התמורות במפת הגושים

החל מבחירות 2009, החלו בישראל תהפוכות פוליטיות מרחיקות לכת, אשר שינו את התפיסה האסטרטגית המקובלת לגבי האופן בו מנצחים בחירות. ישראל בכר, היועץ האסטרטגי אשר עבד עם בנימין נתניהו באותה עת, הציג לראש האופוזיציה מודל לפיו ניתן לנצח בבחירות עוד לפני קיומן בפועל: להפסיד כמות קטנה של מנדטים לטובת מפלגות אשר ניתן לייצר יחד איתן גוש אלקטורלי המונה לפחות 61 מנדטים, ובכך להגיע לנשיא עם ממשלה מוכנה ללא קשר לתוצאות הבחירות ולזהות המפלגה אשר ניצחה אותן.

נתניהו בתחילה היסס, אך בסופו של דבר קיבל את התיאוריה של בכר, אשר הוכיחה עצמה כמעשית. מאז, למעט בחירות 2013, הוא יישם הלכה למעשה את התיאוריה הזו, אשר הפכה לאקסיומה בכל הנוגע לאופן בו הציבור מנתח את המציאות הפוליטית ולאופן בו הפוליטיקה והמפלגות מתנהלות; הגוש הוא חשוב - לא איזו מפלגה לוקחת את הבחירות.

כאמור, ב-2103, בלית ברירה, מאחר שיאיר לפיד קיבל 19 מנדטים ולא ניתנה האפשרות להקים ממשלה בלעדיו, ובגלל התעקשותו להשאיר את החרדים בחוץ, הגוש נשבר, אך רק לשנתיים. ניתן לשער כי נתניהו הגיש הצעה לחרדים, לפיה הוא יקים ממשלה בלעדיהם עם הבטחה כי ממשלה זו תתקיים לזמן קצר עד שייווצרו התנאים הפוליטיים להפלתה ולהקמתה של ממשלת הגוש, אשר החרדים נוטלים בו חלק חשוב מאין כמוהו; וכמובן, המהלך בוצע, ולאחר כשנתיים נתניהו השיב אותם לחיקו. הוא לא התפשר, ועל-מנת להוכיח את מחויבותו כלפיהם, פיטר בבושת פנים את ציפי לבני ולפיד.

זאת אינה הפעם הראשונה שבה נתניהו פעל בניגוד לאינטרסים של החרדים: בזמן שכיהן כשר האוצר הוא הוביל מדיניות אשר הרעה עם המגזר שלהם. רק שלאחר מכן הוא התנצל, ואחרי שהחרדים קיבלו את חרטתו, נוצרה ביניהם הברית אשר גיבשה את תהליך יצירת הגוש הנצחי ששינה מקצה לקצה את הפוליטיקה הישראלית ואת אופי הדרך בה הימין מנצח בבחירות.

כאשר נתניהו יצא למערכת הבחירות של אפריל 2019 הוא היה שרוי במצב זחוח והיה בטוח כי שגרת הבלוק בטוחה, קרי: שאף גורם פוליטי לא יכול לאיים על שלמות הגוש, אשר כלל כמובן את אביגדור ליברמן באותה עת. ואז הגיע בכר, שעבד בקמפיין של בני גנץ, על-מנת לשנות, שוב, את כללי המשחק - כללים שהוא עצמו יצר: הוא הביא לידיעתו של גנץ כי אם יחבור ללפיד הוא יהפוך למועמד רציני לקחת את הבחירות ולקבל אפשרות ריאלית להקים ממשלה.

תרגיל מסריח

שתי מערכות הבחירות האחרונות, לאחר פרישתו של אביגדור ליברמן מהגוש, רה"מ שינה את אופן גיבוש בלוק הימין, אשר עד לאותו זמן קיומו היה ברור כמובן מאליו כהסכם שבעל פה, והביא אותו לקדמת הבמה, עם חתימות רשמיות והתחייבויות מפי מפלגות הגוש. הוא בלע את משה כחלון והאיר את גיבוש הבלוק בפרוז'קטורים למען יראו וייראו, במטרה שכחול לבן לא תנסה לפתות אף גורם מהבלוק - לא את ימינה עם תיק הביטחון, שבסופו של דבר נתניהו אכן העניק לבנט מחשש כי יעבור צד, ולא את החרדים עם הבטחה בדמות חוק הגיוס.

