סלע קיומנו

הבדיחה החבוטה על אותו יהודי שהפליג באוניה, וכשנדרש להשליך לים חפצים מיותרים, העדיף להיפטר תחילה מן הטלית והתפילין, כבר אינה מצחיקה: כשיש עומס יתר בתוכנית הלימודים וצריך לוותר על משהו, נדחקים לימודי התנ"ך, המעטים בלאו הכי, לקרן זווית, ובצוק העיתים נעלמים לגמרי. משרד החינוך אינו מעודד זאת, אבל מאפשר למוסדות אלה להגיש את תלמידיהם לבגרות בתנ"ך ברמת ידע מינימליסטית של שתי יחידות בלבד. וכך קורה שבכיתות ו/או בבתי ספר מסוימים, הפכו לימודי התנ"ך למין סרח עודף מטריד, סוג של גלולה מרה שמוכרחים לבלוע.

התוצאה נוראה: בורות מוחלטת בכל מה שנוגע לשורשינו היהודיים, וניתוק מדאיג ביותר של הבחורים הללו משרשרת הדורות, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ממלכות דוד ושלמה, מזכויותינו על הארץ הזו, מהיותה של ארץ ישראל סלע קיומנו. מניין נשאב את זכותנו המוסרית, הלאומית, הדתית והיהודית, להוריש את יושבי הארץ הזו מפנינו ולרשת את מקומם, אם לא מן התנ"ך?

כבר לפני 85 שנה הכריז יו"ר הנהגת היישוב דוד בן-גוריון בהופיעו ב-7 בינואר 1937, לפני 85 שנה בדיוק, בפני ועדת החקירה המלכותית הבריטית לענייני ארץ ישראל, כי לא המנדט הבריטי וגם לא הצהרת בלפור מעניקים לנו את מלוא הזכות על ארץ ישראל. "זכותנו על ארץ ישראל נובעת מן התנ"ך. זה המנדט שלנו, שטר הקושאן שלנו". בן-גוריון באמת היה גרופי של ספר הספרים. עד כדי כך, שהוא אפילו דילג על כל היצירה הישראלית הענקית, שבין התנ"ך לתש"ח. הוא הבין שאלמלא התנ"ך אין לנו מה לחפש כאן, בקצה הרחוק של העולם.

אבל למרבה הצער, צמח כאן דור, שארגז הכלים הרוחני, התרבותי והמוסרי שלו, אינו כולל את ספר הספרים, הבסט סלר של כל הדורות, בישראל ובעמים. ואם זה באמת המצב, למרבה הצער - אז למה באמת שלא יעדיף את המילקי הזול בברלין או את מנעמי חופי הזהב של פלורידה על פני ארץ חמדת אבות?

ריחוקם של הדורות האחרונים כאן בישראל מצור מחצבתנו הלאומי, תוך הינתקות מן השורשים הרוחניים, היהודיים והמוסריים, הקים לנו דור של בורים ועמי ארצות, ברוח נבואת הזעם של אחד מראשוני שרי החינוך, זלמן ארן, שאמר: "חתרנו לגדל כאן אפיקורסים אבל קיבלנו עמי-ארצות". עמי הארצות הללו – מבחינת זיקתם לספר הספרים - מנותקים מרוחו של התנ"ך, משרשרת הדורות ומן המורשת ההיסטורית, וממילא גם מן העתיד הלאומי.

שמות לועזיים

דוגמה מדהימה לנתק הטוטאלי, נחשפת בחידונים הקלילים בטלוויזיה. בתוכנית כמו 'מרדף' ודומותיה, מוצגות בפני המתמודדים שאלות במיגוון נושאים ותחומים. הנשאלים מוכיחים בדרך כלל ידע מרשים, רחב, כמעט בכל נושא שבעולם ומחוצה לו - חוץ מבתנ"ך ויהדות. אפילו לשאלות פשוטות כמו מי היה אביו של יהושע בן נון ומי אמו של ראובן ומי זו אשת לפידות, אין בפיהם תשובה.

ובוודאי לא בשאלות כמו מי הייתה אחותו של משה, מי ירש את יהושע, איזה מלך ייסד את ממלכתו בחברון, ושאלות בסיסיות נוספות שכאלה. מיטב תוצרי מערכת החינוך מגיבים מצויין לשאלות בספרות העולם ובפיזיקה קיברנטית, בגאוגרפיה ובאסטרונומיה, בגיאופוליטיקה ובהיסטוריה כללית ובתרבות ה'זן' ההודית, אבל שום מושג בנושאים תנכ"יים. זהו שדה המוקשים שנמצא ממש מחוץ לתחום מבחינתם.

בשבוע שעבר נחשפנו לשני תחקירים שאין לכאורה קשר ביניהם, אך מובילים למסקנה זהה: הנתק מן התנ"ך, כלומר מן השורשים, מוביל למחוזות הזויים, מסוכנים, מרוחקים מן היהדות עד אימה. בעיתון האינטרנטי 'חדשות בן עזר' מביא נעמן כהן, שתחביבו עיסוק בשמות בני אדם, רשימה של סלבס מקומיים, צברים, שהעניקו לילדים שמות לועזיים, קוסמופוליטיים, רחוקים מאוד ממאגר השמות העבריים התנ"כיים. זה מה שקורה כשמתנתקים מהשורשים.

הנה ממצאיו: מיכל ינאי קראה לבתה סשה. השחקנית עמית פרקש העניקה לבתה את השם אנה. מיכל ואסף אמדורסקי העדיפו לילדיהם את השמות הרוסיים מילה ונינה. השגריר בוושינגטון אסף זמיר ובת המיליארדר מאיה ורטהימר קראו לבתם אסיה. גל גדות קראה לבתה אלמה, ונינט טייב אמליה. ילדו של אביב גפן - דילן. איל גולן - ליאם אלין, יאן. סגן שר החוץ עידן רול, והזמר הראל סקעת – אסילה. השף אסף גרניט - ליאו. הזמר אוהד חיטמן - ברי ואווה. השחקן אקי אבני - ליאם, אמיליה, וגרייס פיי. צביקה פיק - תים וניל. הזמר עידן רייכל - פיליפה הלנה וסאלומה סזריה. העיתונאי גיל ריבה - מייפל, מיילו, וג'סי טרטל. הדוגמנית רותם סלע – אן. הזמרת קרן פלס - לונה.

נעמן כהן מצא שהיו סלבים שהעדיפו שמות ערביים. המשורר רוני סומך קרא לבתו שירלי; השדר ערד ניר קרא לבנו בשם הערבי נור; והזמר עברי לידר בחר לבנו בשם הערבי אלבי. נתונים מדהימים על נתק מוחלט מן השושלת, סיפק קלמן ליבסקינד במעריב. הוא גילה בשבוע שעבר שלא מעט פעילים בכירים בשמאל הרדיקלי נואשו מן המצב בארץ עד כדי הגירתם לחו"ל. הארץ הזו ואוכלוסייתה כבר לא מעניינים. העולם הגדול, האוניברסלי, מחכה בחוץ. ככה זה כשאין שורשים של ממש וכשהלב מלא בוז כלפי רצף הדורות היהודי. גם זוהי תוצאה עגומה של זניחת התנ"ך, סלע קיומנו והקושאן שלנו על הארץ הזו, והדרתו מן הכבוד הראוי לו.