"כולם ראו את העבדים"

עובדי כפייה - למעשה עבדים - היו חלק חיוני מתעשיית המלחמה הגרמנית. ככל שיותר גברים גרמנים נשלחו לחזית, ככל שהמלחמה התארכה, ככל שהאבידות גדלו - כך גבר הצורך להעסיק עובדים זרים ברחבי גרמניה והמדינות הכבושות. ההערכה המעודכנת היא, כי 26 מיליון בני אדם הועסקו בידי גרמניה הנאצית ברבבות אתרים. השימוש בהם היה כה נפוץ, עד שכולם ראו אותם - כפי שקובעת התערוכה באחד האתרים הללו, מחנה העבודה ברובע Schonweide בדרום-מזרח ברלין.

בתחילת המאה ה-20 צמח כאן אזור תעשיה, בו התמקמו כמה מן החברות הגרמניות הגדולות, וזאת בתוך אזור המגורים הקיים עד היום. העבודות להקמת המחנה בו מדובר החלו ככל הנראה ביולי 1943 והעובדים הראשונים נשלחו אליו כעבור שלושה חודשים. בפועל, בנייתו לא הסתיימה עד סוף המלחמה והוא אכלס הרבה פחות מ-2,160 העובדים המתוכננים, שהועסקו במפעלים הסמוכים. היו ביניהם אזרחים שנלקחו בעל כורחם ממדינות ברחבי אירופה, חיילים איטלקים שנלקחו בשבי לאחר שגרמניה כבשה את המדינה בשלהי 1943 וגם יהודים.

יהודים היו עובדי הכפייה הראשונים בברלין, במסגרת המאסרים שלאחר ליל הבדולח. הם הוחזקו ביחידות נפרדות, נמנע מהם לעמוד בקשר עם עובדי כפייה אחרים, היחס אליהם היה הגרוע ביותר ורובם גורשו לאושוויץ בשנת 1943 כחלק מחיסול הקהילה היהודית בעיר. בין הניצולים הבודדים היו סימון הילדגרד, שסיפורה נכלל בתצוגה הנוכחית במחנה Schonweide, ובעלה.

בני הזוג נלקחו בשנת 1941 לעבודות כפייה; סימון נשלחה למפעל הסוללות פניקס באזור Schonweide והוחזקה במחנה זה. בעת הגירושים לאושוויץ, הוסתרו בני הזוג בידי השוער בבניין בו התגוררו בעבר. לאחר חצי שנה חשש האיש להמשיך ולהסתיר אותם, והם עברו להתגורר עם יוהאן מאשוטה ורעייתו קלרה מאשוטה - אשר זכו מאוחר יותר לתואר חסידי אומות העולם. השניים שרדו, פתחו חנות בשר, היגרו לברזיל ושם הרחיבו את עסקיהם למפעל גדול.

היקף עבודות הכפייה בברלין היה עצום. במקור התכוונו הנאצים להשתמש בעובדים אלו לתוכניות הבנייה המגלומניות שעיצב אלברט שפאר עבור אדולף היטלר, שנועדו להפוך את ברלין - בשמה החדש Germania - לבירת האימפריה הנאצית ולעיר המרשימה ביותר בעולם. המלחמה כמובן הביאה לדחיית תוכניות אלו, וכאמור - עובדי הכפייה הופנו לתעשיית החימוש ולבניית מפעלים, חלקם תת-קרקעיים. היחס אליהם היה גרוע מאשר לעבדים: עצם העסקתם עמדה בניגוד בוטה לחוק הבינלאומי, הם הועסקו במשמרות בנות 12 שעות בעבודות קשות ולעיתים מסוכנות, תנאי המחיה שלהם היו ירודים והם הופקרו לגורלם בעת הפצצות בעלות הברית.

בתחילת קיץ 1944 הועסקו בברלין 420,000 עובדי כפייה ב-3,000 אתרים; 1,200 מהם מסומנים במפה ענקית של העיר, התופסת קיר שלם בתצוגה. הם היו במפעלים, במשקי בית, בחוות, במוסדות רווחה, אפילו בכנסיות. הטענה הגרמנית לפיה האוכלוסייה לא ידעה ולא יכלה לדעת על המתרחש במחנות הריכוז וההשמדה כבר הוכחה כחסרת יסוד; במקרה של עובדי הכפייה, אפילו אי-אפשר לטעון זאת, בגלל המספר העצום שלהם והשימוש בהם בכל מקום ובכל תפקיד ובכל זמן.

ובכל זאת, גורלם של עובדי הכפייה נדחק לשולי המחקר והתודעה - אולי משום שבאופן יחסי לזוועות המשטר הנאצי, הוא היה פחות גרוע (עד כמה שניתן לומר זאת). רבים מהם מעולם לא זכו להכרה בסבלם, שלא לדבר על פיצוי חומרי. כך למשל, 450 החיילים האיטלקים שהועסקו במחנה Schonweide לא קיבלו שום פיצוי. הצריפים במחנה זה שימשו לאחר המלחמה כבתי מלאכה קטנים, וחלקם עמדו שוממים. בשנת 1994 חשף העיתון "טאז" את קיומו, ולחץ ציבורי ותקשורתי הוביל לבסוף להחלטה להפוך אותו למרכז תיעוד ומוזאון - שנפתחו בשנת 2006.

פה ושם, בתוך האפילה של העבדות המודרנית בליבה של אירופה, היו כמה ניצוצות של חסד, ואחד מהם מונצח בשלט רחוב ברובע אורניינבורג, בדרך למחנה זקסנהאוזן. טורים-טורים של עובדי כפייה עברו בחוצות הרובע בדרכם מהמחנה למקומות העבודה ובחזרה. על התושבים נאסר ליצור כל מגע איתם, אך כמה מהם הפרו את ההוראה. אחת מהן ניצבה מדי יום על אם הדרך, כאשר 300-200 שבויים סובייטים צעדו למפעל המטוסים היינקל, והגניבה להם לחם. יום אחד, הם זרקו אליה כאות תודה צעצוע עץ - כרכרה רתומה לשלושה סוסים - שגילפו בחשאי עבור בנה.