צעד זה מוכיח כי בנימין נתניהו אכן פחד משינוי כללי המשחק שהיו ברורים מאליהם עד כה. בתגובה, הוא הלך על הראש של בכר, כנראה מחשש כי האדם שהגה את המודל אשר הגיש לו על מגש של כסף את ניצחונותיו הרבים, יבצע מהלך אשר ישבור את המודל שבעצמו יצר וחיבר. אפשר להניח כי הייתה מעורבת נקמה אישית בבכר על שחצה את הקווים ושפעל לשבור את אותו המודל.

נתניהו ביצע תרגיל מסריח מאין כמוהו וזיווג לבכר בעורמה רבה רב, במטרה שיתקרב אליו ברמה האישית, כולל רכישת אמונו תוך כדי ניצול ציני את היותו דמות רוחנית (בכר אדם מאמין) ואת מות אמו המנוחה של היועץ האסטרטגי, על-מנת להוביל אותו באף ולתמרן אותו בכדי שילכלך על גנץ תוך כדי שהוא מוקלט.

המהלך הראשוני של בכר - לפרק את האפשרות כי נתניהו ינצח בבחירות מבעוד מועד על-ידי ניצחון הגוש, בעזרת יצירת גוש אחר, חזק לא פחות - הניב פירות. המפה השתנתה ונתניהו זנח חלק חשוב מהתורה אותה בכר לימד אותו: להקריב מנדטים ממפלגתו שלו למען מפלגות אחרות מהבלוק על-מנת שהגוש ינצח; אילו רה"מ לא היה מקדם, מתוך נקמנות אישית בנפתלי בנט ואיילת שקד, את צניחתה של ימינה מחוץ לאחוז החסימה, אולי היה עולה בידו להקים ממשלה. אך הוא חשש כי אם הליכוד לא תשתה את ימינה ולא תהיה המפלגה הגדולה ביותר הוא עלול להפסיד את הבחירות באופן הרחב של המילה.

הצעד של נתניהו תרם למהלך של בכר ושל כחול לבן לשינוי הקביעה כי הגוש הימני הוא הוא המנצח התמידי בבחירות; בכר פעל על-מנת לשים קץ לאקסיומה כי הגוש הימני הוא אוטומטית הגדול ביותר, תוך כדי חתירה לכך שמפלגה מן הגוש השני תקבל את מירב המנדטים, ודחיקתם של בנט ושקד על-ידי ראש הגוש שלהם מחוץ למשחק הפוליטי שירתה מטרה זו. למהלכים אלו נוסף צעד אחר, מכיוון בלתי צפוי: כאשר נתניהו פעל למחיצת ימינה, הוא חשב, כמובן, כי שאר הגוש הניצחי שלו נותר ללא פגע וכי ליברמן לא יעשה בעיות וייכנס כמו תמיד לממשלתו. אך ליברמן טרף את הקלפים.

תמיכה ציבורית

מכאן ואילך, לאחר הבחירות הראשונות בהן ימינה זזה הצידה וליברמן הפך ללשון המאזניים, חלה תפנית. התהפוכה בשינוי הסדר הקיים של הגושים יצרה מציאות מורכבת ומעניינת אשר גרמה לכאב ראש רציני ליו"ר הליכוד. בחלומו, כאשר יצא לבחירות הראשונות, הוא תיכנן להגיע לממשלת חסינות, אך אותה תהפוכה גרמה לנתניהו למשבר קולוסאלי: על-מנת להישאר בבלפור הוא היה חייב להקים ממשלת אחדות ולזנוח את רעיון ממשלת החסינות שלו. כנראה שזה היה הטריגר לנקמתו בבכר.

