אבא יקר, ערב ראש השנה היום, המדינה ב"סגר", אתה בטח לא מבין על מה אני מדברת, לא מבין מה זה סגר, ומה לא בסדר. אתה לא מבין איך הכל השתנה, איך נפלה עלינו השנה מגיפת "קורונה" ארורה. ואתה לא יודע מה ההבדל בין מסכות האב"כ של מלחמת המפרץ לבין המסיכות נגד הקורונה. מאז הלכת, אבא, העולם השתנה.

מאז שהייתי ילדה קטנה, בכל ראש שנה, אני נזכרת בכם, אבא ואמא. זוכרת אתכם רַבִים, כי לאמא ה"תקציב" לא מספיק, כי לא היה בו די, כדי לקנות את ה"ברכות" לערב החג, ולהגיש גם מרק עם כופתאות מצוין. לא היה ארגון "לתת", ולא שום עמותה, שסייעה ונתנה. איך שהוא יישרתם ביניכם את ההדורים, ודאגתם להיות מאוד נחמדים, וקניתם את כל מה שדרוש, אחרי הרבה ויכוחים על כל גרוש. לקראת החג הייתם מתרככים. עושים הפסקת אש, כדי שהשם, יזכה אתכם במעשים טובים. כל אחד מכם השתדל, להיות הכי טוב שהוא יכול. והאווירה של הקדושה והיראה חלחלה גם בנו, ושמחנו לדעת, שלא יחסרו לנו ה"ברכות" הטעימות.

גם בבית הספר וגם בבית, דברו אתנו על חשבון נפש, והחג עטה רצון עז להיות טוב יותר מבדרך כלל. הייתי בחרדה, שמא השם לא ירשום אותנו ב"ספר חיים טובים". לשם כך היה צורך להרבות בחסדים. להיות טובה, הייתה משימה חשובה! כיבדתי את ההורים, עזרתי לאמא, הכנתי שיעורי בית, לא התחצפתי למורים, טיפלתי באחיי הקטנים, לא שיקרתי, לא גנבתי. רציתי שיצמחו לי כנפים של מלאך... זה לא כל כך פשוט, זה מסובך...

הייתי מדמיינת את הקב"ה רואה ויודע הכול, עסוק מאוד בלעשות חשבונות ומאזנים. יושב על כסא כבוד במרומים ובידו משקל עם שתי כפות, בכף אחת מניח את המעשים הטובים ובכף השנייה את המעשים הרעים. הרגשתי מתח עצום, מצפה מייחלת ומתפללת, שהמעשים הטובים יכריעו את הכף, ולא אצטרך לשלם מחיר כבד על ה"גרעון", שמא, חלילה, יקרה לנו אסון. אני סך הכל ילדה ומאוד רציתי לחיות ולגדול ולהגשים חלומות.

התפללתי, שגם המעשים הטובים שלכם, הוריי, יעלו על המעשים הרעים. אז מה, אם אתם רַבִים וצועקים ולפעמים, וכדי לחנך אותנו, גם מכים??? זה לא נקרא חטאים, הרי "חוסך שבטו, שונא בנו"! כך אתם מצווים. רציתי שהכול יסלח לכם ושתחיו ולא תחלו, כדי שלא נשאר בלי הורים, כדי שלא נגדל כיתומים, כדי שלא אצטרך להפסיק ללמוד, ושלא אצטרך לצאת לעבוד, כדי לגדל את אחיי הקטנים.

כמו מלאכים

לכבוד ראש השנה החדשה, אבא, קנית לכולנו בגדים, שהיו תמיד גדולים ממידותיי. קנית לנו גם נעלים חדשות לכבוד החג, גבוהות וחומות, שהיו נורא מכוערות, לכבוד החורף הקרוב. תמיד היה בהן מסמר, שהציק ופצע. בשלהי הקיץ, בראש השנה, עדיין היה חם לנעול אותם, אך רצית שנתחדש וגם להכין אותנו לחורף...

