שוחר קרבות ודיווח (א')

אודה מראש - את רון בן ישי אני מעריך מאוד, כאדם וכעיתונאי, וניגשתי לקרוא את ספרו החדש בשמחה רבה. דבריו אוששו הרבה ממה שחשבתי וכתבתי משך השנים על תפקוד עיתונא̤י ישראל בסיקור מלחמותינו.

אתחיל מהחשוב בעיניי: רק שני עיתונאים ישראלים נהרגו במהלך סיקור מלחמות ישראל, לעומת שלושה כתבי חוץ ושני אנשי יחידת דובר צה"ל. אין זאת אומרת, ששיחק מזלם, אלא שכתבים לענייני צבא ("כתבים צבאיים") ישראלים לא היו בשדות הקרב, והעדיפו לסקר את מלחמותינו מבית סוקולוב בתל אביב ומבית אגרון בירושלים. רון בן-ישי לא כלול בנורמה קלוקלת זו של הכתבים הישראלים לענייני צבא. מסיבות שונות, שאת חלקן פירט בשני ספריו, הוא שוחר קרבות, דיווח עליהם כמעט מהקו הראשון של כוחותינו, ונפצע כמה פעמים במהלך תפקידו העיתונאי. עם זאת, לא איבד צלם אנוש, ובקרב בסרפאום ממערב לתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (להלן - מי"כ), הפסיק לדווח, והחל לפנות פצועים, ועוטר על זה בצל"ש הרמטכ"ל - אחד משני העיתונאים היחידים בישראל, שזכו בעיטור צבאי (השני הוא אברהם ורד מ"במחנה", שצילם את פעולות התגמול בשנות החמישים, וזכיתי להכירו באמצע שנות השישים).

ברוך, אביו של רון בן ישי, נהרג בינואר 1948 בקסטל במהלך קרב להעברת שיירת אספקה לירושלים, ונקבר בהר הזיתים. רון היה אז בן חמש. אפשר להמשיך לתאר את מסלול חייו, אך אעדיף להתמקד בנושא שעניין אותי - הכשרתו ככתב לענייני צבא, ותפקודו ככזה.

אחר סדרה אין-סופית של מריבות עם אמו, הוצא רון מהבית, ונשלח ללמוד בפנימייה הצבאית שעל הכרמל בחיפה. שם חושל כרובאי במסגרת נוקשה מאוד. בסיום לימודיו נשלח, לבקשתו, לגדוד הצנחנים 890, בהסכמת אמו, למרות שהנו יתום צה"ל. בסיום קורס הקצינים הושאר כמדריך בבה"ד 1, ואחר כך, הגיע לחטיבת גולני כקצין זוטר בגדוד 13 גדעון, אך בגלל היותו חמום-מוח, לדבריו, נקטעה הקריירה הצבאית שלו. בן ישי השתחרר במחאה על ביטול פעולת תגמול, והפך לסטודנט לכלכלה ולגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1966, תוך לימודיו, התקבל לקורס כתבים בקול ישראל.

לדבריו, נמשך לתקשורת מכמה סיבות. הראשונה - הדחף שלו לספר סיפורים. "אילו חייתי בימי הביניים, אולי הייתי טרובדור, ואולם במציאות של ימינו טיפוסים ורבליים כמוני מוצאים פורקן ליצריהם במדיה האלקטרונית". והוא ממשיך: "מניע נוסף שהריץ אותי לתקשורת היה הדחף הדידקטי". למניע השלישי הוא קורא, "סינדרום מיכאיל סטרוגוב" (על שם ספר מפורסם של ז'ול וֶרן). כלומר, "הרצון להגיע פיזית למחוזות רחוקים, להתחבר לזרים, ולהיות בסיטואציות, שנודף מהן ריח סכנה..." (עמ' 23). כלומר, הוא הרפתקן מיסודו. ב"כתב חזית", ספרו הקודם, פרס בן ישי הרבה מהרפתקאותיו ברחבי העולם בסיקור מלחמות.

בחתונתו עם ליאורה, ביוני 1966, נודע לו, שהתקבל ככתב, ולמחרת כבר נדרש לעבוד כעוזר לכתב לענייני כלכלה בקול ישראל. ספרו מלא בסיפורים ובאנקדוטות על חייו כנווד, הרחק ממשפחתו, והוא מצר על כך (עמ' 199).

