוא, ורק הוא, את מנהיגיו שיובילוהו להגשמתם, מסתברת כשלב בדרך לגאולה.