לאמא נתת כסף, כדי שתקנה בד סטן לבן, או ורוד, ותלך לתופרת שתתפור לה מין נמנמת מבהיקה, שתהפוך אותה בערב החג למלכה וזכה. אבא והבנים לבשתם חולצות לבנות וכולנו נראינו טהורים ויפים כמו מלאכים.

בבגדים החגיגיים והחדשים, הלכתי אתך לבית הכנסת. לא הצלחתי לעקוב אחרי התפילות שלכם המבוגרים, אז התפללתי בשקט, בלב, בנוסח שאני חיברתי וביקשתי: שאבא, ייקח אחריות על משפחתו ויפסיק לעשן, כדי שיחייה ולא יחלה, כי לא מספיק רק לעשות מעשים טובים ולהתפלל! אבא הוא המפרנס היחיד של המשפחה וכולנו תלויים רק בו. הוא חייב לעבוד, למרות שאנחנו לא רואים אותו כל השבוע ומתגעגעים אליו. בלעדיו, אם לא תוכל אותנו לפרנס. היא לא יודעת עברית ואין לה מקצוע מכובד כמו שלו. היא יודעת רק ללדת ולגדל ילדים, וגידול ילדים הוא משימה לגמרי לא קלה, בתנאים שהיו לה. אם לא תוכל לעבוד, ואנו לא נשרוד. אנחנו זקוקים לך אבא, לכן שמור על עצמך! ולא פחות חשוב, שתמשיך לאהוב אותי, ואני אותך. התפללתי גם שהשם ישמור על אמא, שעובדת קשה, ואין לה עזרה והיא כל השבוע טורחת למען ילדיה בתנאים קשים ובמעט הכסף שאבא שם בידיה.

היינו חוזרים מבית הכנסת, הבית זהר בניקיונו. השולחן היה ערוך עם כל "הברכות". היית מאוד קפדן, אבא. כשאחד הקטנים, הושיט יד לשולחן לפני הקידוש, נתת לו על היד, כעסת עליו מיד, והוא בכה. זה הפר את אווירת השלווה הקדושה של הפיוס והסליחה, וזה שבר בי משהו! התפללתי, שזה לא ייחשב לך כמעשה רע. גם כשמאוד משתדלים, לא תמיד מצליחים לעמוד בכל הכללים...

כולנו ישבנו מסביב לשולחן. עשית "קידוש" ו"המוציא", כשאתה בוצע את החלה וטובל אותה לא במלח, אלא בסוכר. אימא הכינה את כל "הברכות", שהיוו את החלק החשוב של ארוחת החג. ברכתָ על מיני הפירות והירקות, שכל אחד מסמל ברכה, ואנו אחריך. כל "ברכה" סמלה משהו טוב: שנה מתוקה, סילוק אויבינו ושונאינו ומבקשי רעתו, הסרת רוע גזר דינינו, ריבוי זכויותינו. התלהבנו מטעם התמרים, ריבת התפוחים והחבושים, מהרימונים העסיסיים, שגם גרמו לכתמים, ולכל זה היו ניחוחות של קדושה וברכה. בכל לבנו האמנו ש"הברכות" ישפיעו על השנה החדשה, שבפתח ממתינה. הברכות היו משביעות! ובנוסף, אימא הגישה מרק עם כופתאות ריחניות. כל אחד קיבל אחת עם קצת רוטב, שבו טבלנו את החלה וזה היה נפלא, והניחוחות מאז, חוזרים אלי מדי שנה.

המעט היה רב

אבא יקר, עם כל הדלות, הייתה השתדלות לקיים את מסורת הדורות, בצורה מכובדת, באווירה של קדושה והוד. אהבתי את הפיוס ואת המעשים הטובים, את הברכות, את השבחות, את הסליחות, את התפילות, הבקשות והתחינות ואת האמונה שאם נהיה טובים, השנה החדשה את תפילותינו תגשים. למרות שאמא טרחה בערב החג, אתה היית תמיד הכוכב... נבקש ממנה סליחה עכשיו, כי שכחנו, שזה לא מובן מאליו! את כל העו‍ֹל, היא נשאה לבד על הגב.

