• ג'רדלין שוורץ היא עיתונאית גרמנייה, מחברת הספר Those Who Forget: My Family’s Story in Nazi Europe — A Memoir, A History, A Warning. הטור שפרסמה באתר טיים נכתב בגוף ראשון, וכך מובאים כאן עיקריו.

לפעמים אני חולמת שאני עוצמת את עיני ומוחקת את העבר. אבל מה אהיה בלי זיכרון? כלום. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד. ומי ששוכח את העבר, עלול להפוך לטרף קל. אני רוצה לומר זאת לכל מי שמוכן לשמוע, כדי שיגנו על עצמם מפני מחללי העבר, מזייפי ההיסטוריה ויוצרי שונאים מזויפים. זהו שיעור שלמדתי על בשרי: ידעתי שסבי, קרל שוורץ, היה חבר במפלגה הנאצית, אבל לא שירת בוורמכט או בס"ס ולא היה לו תפקיד רשמי ברייך השלישי. זמן רב לא חפרתי עמוק יותר.

הערה של דודתי עוררה לבסוף את סקרנותי. נברתי בארונות הישנים במרתף בית משפחתי בעיר מנהיים, ובין הניירות המצהיבים גיליתי שהוא קנה בשנת 1938 חברה למוצרי דלק שהייתה שייכת למשפחות יהודיות – ורטהימר ולובמן. גם אם לא היה דם על ידיו, האופורטוניזם של סבי הפך אותו למשתף פעולה בפשעי הרייך השלישי. ואילו מצידה של אמי, התחלתי לחקור את חלקו של סבי הצרפתי שהיה שוטר בזמן משטר וישי אשר שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית.

בשילוב הרקע המשפחתי שלה והתמודדותה של אירופה עם הפאשיזם לאחר המלחמה, התחלתי לחקור את האשמה הקולקטיבית של המוני העם. אבל כיצד כותבים על עידן בו לא חייתי? על המתים, שלא יכולים להגיב? האחריות שנטלתי על עצמי רדפה אותי. רציתי להיות הוגנת ככל הניתן, במיוחד לגבי הסבים שלי שאותם בקושי הכרתי.

כאשר החלטתי לחקור את הסיפור של סבי, הצעד הראשון היה לחפש את משפחת לובמן. אבל הם גוועו פעמיים: באושוויץ ומן הזיכרון. חיפשתי את הצד של משפחת ורטהימר, ומצאתי את עצמי בלונדון, מול לוטה קרמר לבית ורטהימר – בת 95, חדה כתער – והיא סיפרה לי על שתי המשפחות. במרתף במנהיים גיליתי התכתבויות בין קרל שוורץ לבין פרקליטו של יוליוס לובמן בשנים 1952-1948. נדהמתי מסירובו של קרל להכיר בעוולותיו, כאשר לובמן – ששרד והיגר לשיקגו – דרש לקבל בחזרה את רכושה של משפחתו. גישתו של קרל הייתה אופינית לחברה הגרמנית באותה עת, בה רבים תיארו את עצמם כקורבנות המלחמה.

כדי להכיר טוב יותר את סבי, שוחחתי עם אבי, וולקר, יליד 1943, ועם אחותו, ילידת 1936. דודתי הגנה על מעשיו של קרל: "איננו יכולים לשים את עצמנו במקומם, הם חיו תחת דיקטטורה, היה צורך להיות גיבור כדי להתנגד". אבי גילה הרבה פחות הבנה: "אבא שלי השתתף במשחק בלי שיכריחו אותו. אם אנשים היו מסרבים לעצום את עיניהם בתחילת הדרך, קרוב לוודאי שהנאצים לעולם לא היו מגיעים כה רחוק". בצעירותו הוא התעמת עם אביו: "מה שמפריע לי איננו שהצדעת; ייתכן שהייתי עושה אותו הדבר, אלא שאפילו היום אינך מכיר באחריותך". אבי הוא חלק מהדור שהכריח את החברה הגרמנית לבחון את עצמה, ללמוד מההיסטוריה ולבנות דמוקרטיה חזקה יותר.

ההבדל בגישות שלהן נובע מתולדות חייהם. דודתי עברה את ההפצצות ואת הרעב שלאחר המלחמה, בעוד אבי גדל בפריחה הכלכלית. ראייתם נובעת מניסיון ורגשות, אבל גם מאהבה ונאמנות למרות הכל. מבחינתי, הסבים שלי הם רוחות רפאים. אני יכולה לבחון אותם בדעה צלולה ולהעדיף את האמת על פני הרגשות. אבל לא קל למצוא את האמת כאשר עקבות רבים מטושטשים. בחרתי להימנע משיפוט של היום, ובמקום זאת לנסות לנסוע אל העבר. לעיתים אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה במקומם. אך כפי שאמר ההיסטוריון נורברט פריי: אם איננו יודעים מה היינו עושים, אין זה אומר שאיננו יודעים מה היה עלינו לעשות.