למה הצעירים לא מתחסנים? כי שוב מפספסים את ההיבט ההתנהגותי

בימים האחרונים מדווחים ממתחמי החיסון של קופות החולים כי חלה ירידה, ואפילו משמעותית, בהיענות ובשיעור ההתחסנות. הטענה המרכזית כי לאחר שבני ה 60+ וקבוצות הסיכון התחסנו, הצעירים באים פחות להתחסן. זה כולל גם את תלמידי התיכון ובני ה 35 שיכולים היום להתחסן אך מגיעים הרבה פחות מהצפוי. המצב עגום עד כדי כך שישנם אפילו דיווחים על השמדת חיסונים במקרים מסוימים עקב היענות נמוכה.

חוסר ההיענות בגילאים הצעירים יותר אינו מפתיע וצפוי לאור העבודה שבניהול המשבר עד כה לא לקחו בחשבון מספיק את ההיבט ההתנהגותי ובאופן לא מפתיע גם במבצע החיסונים לא עושים זאת.

כשהתחיל מבצע החיסונים ורצו לשכנע את הציבור להגיע ולהתחסן התמקדו בדוגמה אישית של ידוענים, במתן תחושה לציבור כי החיסונים הם הקסם שיחזיר אותנו לשגרה ושסוף-סוף נוכל בפסח לשבת עם סבא וסבתא לשולחן הסדר ולחגוג. כמובן שהכל מלווה במומחים המרגיעים את הציבור בקשר לסיכונים ותופעות הלוואי. מערכת ההסברה עבדה טוב ולראייה רבים מבני ה 60+ ומקבוצות הסיכון הגיעו להתחסן. עם זאת, מסע ההסברה לא מתאים לצעירים יותר שנקודת ההשקפה שלהם והסיכונים אותם הם רואים שונים בתכלית מהמבוגרים יותר.

אחד הטיעונים בהסברה לגבי החיסונים הוא שזו בחירה בין רע לרע. חיסון שלא ברורה עד הסוף האפקטיביות שלו (בטח לאור המוטציות המתפתחות בכל רגע) ותופעות הלוואי, בטח בטווח הארוך. לעומת זאת מחלה שכפי שאנו רואים הופכת להיות אלימה ומסוכנת יותר.

בבחירה בין סיכון לסיכון נראה כי הבחירה בחיסון היא הבחירה הנכונה כי הסיכון בה הוא קטן יותר והתוצאות יכולות לסייע בחזרה, לפחות חלקית, לשגרת חיים. צריך לזכור שמעבר לנזק של המחלה עצמה הנזקים לכלכלה ולתעסוקה מייצרים גם הם סכנות בריאותיות ולכן חזרה לשגרה חלקית תשפר גם את המצב הבריאותי, ללא קשר לקורונה.

אך כשפונים לצעירים ומנסים לשכנע אותם להתחסן צריך לשנות משהו בגישה ובמסרים. ראשית, מכיוון שהפגיעה העיקרית והתמותה עד היום הייתה אצל מבוגרים, הצעירים לא ראו הרבה מבני גילם שמצבם היה קשה, לעומת המבוגרים שחבריהם הקרובים וסביבתם נפגעו מהקורונה. זוהי תופעה ידועה בכלכלה התנהגותית המכונה "אפקט הזמינות". על-פי אפקט זה ככל שהמידע יותר קרוב אלינו הוא מגדיל את הערכת הסיכוי שאנו עצמנו נפגע. ולכן, המבוגרים שראו את חבריהם נפגעים מעריכים בסיכוי גבוה יותר שהם עצמם יפגעו ולכן רצים להתחסן. הצעירים מעריכים כי הסיכוי לפגיעה נמוך יותר ובבחירה בין סיכוני החיסון לסיכוני המחלה, יותר מעדיפים את סיכוני המחלה. רק כעת אנחנו עדים ליותר ויותר צעירים חולים גם במצב קשה אבל עדיין הקורונה נתפסת כמחלה של מבוגרים.

בנוסף, הצעירים חוששים מתופעות לוואי שונות מאשר מבוגרים. תופעות לוואי עליהן אין מענה ואולי גם לא יהיה. עם זאת, מערכת הבריאות צריכה לתת כמה שיותר מידע, לשקף סיכונים גם על סמך ניסיון קודם עם חיסונים אחרים וגם על סמך הידע הנצבר עם החיסונים לקורונה והטכנולוגיה החדשה בה משתמשים. למשל, צעירים יותר חוששים מתופעות לוואי הקשורות לפוריות, דבר שכנראה אינו רלוונטי לרוב הגדול של בני 50+ ואף פחות מזה. משרד הבריאות צריך לחדד את דעת המומחים שלחיסון אין השפעה על פוריות ולא רק להציג מידע באתרי קופות החולים. במיוחד כאשר ארגון הבריאות הבינלאומי גמגם בכל מה קשור לנשים בהריון ומידע לא אמין זורם ברשתות החברתיות.

דוגמה נוספת היא הורים לילדים בני 16 או אפילו יותר החוששים מתופעות לוואי הקשורות להתפתחות. גם לזה לא ניתן ממש מענה או הסברה ממוקדת. צריך לשים לב שבניגוד לתופעות לוואי מיידיות כמו חום, כאבים או כל תופעה אחרת שעוברת אחרי כמה ימים. החשש של הצעירים ושל ההורים הוא מתופעות לוואי בטווח הארוך יותר שבשלב זה קשה לחזות.

במקום לעסוק באסטרטגיות יציאה וכניסה לסגרים הגיע הזמן שנעסוק באסטרטגיית חיים עם הקורונה. היא ככל הנראה תישאר פה לתקופה לא קצרה. החיסונים הם חלק מהותי באסטרטגיית החיים עם הקורונה. אם צעירים לא יתחסנו לא נוכל לחזור אפילו במעט לחיי שגרה, פרנסה וכלכלה נושמת.

מקבלי ההחלטות אינם מודעים מספיק לחרדות ולפחדים ולהטיות ההתנהגותיות שמשפיעות על הרצון להתחסן. לו היו מודעים לכך ככל הנראה היו נוקטים בגישות אחרות להסברה בכל הקשור לחשיבות החיסונים, הבחירה בין הסיכונים השונים ומתן מידע ממוקד לחרדות ממוקדות.

אסור לנו בגלל הסברה לא נכונה לפספס את ההזדמנות הזו לחזור לשגרה ולהמשיך לחיות בין סגרים. זה לא יוכל להחזיק עוד מעמד זמן רב.