תאטרון מקומי משלנו

כיבד אותנו בנוכחותו מבקר (מפקח) עירית לוס אנג׳לס רון גלפרין שנולד בארה"ב, בן של ניצול שואה ואמא צברית, נצר לשושלת רבנים ידועים. בסוף ההופעה הוא עלה לבמה ובעברית-אמריקנית הודה לאורי דינור וצוות ההפקה, כמו גם לבאים כולם. לרוב, דור שני ושלישי כבר אינו דובר עברית וגם אינו יודע קרוא וכתוב (אכן, רון זקוק לתרגום כל אימת שאני כותב לו בעברית; אך אני מעדיף זאת שכן אז אני עוקף את כל שכבות שומרי הסף שלו). יתרה מכך, אותם דורות של בני ונכדי ניצולי שואה, ישראלים שירדו ויהודים שהיו תומכים נלהבים של ישראל סטו מדרך הישר והם מרוחקים מרחק יום מלילה ממדינת ישראל, התגשמות כל שאיפותנו. לכן היה זה יוצא כה יוצא דופן, כה מרענן.

ראו הבדל: הנה נבחר ציבור שבא לתמוך ולעודד, מיוזמתו הוא ולא בבקשת המארגנים. בא ואף הביא אתו תעודת הוקרה. בא ודיבר בשפה מוכרה-מוזרה, שהיא לו אינה שפת אם, והפך את הערב שנועד לתורמים ותומכים למיוחד במינו.

מי לא היה? לא היו הפילנתרופים הישראלים הרגילים, אלו שאת שמותיהם אנחנו רגילים לראות מתנוססים בכל מקום, ושאותם אנו זוכים לראות פעם אחר פעם, כשהם נואמים, מרצים לנו או מעודדים זה את זה לתרום יותר בנסיון לבייש את הזולת בפומבי, להביכו כדי שיגדיל ויתן יותר מכספו. היכן זה לא התרחש? במרכז הקהילתי המקומי, זה שאמור לשרת את הקהילה הישראלית-אמריקנית ואשר לו תקציב של שבע או שמונה ספרותיו, שזה הבית הטבעי לפעילות מסוג זה.

מה כן היה? ראשית הכיבוד - מבחר מנות ראשונות שהוגשו בצורה אישית - סלט חצילים, חומוס, פטריות, כרובית - והכל טעים להפליא ומוגש בטוב טעם, אפילו עם פרחים אכילים לקישוט. בצד אחד עמדו המכינים והכינו (מלשון בנו) את המנות האישיות, לידם משגיח ישראלי-דתי שנתן הרגשה של אכפתיות במקום כפיה. הוא אף דאג שיכתבו ליד היינות שהם אינם כשרים, למי שמקפיד, שלא יטעה מישהו בתום לב במחשבה שהאוכל כשר ולפיכך גם היין. לא הייתי בצ׳רקול (פחם) גריל ובר בשדרות בורלי, אך עתה המסעדה מצפה לסועד נלהב חדש.

בסוף היו מנות אחרונות, שולחן עבודת מחשבת של פסקל. ברי שכל מנה אחרונה נעשתה בקפידה יתרה, ואני רק מקווה שהיו מגשים נוספים למלא את החסר, כה טעימות היו המנות האחרונות, ולי מיד נראו כלא מספיקות לכל הקהל שגדש את המקום. גם מראה וגם טעם וחשק לעוד. כמו הכיבוד, כך האנשים. לא הייתי בצ׳רקול, גם איני יודע איפה קונדיטורית פסקל (למרות שאמצא אותה בקלות - בעליה מפרסמים בעתונים המקומיים). למעט מספר זוגות, לא הכרתי את מרבית הבאים, ואני תמיד מתפלא מחדש על מספר הישראלים בעיר - אלו הוותיקים ואלו הטריים לחלוטין. מצאתי כאן הרגשה של משפחה, עם מערכות העתונים המקומיים התומכות (כמו גם מתחרות) זו בזו. הרגשה טובה של עשיה ברוכה.

דבקות במטרה

ערב תומכים, ללא הממסד וללא התורמים שבד"כ מחפשים את עצמם, רוצים לראות ולשמוע את שמם מוזכר פעם ועוד פעם ועוד פעם (עד שכולם כבר מתעייפים). והנה הממסד האמיתי מגיע אליהם, ואין זו מחמאה סתם. עם רון גלפרין יכול גם להגיע תקציב, שכן לעיר לוס אנג׳לס תקציב ייעודי לתרבות, וכבר לפני שנתיים נשאלתי לרעיונות של הרגע האחרון איך ניתן לנצל את התקציב במקום שילך לאבוד באותה שנה. עבורו (ועבור העיר לוס אנג׳לס), תקציב זניח שאפילו לא חושבים עליו שניה יכול להוות מסד לכמה שנות פעילות פוריה עבור היוזמת, מפיקה והשחקנים כולם.

