הקומיסרית הפוליטית <br>

כל המדינה עסוקה בימים האחרונים סביב הבעיה ה"אקוטית" וה"אמיתית": האם אייל ברקובי'ץ צריך להתנצל בפני שרת התחבורה, מרים רגב? כאילו שאין במדינה הזו בעיות הרבה, הרבה יותר קשות... הכל התחיל בכך שאייל ברקובי'ץ - שחקן כדורגל ישראלי לשעבר שהפך עם השנים גם למראיין מתלהם על-פי שיטת התקשורת האנרכיסטית הישראלית, הטיח כלפי שומרת הראש של הזוג נתניהו כי נתניהו וחבורת סובביו הם "ארגון פשע". נכון אומנם שהדברים קשים ויש לצנן את האמירה הזו אבל מכאן ועד לתגובתה של גב' רגב עדיין המרחק ארוך.

גב' רגב דרשה מברקובי'ץ לא רק להתנצל על דבריו לפני נתניהו ומקורביו הפוליטיים אלא שיתנצל לפני מיליון וחצי מצביעי ליכוד, שברקובי'ץ לא כיוון אליהם את דבריו, ולכול מי שצפה בשידור הזה היה ברור שברקובי'ץ כיוון זאת נגד נתניהו וחבורת נאמניו בלבד. ובאמת גם מפליא אותי שדווקא נתניהו וסובביו - כעמיר אוחנה, דודי אמסלם, מיקי זוהר ואחרים עוד לא השמיעו אפילו ציוץ של איום בתביעת דיבה. הגב' רגב השוותה את אמירתו של ברקובי'ץ - נגד נתניהו וסובביו, לאמירותיהם הגזעניות של דודו טופז ויוסי גרבוז, שלא תקפו פוליטית את ראש ממשלה דווקא אלא ביזו עדתית וגזענית ציבור מצביעים.

זוהי כמובן עוד עמדה דמגוגית ושקרנית של הגב' רגב. רגב גם התנפלה על ברקובי'ץ וכינתה אותו "סטייק מתהפך", בטענה שהלה מחליף תמיכות פוליטיות. אז ככה, זכותו של ברקובי'ץ, כמו כל אזרח שמאס בנתניהו (וישנם גם הרבה, הרבה אנשי ימין כאלה...) להחליף נאמנויות פוליטית במחשבה מי יחליף את נתניהו בהנהגת המדינה. ברקובי'ץ הוא בסך-הכל אזרח, מראיין לעת מצוא וספורטאי שאין לו התחייבות של נאמנות פוליטית בשעה שדווקא רגב, המחרישה אוזניים בתמיכתה לליכוד, כבר החליפה נאמנויות פוליטיות ורעיוניות לא פחות מברקובי'ץ עצמו.

אבל מה שהיה חמור מכול, ועליו עוד לא מתקוממים בציבור, הוא האיום של רגב על ברקובי'ץ, כי אם לא יתנצל כבקשתה היא תעשה הכל - באופן פוליטי ואפל, למנוע ממנו להיבחר למאמן הכדורגל של נבחרת ישראל בכדורגל. בימים שאח"כ היא ממשיכה באיומה זה, ואף מחדדת אותו. ואילו בציבור ובתקשורת עסוקים דווקא האם ברקובי'ץ, הנפגע מהאיומים הטוטליטאריים האלה, צריך להתנצל...

תרבות ואומנות מול הספורט

בימים שרגב הייתה שרת התרבות והספורט ניהלו נגדה אנשי שמאל - מעולם התרבות והאומנות, מלחמה עקובה בהשמצות ובשנאה. רגב מעולם לא איימה עליהם בחזרה שתמנע מהם תפקידים תרבותיים ואמנותיים בגלל דעותיהם. והנה דווקא בעניין עולם התרבות והאומנות הקשר בין פוליטיקה והשקפות עולם מחובר יותר לוויכוח בין שמאל לימין, מאשר בעולם הספורט בכלל, והכדורגל בפרט. אבל כנראה שלרגב קל יותר לאיים על אדם יחיד כברקובי'ץ מאשר על להקה "של עופות טורפים" כמו אנשי התרבות והאומנות הוולגארים מהשמאל. הספורט, לעומת התרבות והאומנות, הוא נטול קשר לעולם הדעות הפוליטיות והרעיוניות.

