ה"פוגה" הרג את צלם הטלוויזיה [1973]

בני גרנות היה בן 28 במותו הותיר אישה ותינוקת. המפגן בו השתתף קהל מוזמנים ובהם שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד חיל-האוויר האלוף בני פלד, נמשך כרגיל כאילו דבר לא קרה. סיפור התאונה המחרידה שהתרחשה שלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים הוצנע משהו ונשכח עם השנים.

האסון הנורא במפגן חיל-האוויר

כששיבץ דודו הירשפלד רכז הצלמים של הטלוויזיה הישראלית את צוות הצלמים לצילום המפגן המרכזי לציון 25 שנים לחיל-האוויר, כלל בצוות כדבר ברור ומובן מאליו את הצלם בני גרנות שהיה ידוע כ"משוגע" על חיל-האוויר וכי צילם סרטים על חיל-האוויר והיה בן בית בבסיסי החייל.

המפגן נערך ביום חמישי 12 ביולי 1973 בבסיס חיל-האוויר בחצרים. צוות הטלוויזיה הישראלית הדרים בבוקרו של אותו יום לבסיס חצרים שליד באר. שבע. הצוות כלל בין השאר, את הכתב הצבאי נחמן שי, הצלם שרגא מרחב, בני גרנות ונוספים. בני יצא מביתו בשעת בוקר מוקדמת התלווה אליו קרוב משפחה פרופ' משה הדני שביקש לראות את המפגן. בני בוודאי לא שיער לעצמו כי יהיה זה יומו האחרון.

העיתונאים והצלמים שהוזמנו לסקר את האירוע רוכזו במעין "מכלאה" - מקום מגודר המשקיף על מתחם הטקס. בני היה אולי היחידי מבין הצלמים שעמד במהלך המפגן בצד המסלול מנסה לצלם את המטוסים מזווית מיוחדת בעת המראתם. בשלב מסוים במהלך המפגן, בני הלך מעט אחורה עם המצלמה, ככל הנראה, כדי לתפוס זווית צילום מעניינת של המראת מטוס או משהו בדומה. אותה עת המריא בו-זמנית להק של מטוסי פוגה מהצוות האווירובטי של חיל-האוויר במבנה אחיד. אחד ממטוסי הפוגה פגע בכנפו בבני שעמד בקצה המסלול. לבני לא היה סיכוי. הוא נהרג במקום.

קרוב משפחתו של בני, פרופ' משה הדני, לימים נירוכירורג בכיר, מספר לי כי ראה כיצד פוגע המטוס בבני, וכי הוא אץ ונזעק לדווח על התאונה לכתב הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, שישב מאחורי במת הכבוד של המפגן בו ישבו, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל-האוויר ונוספים. נחמן שי, לימים דובר צה"ל וחבר כנסת, מיהר לדווח על כך למארגני המפגן. כעבור כמה דקות הגיע אמבולנס ופינה את בני, אולם המפגן בו השתתפו ראשי צה"ל חיל-האוויר וקהל רב - בני משפחה של פרחי הטייס, נמשך למעשה כסדרו כאילו לא קרה דבר.

בני גרנות תולדות חיו

בני גרנות נולד בשוודיה בשם בנימין גרובר. הוריו נמלטו מגרמניה מאימת השואה לדנמרק ומשם לשוודיה. עם קום המדינה עלה בני עם הוריו לארץ והמשפחה התיישבה בשכונת אבו טור בירושלים. אביו של בני, אוטו גרובר היה חובב צילום והתקין בבית מעבדת צילום. מכאן, ככל הנראה, ירש בני אהבתו לצילום. בני למד בבית ספר יסודי "גאולים" בירושלים ובנערותו היה חבר בתנועת הנוער התנועה המאוחדת ב"קן דרום" בירושלים. בתיכון למד בבית ספר חקלאי בעין כרם.

בתחילת שנות ה-60 התגייס בני גרנות לצה"ל ושירת ביחידת נח"ל מוצנח בקיבוץ צובא. לאחר שסיים שירותו הצבאי למד בבית הספר לצילום של משרד העבודה בירושלים ובהמשך עבר להתגורר בשכונת יד אליהו בתל אביב עם חברו הטוב עמנואל.