עבורם כולם זו עבודה התנדבותית (וזו דורשת השקעה עצומה של זמן ואנרגיה). קל מאוד כשמישהו אחר עושה ומשקיע, והכל מגיע מן המוכן, אך מעטים המשוגעים המוכנים ויכולים להשקיע את כל כולם עבור דבר שאפילו לא משלם פחות ממשכורת מינימום. נסו אתם להגיד לבעל הבית או בסופר שתשלמו "מחר" והמחר אף פעם לא מגיע. חשבונות כרטיסי האשראי ממשיכים להגיע. תשלומי החשמל, הגז והמים חייבים להתבצע, כמו גם הטלפון החכם, הביטוח הרפואי וביטוח הרכב ושאר שרותים. רק התאטרון הישראלי צריך להיות חינם!

מה מצאתי בערב, ולא בפעם הראשונה? דבקות במטרה, חזון לבאות, התגשמות משאלות ועשיה לשמה. אורי דינור מאמינה בתאטרון ישראלי בעברית. מהכתוב, דרך השחקנים ועד אחרון הפרטים, הכל על טהרת הישראליות, קרי תמצית מזוקקת של "אנחנו". בלי תמיכה ממשית, אורי נלחמת עבור חזונה מזה שנים, ואחת לתקופה אנחנו נהנים מהצגה חדשה, מבית היוצר המקומי. השחקנים אינם אותם שחקנים, המקום אינו אותו מקום, ואפילו אם המציאות מזכירה מעט "צועניות", התוצאות על ציר הזמן מרשימות ביותר. יש לנו תאטרון ישראלי בעברי, תאטרון מקומי משלנו. מה עוד ניתן לבקש שלא ניתן?

איך אורי (ובעלה שחייב לתמוך בה) עושה (עושים) זאת? חייבים להיות משוגע לעניין. שוש הלנה מיימון, שכיכבה באחת ההצגות של אורי הפיקה גם היא הצגה, אך הבסיס, קרש המקפצה, ההמשכיות והדבקות במטרה כמו גם המסירות היו, נשארו ויהיו של אורי דינור.

ישבנו משך שעתיים וצחקנו. ישראלים היינו, וישראלים נשארנו. אלו לא הגיעו בזמן. זו ישבה עם כובע (כי זה מאוד אופנתי באמצע החורף, ולא אכפת לה אם זה מסתיר). זוג אחד (בכלל לא צעיר) היה צריך לגעור בזוג אחר שאמר משהו והם הסתובבו והסתכלו בתרעמה, אבל כמובן שדקה אחרי זה כשהם "לחשו" זה לזו, הכל בסדר ואוי למישהו אם בכלל יעז להסתכל לעברם. על כך נאמר "נאה דורש, (לא) נאה מקיים". היו גם אלו שהגיעו כיון שהם צריכים להראות. והיו אחרים שפשוט באו ליהנות, קיוו ולא התאכזבו.

תודה וכבוד

יש משהו מיוחד כשניתן להתגאות בתוצרת מקומית, ממש משלנו. בארץ תאטרון הבימה כל כך הסתאב שהשחקנים והאיגודים המקצועיים מאיימים כל הזמן בשביתות, חובות של עשרות מיליונים הולכים ותופחים, תגמולים וחובות לא משולמים, לא בארץ ולא בחו"ל (עד כדי התערבות משרד החוץ בכדי לא לגרום לתקריות מבישות בינלאומיות), והממשלה אמורה להוציא את הבימה מהבוץ של ניהול כושל על-ידי המשך הזרמת מזומנים.

כאן יש תאטרון מקומי, שאמנם חסר בית וגם אינו מגיע עדיין לרמת הבימה, אך יש בו נפש ומסירות ונשמה, ויש בו התקבצות הקהילה ועזרה הדדית ותמיכה (אם כי לא מספקת), ויש משוגעת לעניין, אחת בשם אורי דינור, שבארץ ודאי כבר הייתה מקבלת פרס מפורסם זה או אחר, הוקרה של תודה וכבוד, וכאן, עליה להמשיך להאבק. באלפית של תקציב של חודש אחד של הבימה, יש לנו כאן "הבימה" של עיר המלאכים בעיר המלאכים לתפארת.

אני מקווה באמת ובתמים שאורי תזכה בתמיכה שתאפשר לה למסד את "הבמה היהודית-עברית" בהווה ובעתיד, כך שנמשיך ליהנות בשנים ובעשורים הבאים, להרגיש קצת פחות מבדואים (אפילו הם השתקעו כבר בארץ) ולאבד את המאפיינים הצועניים. הגיע הזמן לעלות כיתה, וזה דבר טכני הדורש השקעה כספית. השקעה שמספיק ישראלי מקומי אחד, מאלו האוהבים לראות ולשמוע את שמם, שיקום ויגיד, "אכן זה חשוב, וברצוני לתרום". רעיון: עשו זאת בעילום שם, ופשוט בואו ליהנות מההצגה הבאה. השקעה נפלאה ששכרה בצידה.