במלחמת ששת הימים (להלן - מש"י) היה קצין מילואים בחטיבת הצנחנים 80 "הנשר", אך לחם רק בקרב על תאופיק התחתונה ברמת הגולן. לדבריו, עיצבה אותו מלחמת ההתשה כ"כתב חזית" - כתב, הנמצא בחזית הלחימה (עמ' 47). בה נתקל בראשונה בנוהל המפוקפק של דובר צה"ל (להלן - דו"ץ) לחי̤ל את הכתבים לענייני צבא, ולשולחם למשימתם במדים. כלומר, דו"ץ מבטל את מעמדם כאזרחים וכעיתונאים עצמאיים, והופכם לחיילים, הכפופים למרותו - דבר חסר-תקדים במערב, גם במלחמות.

טבילת-האש הראשונה שלו ככתב הייתה בקרב בראס אלעיש שבצפון תעלת סואץ. המצרים שלטו בצפון הגדה המזרחית של מוצא התעלה לים, והתכתשו עם כוחותינו, שהגיעו עד המוצב, שנקרא אחר-כך, "טמפו" (במי"כ - "אורקל") ביולי 1967. הקרב הזה היה, למעשה, תחילת מלחמת ההתשה (עמ' 59).

"ריפורטר הנמצא בקו הקדמי רואה את הלחימה מזווית צרה בלבד. יש לו בדרך כלל הרבה 'צבע', אבל מעט מאוד מידע... לכן... נחוצה תמיד השלמת אינפורמציה, וזו נמצאת במפקדה שמאחור. הבעיה היא שגם שם לא תמיד יודעים מ קורה בשטח... יש מקרים רבים שבהם מפקדים מנסים לחפות על כישלונות ומחדלים ומאכילים את אנשי התקשורת במידע כוזב או חסר ... בשטח קשה לבדוק ולהצליב מידע. התוצאה היא דיווחים שגויים ומטעים מהסוג שהציבור קיבל במהלך הימים הראשונים למי"כ [ההדגשה שלי - אב"ץ] (עמ' 56-55)".

הקרב הגדול הבא, שסיקר בן ישי, היה בכראמה (מבצע "תופת", מארס 1968) שבעבר-הירדן - פעולת תגמול גדולה של צבאנו, שנועדה להרחיק את המחבלים מהירדן, ולתפוס את יאסר ערפאת, אך נכשלה (פרק 10), והותירה עשרות הרוגים ופצועים ושלושה נעדרים; וזה אִתרע רק כתשעה חודשים אחרי מש"י.

מקורותיו וידידיו שכחו לעדכנו אודות המבצע. בעייתו הראשונה הייתה להיכנס לשטח. כלומר, להגיע מירושלים לנהר ירדן, ולחצותו - הוא עשה זת בטנדר צבאי, שאחד מאנשיו היה ד"ר ערן דולב, רופא הצנחנים, שהביאו לגשר אלנבי. את שארית דרכם עשו ברגל, כדי לעקוף את הפקק בכניסה לגשר. בגדה המזרחית עלה על אופנוע של חברו ללימודים, איש סיירת מטכ"ל, והגיע לעיירה כראמה, שהתנהל בה קרב עקוב מדם. "זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שהדחף לספר סיפור אותנטי ממקור ראשון גבר אצלי על ההיגיון ההישרדותי, מה גם שרציתי למחוק מתודעתי את הבושה שחשתי על הפספוס שהיה לי... דהרנו אל הקרב" (עמ' 67).

קצין וכתב, או להפך

למרות היותו כתב לענייני צבא בקול ישראל, דבק בן ישי בתפקידו במערך המילואים - קצין קרבי בחטיבת מילואי הצנחנים "הנשר", תוך מאמץ כביר להפריד בין השניים. "הסידור הזה, שבעליל היה לא תקין מנקודת ראות אתית ומקצועית, שירת אותי היטב... בדיעבד, היום ברור לי שהסידור הזה מנע ממני למלא כראוי את שליחותי העיתונאית..." (עמ' 75).

בן ישי מדגיש את מה שהציבור לא ידע הרבה זמן, ואולי אינו ע̤ר לו עד היום - הצנזורה העצמית של התקשורת הישראלית באשר לסיקור עניינים ביטחוניים וצבאיים. כך, לא דוּוחו תופעות שליליות בתחומי צבא וביטחון וגם לא דמויות בעיותיות, שצמחו בערוגה הצבאית.