מצטרף לטלוויזיה הישראלית

בסוף שנות ה-60 זמן קצר לאחר הקמת הטלוויזיה הישראלית הצטרף בני גרנות לצוות צלמי הטלוויזיה הישראלית והיה למעשה מראשוני הצלמים בטלוויזיה הישראלית. הוא צילם אירועים ותוכניות רבות, צילומי טבע, נופים, צילם את אירועי "מלחמת ההתשה" וגם משחקי כדורגל, אולם יותר מכל, כך מספרים חבריו ומכריו, אהב לצלם מטוסים וצילומים מהאוויר. בני היה ידוע כ"משוגע" לחיל-האוויר ולמטוסים ועוד משחר נעוריו התעניין במטוסים ותעופה. מכריו מספרים כי היה מנוי על ביטאון חיל-האוויר ונהג להרכיב דגמי מטוסים מקרטון וניר שצורפו לגיליונות. "בשנות עבודתו בטלוויזיה צילם סרטים רבים על חיל-האוויר ואנשיו על הקרקע ובאוויר. הוא היה בן בית בבסיסי חיל-האוויר והכיר טייסים לא מעטים", סיפרה לי אלמנתו אילנה גרנות בראיון שערכתי עימה לפני מספר שנים.

את אילנה רעייתו הכיר בני אצל חברה משותפת בירושלים. חברים מספרים כי אהבתו של בני לאילנה הייתה אהבה גדולה. כעבור שנה ב-1969 נישאו השניים. החתונה נערכה בבית כנסת באוניברסיטה העברית בירושלים.

אילנה גרנות נזכרת איך קיבלה את הבשורה המרה על מות בעלה: "זה היה יום חמישי בצהריים. חזרתי מהעבודה עם סל קניות שקניתי לשבת הכנסתי את המצרכים למקרר. אני שומעת דפיקה. בדלת בפתח עומדים כמה עובדים של הטלוויזיה הישראלית ובניהם דודי הירשפלד והם מודיעים לי כי בני נהרג. התחלתי לצרוח, "זה לא ייתכן איך זה יכול להיות הרי רק הבוקר ראיתי אותו", סיפרה אילנה בכאב. מספרת אילנה על בני: "בני לא היה איש קל, אולם היה איש מיוחד, יצירתי, צבעוני ותוסס, חרוץ, בלתי צפוי, שלא היה רגע משעמם אתו, יחד עם זה היה רציני ואחראי". ומוסיפה אילנה: "בני היה איש משפחה, איש של שלום, ישר, הגון, אמיתי, בעל טוב לב בלתי רגיל ובעל אופטימיות חסרת תקנה. הוא בלב של כולנו. ההפסד הוא לא רק שלו אלא גם שלנו המשפחה והחברים. הפסדנו אדם מקסים ומרתק".

מותו של בני היכה בהלם את חבריו ומכריו ואת העובדים בטלוויזיה הישראלית שבה עבד. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים. קהל רב הלך אחר ארונו.

בת הצלם פגשה במקרה ביחידתה את הטייס הפוגע

בני גרנות הותיר אחריו רעיה, אילנה ותינוקת בשם אורית, כיום אורית גרנות-נתיב, מורה במקצועה (הסכימה לפרסם את שמה). אורית מספרת לי כי שירתה בחיל-האוויר באחת היחידות, ושם נתקלה במקרה בטייס ע.ג שהתברר לה כי הוא שהטיס את מטוס הפוגה שהרג את אביה. לימים נשא ע.ג בתפקיד פיקודי בכיר בחיל-האוויר.

איש חיל-האוויר בעברו, המכיר את הנושא מקרוב, הסביר לי את מה שאירע במקום: "הצלם בני גרנות עמד סמוך מדי למסלול. המראה ברביעייה בפוגה, במבנה מכונס היא דבר שונה ומסוכן. אף מטוס לא יכול לזוז מטר הצידה, כי כל הרביעייה עלולה להתרסק, ובניגוד להמראה רגילה שמטוס ממריא במרכז המסלול, כאן שנים מהמטוסים רצים בצד המסלול, כשהכנף בולטת מהמסלול. הטייס ראה שזה הולך לקרות ולא יכל לעשות דבר. כקוריוז על השוני בין אז לימים אלה, לא רק שהנושא לא נודע, לא רק שהמפגן לא נעצר, הטייס הפוגע עשה הקפה ונחת מיד, החליף מטוס והמריא שוב, לתרגילי הצוות האווירובטי. חבל ועצוב, שאהבה למקצוע דחפה אדם מצוין, מעבר לגבול הסיכון המותר.

מלחמת הכיפורים השכיחה את סיפור התאונה

נראה כי מלחמת יום כיפורים שפרצה באוקטובר 1973, כשלושה חודשים לאחר התרחשות התאונה המזעזעת, השכיחה לא מעט את סיפור התאונה ויתכן כי גם גורמים בחיל-האוויר ובצה"ל פעלו להצניעה בתקשורת ולהשכיחה. אחרי הכל התאונה התרחשה בתוך בסיס חיל-האוויר ולא הייתה לתפארת החיל. חייל האוויר, כך נמסר, הקים זמן קצר לאחר האסון ועדת בדיקה לבדיקת וחקירת נסיבות התאונה ומן הסתם נמצא דוח מסקנות ועדת החקירה באחד מארכיוני חיל-האוויר.