כשסחרחורת לאומית פוגשת מערבולת פוליטית <br>

ראש הממשלה, שר הביטחון, מפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ, כולם עסוקים בימים אלה לא באירן ובהתעצמותה, לא בעשרות אלפי טילים מהחזית הצפונית, לא מהחזית המבעבעת בדרום, לא מההתעוררות הלאומנית המסוכנת של חלק מערביי כפי שבאו לידי ביטוי. כולם עסוקים בדבר אחד - צעדת דגלים של אוהבי בירת העם היהודי ירושלים.

האיומים המגיעים בתנועות מלקחיים מהרשות הפלשתינית, מהחיזבאללה, מהחמאס, מהממשל האמריקני, מטורקיה, מאירן, משליח האו"ם, מהאיחוד האירופי ומחלק מהפוליטיקאים בישראל, גרם לזרועות הביטחון להכריע כי המצעד הצפוי בירושלים, המצעד שנקטע במטח טילים על ירושלים, לא יצעד ולא ישלים את מסלולו.

מדינת ישראל נמצאת בתהליך חילופי ממשל ושלטון. הקיטוב והמחלוקות בחברה הישראלית משפיעים על התהליכים הפנימיים ובוודאי על תהליכי חוץ. החולשה הפנימית נבחנה בעת מבצע 'שומר החומות'. בניגוד לתחושת קורי העכביש היא עמדה במבחן. מה שמרגיע כי המערכות הצבאיות והביטחוניות עדיין נמצאות מחוץ לסחרחורת הלאומית והמערבולת הפוליטית.

ביום חמישי ביקשו ארגונים ועמותות, וכן מפלגות פוליטיות, להשלים את הריקודגלים שנקטע בשל מטחי הטילים ואינתיפאדת הטיקטוק, אינתיפאדת ההשפלה, הביזוי והפגיעה ביהודים בעלי חזות יהודית.

כל הסיבות וההסברים הוצבו על השולחן והזמינו לחצים מהטרוריסטים ומגורמים בינלאומיים. זו לא העת, זו פרובוקציה, זהו מהלך פוליטי להישרדות נתניהו, החמאס מאיים בטילים, החיזבאללה מבטיח גיהינום, הפלשתינים מבטיחים אינתיפאדה, האמריקנים מזהירים בליווי איומים מברני סנדרס ועד ראשידה טאליב, בגוף חובבי ציון האיחוד האירופי, והאו"ם שולחים מסרים חדים ומאיימים, מתריעים בשער. מדינת ישראל עומדת נבוכה אל מול המקהלות הרב קוליות, חסרת אונים ומבולבלת.

אירוע פשוט, מצעד שמחה על שחרורה של ירושלים לא היה מעסיק את השר לענייני תפוצות או את סגן השר לענייני התיישבות. בשגרה המצעד היה צועד, הדגלים היו מונפים, הרוקדים היו רוקדים, הצוהלים היו צוהלים ושלום על ישראל. אלא שבמקום מצעד צעירים אוהבי ירושלים מצאה עצמה מדינת ישראל, כנועה וממתינה למוצא פי ארגוני הטרור, ואיומיהם שהסלימו משעה לשעה. כך מרגישה מדינה מאוימת, מדינה שהיא בת ערובה בידי ארגוני טרור, שבויה בחלומה שהיא ריבונית וחופשיה בעיר בירתה.

איך ייתכן שמצעד דגלים לכבודה של בירת העם היהודי אינו יכול להתקיים בשל האיומים, תחושת הכניעה לצד ההרתעה של ארגוני הטרור אשר מנהלת את הציבוריות הישראלית? התחושה בקרב חלק מאזרחי המדינה היא כאילו מדינת ישראל בחרה להיכנע ללחצים, תחושה המועצמת אחרי פרעות חלק מערביי ישראל ביהודים ברחבי ארץ ישראל מירושלים, חיפה, דרך עכו ועד רמלה, לוד ויפו.

מציאות בה יהודים נרצחים נשרפים, בעלי עסקים רואים בעיניים כלות את מפעל חייהם עולה בלהבות, חיילים המורידים בפקודה את מדיהם מחשש שיבולע להם על-ידי מחבלים ערבים בישראל, בתי כנסת מוצתים, ספרי קודש נשרפים, מכוניות שעברו סלקציה וזוהו כמי ששייכים ליהודים הועלו בלהבות, לינצ'ים ביהודים חפים מפשע וצירים מרכזיים חסומים בהם יהודים מותקפים קשות על-ידי מחבלים ערבים מישראל בנגב ובגליל בישראל ועוד ועוד. שנאה שזרמה ללא מורא וללא חשש, מהמסגדים ועד לרחובות האימה.

הקבינט הביטחוני מדיני בליווי היועץ המשפטי לממשלה התכנסו בבהילות כדי להכריע האם היהודים המודרים מהר-הבית יורשו להניף דגלים בירושלים הבירה המאוחדת. עד שיתקבלו ההחלטות ממשיכים שונאי ישראל לגווניהם לכבוש עוד ועוד חלקים בירושלים ולצעוד צוחקים כל הדרך ומניפים בגאון את דגלי פלשתין והחמאס. ולתפארת מדינת ישראל.