במלחמת ההתשה נהרגו 367 חיילים, וכאלף נפצעו, והיו לנו שבויים - אנשי צוות אוויר ולוחמים. בן ישי הסכים עם פסילת הרמטכ"ל ושר הביטחון את גישת ההגנה הניידת של אריאל שרון ושל ישראל טל, ובראייה לאחור חולק עליה. "אילו נהגו לפי עצת [שרון וטל] ... לא היו בחזית המצרית כל כך הרבה נפגעים בצדנו... ותוצאות מי"כ היו אולי נראות אחרת" (עמ' 83).

"ההתמקמות על קו המים בתעלה ... הייתה שגיאה אסטרטגית-צבאית, שנעשתה כמובן בתום-לב. אבל השחיתות שליוותה את הקמת קו בר-לב הייתה עשרות מונים חמורה יותר... עד היום אני מכה על חטא על שהתעלמתי ממעשים ומהתנהלויות שראיתי בשטח בתקופת הקמת קו בר-לב... הייתי צריך לחקור או לפחות להתריע - אבל ... הייתי כל כולי שקוע ב'קרביות'... זה אולי המחדל החמור ביותר שאני רושם לחובת עצמי בקריירה העיתונאית שלי" (עמ' 86). הוא שינה את דרכיו, וארבע-עשרה שנה אחר-כך, בשלהי מערכת שלום הגליל (להלן - של"ג) התריע על מה שנראה בעיניו "חלקם של שר הביטחון וקצינים בכירים באחריות לטבח שנעשה בסברה ובשתילה" (שם).

לדעתו, התקשורת והכתבים לענייני צבא היו "שבויים בקסמו של הצבא ובכריזמה של המפקדים" אחרי מש"י. אך הוא מאשים במחדלו גם את העובדה, שהיה שכיר בשירות השידור, שהיה מחלקה במשרד ראש הממשלה, ולמרות שהוקמה רשות השידור, הכביכול ממלכתית, "מדיניות השידור לא הייתה שונה בהרבה". לכן, לדבריו,הסכימו מנהלי הרדיו והטלוויזיה עם "הנוהג שאין לו אח ור̤ע בעולם המערבי הדמוקרטי, של הגשת חומר המיועד לשידור לביקורת מוקדמת וכפולה של מערכת הביטחון וצה"ל. נוסף לביקורת הצנזורה הצבאית ... הייתי חייב ב'דברור'. כלומר, הגשת כל כתבה קודם שידורה לאישור דו"ץ" (עמ' 87). וה"דברור" היה אכזרי, כיוון שהתחשב כביכול במוראל הציבור, והסתיר ממנו כל מידע על התעצמות צבאות ערב.

מנהלי רשות השידור הסכימו ל"דברור" כיוון שקיבלו לכאורה מעמד פריווילגי בדו"ץ, וכפו אותו על כתביהם. כך, צנזר דו"ץ כתבה של בן ישי אחרי מלחמת ההתשה על טילים נגד-טנקים "סאגר", שנמצאים בידי המצרים. "המוראל של הציבור נשאר גבוה להפליא, ואנשי המילואים [לא רק הם - אב"ץ] נשארו חפים מכל ידע, עוד כשנתיים".

ובן ישי מסכם, "הדברור... לא רק שהיה בלם אדמינסטרטיווי בפני ביקורת, אלא גם סוג של מעצור מנטלי. הוא סירס את היצרים העיתונאיים הבריאים שלי ושל עמיתיי לעבודה...". העיתונות המסחרית והפוליטית דאז לא התנהגה שונה - "... תערובת של פטריוטיזם ושל שיקולים מסחריים" (עמ' 89-88).

בן ישי, הכתב לענייני צבא בטלוויזיה, ונחמן שי, הכתב לענייני צבא בקול ישראל, התקוממו בשנת 1971 נגד ה"דברור". אפילו שר הביטחון הצטרף ללחץ ולסנקציות, שנועדו להחזירם לתלם. מאבקם הסתיים בחזרתם לכללים הישנים של "דברור" (עמ' 93-92). זה ברור כיוון שבתקוטפה זו הציבור תפס את צבאנו כצבא מנצח (למרות חרפת מלחמת ההתשה), ומפקדיו נהנו מיוקרה בלתי-מוגבלת, ונחשבו כ"פרה קדושה".

