רעה חולה ושמה דמוקרטיה

רגע לפני שיקפצו המקטרגים, שדופי הדעת ושטופי המוח לאמור שכבר בכותרת יש משום הסתה, גזענות, קריאה לאלימות ו/או הפיכה - אבקש להרגיע. בדברים דלקמן יש ניתוח פשוט ושכלתני המכוון להבהיר מדוע המשטר הנוהג כאן בארצנו אינו האידיאלי, זה בלשון המעטה. הדברים נוגעים לשאלות יסודיות שכולן נוגעת בהקמת המדינה, זהותה ומאפייניה הלאומיים של המדינה, מיהו הריבון במדינה ואגב-כך גם מימוש צרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל, היא הבית הלאומי לעם היהודי שהוקם כאן בארץ הקודש.

לא אכביר מילים על השאלה בה נגעתי לעיל. אומר אך זאת: לאחר אלפיים שנות גלות וכמיהה בלתי פוסקת לציון שב העם היהודי לארצו, ארץ התנ"ך ונחלת אבות על-מנת לקומם שם את ביתו הלאומי. מי שירצה בכך מוזמן לעיין במגילת העצמאות. וכאן מתחילה הבעיה שהרי כבר במגילת העצמאות הכריזו החתומים עליה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. ניתן לומר כי מאז הקמתה מתמודדת המדינה, בלא הצלחה יתרה (לטעמי ולדעת רבים) עם המתח המתקיים בין שני המושגים: "יהודית" ו"דמוקרטית".

לא סוד הוא שבתוכנו יושב מיעוט ערבי לא מבוטל. המיעוט הזה ככלל מעולם לא השלים עם הקמת המדינה, מאווייו הלאומיים מוצהרים, הזדהותו עם האתוס הערבי המכונה בשקר ובמרמה "פלשתיני" היא מוחלטת ואהדתו נתונה כמעט תמיד לאויבי ישראל, קרי - הערבים המקיפים אותנו מכל עבר שרוב רובם היה מעדיף לראות אותנו מתפזרים מכאן לכל רוח, צפונה, דרומה, קדמה וגם ימה (לגבי ימה - תרתי משמע).

וראה זה פלא - "גזירת" הדמוקרטיה היא שהמיעוט הזה יכול לבחור נציגים לבית המחוקקים של המדינה, הוא אותו הבית בו נקבעים ומאושרים על-ידי הריבון (העם) גורלות, חוקים, הסכמים (גם מדיניים) וכל הנוגע לקיום המדינה, מאפייניה, רווחת ושלום אזרחיה, לרבות ענייני ביטחון מובהקים - שלום ומלחמה. והרי ברור לכל שהערבים החיים בתוכנו אינם חלק מהעם... פשיטא הלא כן?

אמונה "דתית"

המשטר הוא דמוקרטי והיישום הוא פרלמנטרי וקואליציוני. היות שכך נמצא שבמקרים רבים מספור אותו מיעוט ערבי המהווה כוח לא מבוטל מבחינת אצבעות המורמות בבית המחוקקים, יכול לקבוע גורלות לעם היהודי שזו מדינתו. הכיצד ייתכן שמיעוט אתני שבבסיסו הרחב חותר נגד מאפייניה היהודיים של המדינה ומתנגד בכל ישותו להגדרתה כמדינה יהודית וכבית לאומי לעם היהודי - יהיה בעמדת כוח כזו המאפשרת לו לנגוס ולחבל בזהותה של מדינת היהודים, במאפייניה, בצרכיה הלאומיים ובשמירה קפדנית על הזיקה ההיסטורית שבין עם השם לארץ הקודש? התשובה - רעה חולה ושמה דמוקרטיה.

הדברים ידועים ואף מיותר להביא ראיות. בכל "הסכם שלום" היו הערבים באופן אוטומטי בעד מסירת נחלת אבות לאויב (בני עמם עימם הם מזדהים). בכל מאבק על התיישבות ובעלות על אדמה הערבים הם באופן אוטומטי (ומנקודת ראותם אף טבעי) בעד מי שמבקש להצר את צעדי היהודים. בכל שאלה לאומית (מהותית, הצהרתית או עקרונית) עמדת הערבים היא לכתחילה נגד האינטרס היהודי. זהו קושי מובנה בשיטה ופתרון (בתוך השיטה הדמוקרטית) אין.

המצב נהיה מורכב עוד יותר מאז קמו מעט מבני העם היהודי לקדם סדר יום של "מדינת כל אזרחיה". זהו ביטוי מכובס שכוונתו לתאר מדינה דמוקרטית בה אין כל עדיפות, לאומית או אחרת, לעם היהודי בארצו. למרבה הכלימה, מתוכנו ממש קמו יהודים האוחזים בעמדות כוח (בית המשפט, התקשורת וגופים עתירי ממון הממומנים על-ידי גורמי חוץ) והם המקדמים בנחישות את המהלך הזה. הקרדום בו הם אוחזים הוא הדמוקרטיה שהייתה בפיהם לערך עליון, אולי אפילו סוג של אמונה "דתית".

בהיות התקשורת אוהדת את הרעיון הנפסד הזה, בהינתן מערכת משפט העושה הרבה על-מנת לקדמו (תוך שימוש ב"ערך השוויון", "זכויות אדם" ועמדות פרוגרסיביות, פוסט ציוניות ואנטי יהודיות) הרי שהקרב אותו אנו נאלצים לנהל הוא קשה ומר.

רוצה אני לקוות שלא ירחק היום בו יהיה צורך אמתי (קיומי או אחר, בחירום חלילה או בשגרה) שאז יהיה צורך ללבן את הדברים ולהשיב את הצדק ההיסטורי, את המוסר היהודי, את האמונה של כולנו בצדקת הדרך - למקומם הנכון. או אז, ממילא תצטרך הדמוקרטיה לפנות את מקומה לטובת משטר אחר, כזה המאפשר המשך בניית ופיתוח ארצנו לטובת עמנו ללא מורא וללא כל עכבה, כל זה בדרך להגשמת חזון הנביאים.