היום אבא, זה אחרת. יש שפע וכל טוב והרבה בזבוז. יש עדיין משפחות שקשה להן, אך יש עמותות ותרומות ומתנדבים, שעוזרים בגיוס כספים, שולחים להם מוצרי מזון וארוחות חג ומשתדלים להגיע לכל אחד. לנו איש לא עזר! ואני שמחה על כך. עבורנו, המעט היה רב! היה ערך לכל דבר, ונותרו בנו געגועים לדברים הקטנים והצנועים. היום, אבא, יש לנו שפע רב. חסרה התמימות, הוד הקדומים, הניחוחות והטעמים, שמזכירים לנו אתכם, ההורים, שבשום ארוחת גורמה הם אינם קיימים. אבא, לו ראית כמה עמל מושקע בארוחות החג, וכמה אוכל מסעודות החג נזרק, היית נזעק... ואני שגדלתי על המעט, לבי נצבט. אני נזכרת בארוחה הצנועה שדאגתם לתת לנו בחג, ובתכנים של החג, ורוצה לחבק אותך אבא, על הערכים שנטעתם בנו, שהם "הארוחה" הכי טעימה שקבלנו. ומודה לך ולאמא על הצנעה והענווה, שעליהן חנכתם אותנו.

והשנה אבא, לא תאמין! אנחנו ב"סגר", ואין קדושת חג ואין בית כנסת ולא קנינו בגדים חדשים. אסור להתקבץ, אסור לנוע, אנחנו לבד כבר מפורים ומאז לא חגגנו שום חג וכמעט ולא ראינו את הנכדים. השנה, כדי להיות בערב ראש השנה עם המשפחה, לפחות עם זו שגרה קרוב, ולהרגיש יותר טוב, הפרנו את הכללים, כי יותר אנחנו לא יכולים! נסענו קילומטר עד ביתו של בני, יניב, ישבנו בקפסולות (לא, זה לא אנטיביוטיקה ולא תרופה. זה מושג חדש בעידן הקורונה!), עם מסכות ואלכוג'יל, בלי חיבוקים ונשיקות ועם "הברכות", שהזכירו לי נשכחות!!! ובכל זאת הייתה לי צביטה בלב, שמא נִכָּשֶל? שמא עשינו מעשה שפל? ואולי למרות כל השמירה על "הכללים", אנו להיענש עלולים! הלב הלם ושקשק... אבא, אני עדיין חושבת כמו אז, פוחדת לעשות מעשה אסור ונועז, וחוששת מאותו "מאזן" שהשם עושה אתנו חשבון, ופוחדת שאהיה ב"גרעון".

מה שלא יהיה, אבא, אני ממשיכה במסורת האבות, ובערב החג עשינו את כל "הברכות". התגעגעתי אליך מאוד, ורק רציתי שתבוא לראות את הצאצאים, השלישים והריבעים, כמה נחת יכולת לרוות!!! אבא יקר, אני לא מבינה מדוע השנה האחרונה הייתה כל כך קשה. בעלי הטוב, חלה! ויחד אנו נלחמים במחלה הארורה, ומייחלים לחסדי השם, שישוב וישקול שוב את המעשים הטובים, ויבדוק, אולי הוא טעה ויתקן את השגיאה!!! למרות הכול, אנו לו מודים, שהוא שלח לו רופאים נפלאים, שאחד מהם מלאך, שאותו ניתח, החזיר אותו לחיים, והוא הולך ומחלים. גם אתה, אבא, שיושב שם במרום, קרוב לאל, תוכל להחלמתו להתפלל!!!