משכיחים את המלחמה

ביום שבת חל יום השנה ה-54 למלחמת ששת הימים, שבה שוחררו סיני, יהודה, ירושלים ושומרון. לכן, מנסה כעת השמאל להשכיחה ולבזותה, כפי שעולל לכל מלחמותינו ולכל גיבורינו.

כך, אנחנו מאבדים את הקשר עם מולדתנו, שבלעדיה אין למדינת ישראל קיום - לא כמדינה יהודית ולא כמדינה. אך אסור לבלבל את המתיימרים להיות עלית עם עובדות.

ברוך שפטרנו

עידן ריבלין בבית הנשיא הסתיים, תודה לאל, למרות שהצליח לממש את זממו, ולנקום בבנימין נתניהו, שנוא נפשו. ריבלין, כמו שמעון פרס, קודמו, הפכו את הנשיאות לקרדום לחפור בה.

מאז ילדותי לא הצלחתי להבין לשם מה אנחנו צריכים נשיא. המשרה המיותרת לחלוטין נוצרה על-ידי דוד בן-גוריון רק כדי לקבור בחייו את ד"ר חיים ויצמן, יריבו הפוליטי. ויצמן הבין זאת ברוב חוכמתו, אך מוסד הנשיאות נותר על-כנו אחרי פטירתו, ומכלה כשבעים שנה הון תועפות (שהוגדל דראסטית בימי פרס) מתקציב המדינה. כל זאת כדי "לסמבל", כפי שהגדיר ד"ר ויצמן את תפקידו?! בכל אופן, נאמר בקול צלול ורם, ברוך שפטרנו מעונשו של ריבלין.

מתפלא על יצחק הרצוג, שהסכים להיכנס למשכן הנשיא, כדי להתבטל בו שבע שנים, וויתר תוך כך על התפקיד החשוב של יו"ר הסוכנות היהודית.

במקלות

כשהיינו צעירים, התאמנו בקפא"פ - קרב פנים-אל-פנים - מסורת מימי הכיבוש הבריטי, שאסר על יהודים לשאת נשק.

נזכרתי באימונים הללו, בצופים ובגדנ"ע, כששמעתי על גבורתו של אנדריי דוסטוב, רכז הביטחון השוטף (רבש"ץ) של היישוב אבשלום בחבל חוטף-עזה, שנאבק במקל ובידיים חשופות במחבל חמוש בסכין, שחדר מעזה, והכריעו.

את סיפור גבורתו קלקלו טמטום, רוע-לב וזדון אופייניים במשטרה ובפרקליטות, שהביאו להחרמת נשקו לפני כשנה - כיוון שערבים התלוננו, שהגן בו על תושבים יהודיים מפני פוגרום, שביקשו לעשות בהם. איך חושבים מלאכי-החבלה במשטרה ובפרקליטות יבצע הרבש"ץ את תפקידו?! כנראה, זה לא חשוב להם בריצתם הפרועה להרע ליהודים.

דרך אגב, הם "שכחו" להודיע, שהתלונה בוטלה עוד לפני כמה חודשים. אז מה?! גם זה מאפיין חשוב של התעמרותם בתושבים היהודיים. יפה עשה השר אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים, שהורה סוף-סוף להפסיק את הנוהל המטומטם של החרמה אוטומטית של נשק כל אימת שיהודים משתמשים בו להגנה עצמית.

מטעה

כמעט כל שבוע, אני צריך לספר לשליחים, שיישומון "וייז" מטעה אותם לעצור כמאה מטר לפני ביתי. כמובן, יש שיודעים היטב ממני, ומצייתים להטעיה; ואינם מוצאים אותי.

איני מרבה להשתמש ביישומון לאחר שלוש תקריות, שבהן הטעה אותי, ובמקום להגיע ליעדיי, סובב אותי סחור-סחור הרבה זמן, עד שהתעשתי, סתמתי לו את הפה, והגעתי לבסוף ליעדיי בלעדי הטרדותיו. גילוי נאות: עד היום אני מעדיף ללמוד את ציר נסיעתי במפה, ולנהוג כשמפה לצדי.

הגדילו לעשות קרייניות "וייז", שמשבשות בלי בושה וברוב בּוּרותן שמות רחובות. למשל, רחוב שנ̤י אליהו בעכו, הנקרא על-שם עולי הגרדום אליהו חכים ואליהו בית-צורי - אנשי לח"י, שהוציאו להורג בקהיר את הלורד מוֹין - הפך בפי הבּוּרה מ"וייז" ל"רחוב שָנִי אליהו"; רחוב אהרן דוד (א"ד) גורדון זכה להיקרא, "רחוב אָד גורדון"; ושדרות יגא̤ל ידין בקריות הפכו ל"שדרות יִגְאַּל ידין". וזה רק לקט קל מהשבועיים האחרונים.