גם בימי דוד בן-גוריון - המחליט היחיד של אותם ימים, לא מונו מאמני נבחרות ישראל בענפי הספורט על-פי דעותיהם הפוליטיות. וכך היה עד ימינו. גיולה מנדי, עמנואל שפר, דוד שוויצר, אברהם גרנט, שלמה שרף וחבריהם לא נשאלו על עמדתם בעניי ימין או שמאל ואילו תפקידם, לבחור כוכבי נבחרת ולאמן אותם, לא נגע לכך. ההתבטאות של רגב נגד ברקובי'ץ, מובילה את ישראל לעבר משטרים טוטליטאריים שכבר שלושים שנה אינם עוד. אלה היו המשטרים הקומוניסטים של מזרח אירופה, בהנהגת בריה"מ לשעבר, שהשתמשו בספורט כמקדם לאומי וטוטליטארי למשטרי האימים שלהם. שם מונו מאמנים על-פי השקפתם הקומוניסטית בלבד. שם נשלחו לכלא ספורטאים ש"לא הגשימו את הציפיות הפטריוטיות והלאומיות.

ברומניה של ניקולאי צ'אושסקו עקר בנו, ניקו צ'אושסקו, את ציפורני רגליה של המתעמלת הרומנייה, שהייתה הטובה בעולם - נדיה קומנצ'י, מפחד שחשש שזו תערוק למערב ותעביר את המדליות והבכורה בהתעמלות ל"כוחות הקפיטליסטים" של קנדה. גם את השוער האגדי (דוקאדם) של אלופת אירופה בכדורגל (סטיוואה בוקרשט הרומנית) הפך צ'אושסקו הבן לנכה משום שחשד שהלה יערוק למערב ויהפוך ל"שוער כדורגל ברשות הקפיטליסטים". במזרח גרמניה הקומוניסטית הזריקו לנשות האתלטיקה הגרמניות שלהן הורמונים גבריים כדי שתעפלנה בהישגיהן מעל כל שאר נשות העולם. במדינות הללו החליטו לשחקני כדורגל וכדורסל באיזו קבוצה הם ישחקו, כדי לחזק את הקבוצה החזקה ביותר "למען הייצוג הלאומי בעולם".

השיטה הזו הייתה, וגם היום עדיין הינה, מקובלת גם על מדינות טוטאליטריות באסיה, באפריקה ובדרום ובמרכז אמריקה. כשנבחרת זאיר מאפריקה שיחקה באליפות העולם בכדורגל היא אוימה שוב ושוב ע"י נשיאה דאז כי אם הנבחרת לא תנצח הרי שדין מוות מצפה לה בחזרתה לזאיר. הקו של רגב - נגד ברקובי'ץ, מוביל לכיוון הזה. בשיטה הזו יברחו מישראל כל הכישרונות הספורטיביים. תמהני מדוע "אבירי התרבות" - שיצאו נגד רגב בעבר, על עניינים בטלים יותר ופחות ברורים במחלוקתם, שותקים כיום לנוכח איומיה הטוטליטאריים על הספורט הישראלי.

גם הופעתה הוולגארית של רגב בעימות מול ברקובי'ץ איננה בדיוק מתאימה לשרה ולאשת ציבור, אבל על זה כבר כתבו תילי תילים של מילים... אם רגב הייתה באמת אישה פקחית, אזי, היא לא הייתה יוצאת ב"גי'האד" הזה נגד ברקובי'ץ, משום שה"גי'האד" שלה נגדו הוא רק "מקדם מכירות" ו"מקפצה" עבורו לתפקיד מאמן נבחרת ישראל בכדורגל.

רק הדרג המקצועי

כותב שורות אלה נימנה דווקא על אלה שחושבים שברקובי'ץ איננו מתאים מקצועית וחינוכית להיות מאמן הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורגל. לא כאן המקום לפרט את נימוקיי אבל על זה צריכים להחליט גורמי ספורט וכדורגל מקצועיים ולא איזושהי פוליטקרוקית וקומיסרית פוליטית המשמשת כשומרת הסף של בני משפחת נתניהו, שגם הם היו שמחים להיפטר מ"חיבוק הדוב שלה". ולראיה בנושא האחרון ניתן להביא את סרטי התעמולה של הליכוד בשלושת המערכות האחרונות של הבחירות ולצפות בהעלמתה של הרגב הזו מהם, על-ידי נתניהו עצמו. אחרי ההצהרות האחרונות שלה - בעניין ברקובי'ץ, הרי שמנהיג דמוקרטי אמיתי היה משלח את רגב לספסלים האחוריים של הפרלמנט הישראלי ומותיר את מקומה בשורת הממשלה מיותם.