על-מנת לרצות את החרדים ואת בכירי מפלגתו ולספק את צרכיהם ביד רחבה, נתניהו היה מחויב לשמור להם מספיק תיקים, ולמען מטרה זו הוא זרק את ימינה לספסלים האחוריים של האופוזיציה; מלחמתו האישית בבנט ושקד תרמה רבות לעניין זה. אך בדיעבד היה זה בעוכרו והיווה שוב ירייה ברגלו - ימינה התחזקה עד כדי כך שהיא נושקת ל-20 מנדטים בסקרים, ובשאלה מיהו המועמד המתאים ביותר לתפקד כראש ממשלה, בנט זוכה לתמיכה ציבורית נרחבת, עוקף את גנץ ולפיד, מצמצם את הפער בינו לבין נתניהו, ומאיים לרשת אותו.

עד להקמת הממשלה ליברמן נהנה מהיותו האיש הכי מחוזר בפוליטיקה הישראלית, אך בנתיים הספיק להפוך מלהיות לשון המאזניים לעוד פוליטיקאי אפור וזניח בעיני הציבור שמצא עצמו מחוץ לקואליציה. אך למען האמת, זה אך ורק למראית עין, ולמעשה בלעדיו עם ישראל היה מוצא עצמו שוב במערכת בחירות: אם בזמן המשבר הפוליטי האחרון הוא היה מבצע פניית פרסה, סר למרותו של רה"מ ומכריז כי יעמוד מאחוריו, נתניהו היה פורץ לבחירות ומשיג את ממשלת החסינות לה הוא תאב ובה הוא חושק יותר מכל. בכך ליברמן עודנו חי ובועט ומשחק תפקיד מפתח במשחק הפוליטי.

יתרה מזאת - ישיבתו של ליברמן באופוזיציה יחד עם האחים לשעבר בנט ולפיד יכולה להניב מהלך אשר יסחרר את מפת הגושים: אם יו"ר ישראל ביתנו יסכים לשבת שוב עם החרדים, כמו שעשה אינספור פעמים, הוא יוכל להניע מהלך להחלפתו של רה"מ ולהושיב את נפתלי בנט בכס ראש הממשלה; יאיר לפיד ובנט כבר שיתפו פעולה בעבר, ולפיד יעשה הכל על-מנת להעיף את נתניהו ולקרב עצמו למלוכה, כולל הסכמה שלו לשבת עם החרדים.

הבעיה שהאחרונים לאו-דווקא ישישו לזנוח את נתניהו ולשבת יחד עם לפיד, במיוחד לאחר שכפה על נתניהו שלא לצרפם לממשלה בזמנו. על מהלך כזה ניתן לגשר: בשיחות סודיות, גורמים מטעם החרדים ישבו אוף דה רקורד עם גורמים מטעם כחול לבן, המאוחדת דאז, במטרה לגשר על הפערים ביניהם, על-מנת שאולי יערקו לממשלה בראשותם. החרדים היו מוכנים לעקל את גנץ, אך לעקל את לפיד היה להם קשה יותר; כעת, בכלל לא בטוח כי יסכימו לשבת עם לפיד כשאין מעליו דמות כמו גנץ, אך לפי ניסיון העבר, ללפיד אין שום בעיה להתקרב ולהתחנף אליהם.

לכחול לבן ויש עתיד-תל"ם לא תהיה שום בעיה לשבת יחד באותה קואליציה ואף להתאחד שוב, במיוחד לאור העובדה כי איחוד שכזה עתיד לעקוף את בנט במספר המנדטים ולמצב אותם, פעם נוספת, כמועמדים לרשת את כס ראש הממשלה. לבנט יהיה בעיה עם זה, אך ניתן לפתור זאת באמצעות רוטציה. וכך, שוב, ליברמן חוזר למסגרת האהובה עליו בדמות איש המפתח ולשון המאזניים. אומנם החרדים עדיין זוכרים לו את בגידתו בהם, אך הסכמה שלו לחוק הגיוס תפתור זאת. בכל זאת, הוא מתאב את נתניהו ומעוניין להחליפו.