שקט ברצועה

בן ישי נפצע בראשונה במהלך תפקידו העיתונאי בפשיטה לפטרה. אחר כך נפצע עוד כמה פעמים. הוא ונחמן שי החליפו תפקידים ככתבים לענייני צבא ברדיו ובטלוויזיה, ובן ישי היה צריך להסתגל לאילוצים הטכניים של הכנת כתבה/ידיעה לטלוויזיה. אז צילמו בסרט צילום (פילם), שהיה צריך להעבירו למערכת בירושלים, לפתחו, לעורכו, ולסנכרן בין התמונות לקול, כדי להכינו לשידור. הבעיה תפחה כשהמרחק בין ירושלים למקום האירוע גדל. בן ישי נעזר במצלמת קפיץ קטנה, שנטענה בסרטים קצרים מאוד. את פעולת "קלחת" נגד הסורים בגולן סיקר בן ישי במצלמת הקפיץ. הצלם ואיש הקול שלו נותרו עם כתבים אחרים באחד ממוצבי צה"ל על הגבול הסורי. הפשיטה בפיקוד של משה בר-כוכבא (בריל) הייתה מוצלחת, והכוחות השתלטו על חמישה מוצבים סוריים. באחד מהם, אום לוקאס, נפצע בן ישי שוב.

בשלב מסוים הוא החל לפקוד בהתמדה את כוחות צה"ל ברצועת עזה - גם ביוזמת שרון, אלוף פיקוד הדרום. כך, התוודע למאיר דגן, שפיקד על סיירת "רימון", והצטרף לפעולותיה לדיכוי הטרור בעזה. פעולות יצירתיות של סיירת "רימון" ושל סיירת "שקד" לאחר רצח ילדי משפחת ארויו, השקיטו את הרצועה מדצמבר 1971 עד תחילת דצמבר 1989.

התרעה שנשכחה

את סיקור המלחמות אפיין בתחילה טון ענייני ומאופק, שלא הבליט את הכתב. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלף ב"ניו ג'ורנליזם", שמבליט את הכתב ואת דעותיו, השולט כעת בתקשורת ללא עוררין בגרסתו האלימה. בן ישי העדיף את הטון המאופק, וניסה ככל האפשר לדווח ולא להבליט את עצמו, כדי שההורים בבית יידעו מה קורה לבניהם. אך היו גם כתבים, שנהגו אחרת.

בתחילת שנות השבעים נשלח לגרמניה מבלי שידע גרמנית, כדי לסקר אותה ואת אירופה המערבית. הוא למד גרמנית בתחילת שהותו בגרמניה. משם סיקר את מה שאִתרע ל"מוסד" בלילהאמר שבנורווגיה - תקלה מביכה, שסדקה, לדבריו, את המיתוס. הצנזורה פסלה את רוב דיווחו על הריגת המלצר אחמד בושיקי, שהתבסס על ביקורו בלילהאמר ועל שיחותיו עם עדי ראייה; ומנהליו כעסו עליו, כיוון שסיפר על ממצאיו לעמיתיו - אורי דן ממעריב ואיתן הבר מידיעות אחרונות - והם דיווחו עליהם לפני שהגיעה כתבתו לטלוויזיה. מעילתם באמונו לימדה אותו לקח מר.

הפרשה הייתה בתחילת הדרך למי"כ. את וילי בראנדט, קנצלר גרמניה, ואת יוסיף ברוז טיטו, מנהיג יוגוסלוויה, שהיו בסוד המלחמה, שתכנן אנוואר סאדאת, ראיין בן ישי לפני מי"כ. טיטו שלח יהודי מפמלייתו לשוחח עם בן ישי אחרי הראיון, ולהזהירו מפני המלחמה הקרבה. בקול ישראל לא התייחסו ברצינות לידיעה, וגם לא בטלוויזיה - גם כי סתרה את הקונצפציה הרשמית. ביוני הזהיר ברנדט את גולדה מאיר בפגישתם בארץ. מאיר ביקשה מבראנדט לתווך בינה לבין סאדאת (במקביל, לערוץ הידברות סודי עם מצרים באמצעות ד"ר קיסינג'ר), אך המאמץ לא היה מספיק, ולא העלה דבר (עמ' 189-188).

הידיעה, שהתעלמו ממנה, הנה סקופ בספרו - כיוון שאינה מוזכרת בשום מקום ברשימה הארוכה של ידיעות, שהצביעו בבירור על מלחמה קר̤בה, או בשערנו.