ריצ'רד ניקסון ניהל את רוב הקרבות הפוליטיים שלו מאחורי הקלעים; דונלד טראמפ מנהל אותם בפומבי. ניקסון החל את הקדנציה השנייה שלו (בינואר 1973) עם תמיכה של 70%; טראמפ מעולם לא עבר את רף ה-50%. התמיכה בניקסון הלכה והתאדתה לאורך פרשת ווטרגייט; התמיכה בטראמפ לא נפגעה מפרשת אוקראינה. מהם ההבדלים ביניהם? פרופ' ברוולי גייג' מאוניברסיטת ייל ואמילי בייזלון מניו-יורק טיימס מציעים תשובות.

המפלגתיות

אז: הדמוקרטים שלטו בשני בתי הקונגרס לאורך פרשת ווטרגייט והייתה להם שליטה מלאה על הליכי ההדחה. אולם מאחר שלא היה להם רוב של שני שלישים בסנאט כדי להדיח את ניקסון, הם ידעו שעליהם לשכנע קרוב לתריסר רפובליקנים "לערוק". כמה שהדבר יישמע מפתיע כיום, באותה עת זה לא היה בלתי אפשרי – למרות הרוב העצום בו ניצח ניקסון ב-1972. היו אז דמוקרטים שמרנים ורפובליקנים ליברלים, כמו גם אנשי מרכז בשתי המפלגות.

תמיכת הרפובליקנים בניקסון החלה לצנוח אחרי הקמת ועדת הסנאט בפברואר 1973, וירדה ל-50% כאשר ג'בורסקי דרש באביב 1974 לקבל את ההקלטות. לאחר שבית המשפט העליון הורה למסור את הקלטות, שליש מהרפובליקנים בוועדת המשפטים של בית הנבחרים תמכו בכתב האישום נגד ניקסון. 11 ימים מאוחר יותר, ב-7.8.1974, הבהירו ראשי הסיעה בסנאט לניקסון שהוא יודח. ניקסון התפטר כעבור יומיים.

היום: הרפובליקנים שולטים בסנאט, הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים והקונגרס כולו מקוטב הרבה יותר מאשר ב-1974. טראמפ נהנה מתמיכה כמעט מוחלטת מצד אנשי מפלגתו, הן בשטח והן בקונגרס. אף רפובליקני בבית הנבחרים לא הצביע בעד כתב האישום, בעוד שני דמוקרטים הצביעו נגד סעיף האישום הראשון ושלושה נגד השני.

התקשורת

אז: רשתות השידור הגדולות והעיתונים המובילים הציגו את אותן העובדות לגבי פרשת ווטרגייט. חודש לאחר שהחלו השימועים, 97% מהאמריקנים שמעו על הפרשה ו-67% האמינו שניקסון השתתף בטיוח. ניקסון ואנשיו היו משוכנעים שאמצעי התקשורת המובילים, ובמיוחד וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס, פועלים להפיל אותו. לניקסון היו מעט אמצעים להשיב מלחמה שערה ואף אמצעי להעביר את המסר שלו.

היום: אמצעי תקשורת ימניים מספקים דרך קבע מאמרים וידיעות בעד טראמפ, המסיטים את תשומת הלב מפרשת אוקראינה. ב-1974 סמכו 69% מהאמריקנים על אמצעי התקשורת שיספקו להם דיווח מלא, נכון והוגן; שיעור זה עומד כיום על 41% בלבד, ועל 15% בקרב הרפובליקנים. ג'ון דין, יועצו של ניקסון שמילא תפקיד מרכזי בהפלתו, סבור שניקסון היה שורד אם הייתה לו רשת דמויית פוקס ניוז. וטראמפ גם משתמש בטוויטר כדי להעביר את המסר שלו.

האסטרטגיה הנשיאותית

אז: דוברו של ניקסון, רונלד זיגלר, ניסה תחילה לתאר את ווטרגייט כ"פריצה ברמה שלישית". ניקסון עצמו הכחיש כל ידיעה על הפריצה והטיוח, ולכאורה קידם בברכה את הנסיונות הרשמיים לרדת לעומק העניין. אסטרטגיה זו פגעה זו כאשר בקיץ 1974 התגלה האקדח המעשן בדמות ההקלטה שגילתה, כי ניקסון נטל חלק פעיל במסע הטיוח שהחל ימים אחדים לאחר הפריצה, וידע כבר אז שהאירוע מסכן את נשיאותו. ההקלטה הוכיחה שניקסון שקרן וחרצה את גורלו.

היום: טראמפ שחרר לפרסום את תמליל שיחתו עם הנשיא ולדימיר זלנסקי, וקרא פומבית לה ולסין לנהל חקירות נגד ג'ו ביידן ובנו, הנטר ביידן. בכך הוא יצר מראית עין של גילוי לב. תומכיו טענו בעקבותיו, גם אם בצורה בלתי משכנעת, כי מטרתו הייתה למנוע שחיתות במדינה המקבלת סיוע אמריקני. טראמפ תיאר בזעם את חקירת ההדחה כ"תעלול" ו"חרפה". בסיס התומכים שלו חוזר על טענותיו ותיאוריו.

ההשלכות

אז: התפטרותו של ניקסון הובילה להשערות לפיהן המפלגה הרפובליקנית תהיה מחוסלת למשך שנים רבות, לפחות ברמה הנשיאותית. אבל ההשלכות המפלגתיות היו הרבה פחות חמורות. בבחירות ב-1974 זכו הדמוקרטים בשליטה בשני בתי הקונגרס וב-1976 נבחר הדמוקרט ג'ימי קרטר לנשיא. אולם ב-1980 נבחר הרפובליקני רונלד רייגן – המנהיג של קואליציה שמרנית רבת עוצמה, אשר קבעה את אופי הפוליטיקה האמריקנית למשך כמה עשרות שנים.

היום: עולה אותה שאלה – מה יעשה הליך ההדחה לפוליטיקה המפלגתית, במיוחד בבחירות 2020? אם ווטרגייט מלמדת משהו, הרי שזה כמה קשה לחזות את העתיד ברגעים כמו דרמטיים. בטווח הארוך, גורלן של המפלגות והמדינה ייקבע פחות על-פי אירועי ההדחה ויותר על-פי המגמות הפוליטיות והתרבותיות הרחבות שהובילו להדחה; הן לא הולכות לשום מקום.